נחל יצחק חלק ב כה

אפקה דקאי בד"ש וכנ"ל. רק אם היה הדין לחייב לדד"ג וכדקיי"ל כר"מ אז שייך לומר דבמאמינו יהי' עליו חיוב בד"ש אבל לרבה דס"ל דלא דיינינן דד"ג לחייבו בד"א לכן אף דחייב בד"ש כנ"ל דלא גרע מגרמא בנזקין לדידן מ"מ זה אינו רק אם היה שני עדים אבל כיון דעיקר החיוב אינו מבורר ע"פ שני עדים רק ע"פ מה דמאמינו לכן פטור השורף שטרות לשלם אף בד"ש כ"ז דליכא שני עדים. כן הוא כוונת רבה במה דאמר השורף שטרות פטור. וכעין זה מצינו בב"מ (דף ל"ז ע"א) דמוקמינן למה דקתני נותן לזה מנה ולזה מנה דמיירי בבא לצי"ש ואמרו דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו ש"מ. הרי דמצינו דהיכא דמודה מעצמו י"ל דקאי בבא לצי"ש דאל"כ ל"ל להודות ועיין ברש"י שם. וכמו כן י"ל הכא כיון דמוקמינן הכא תהא במאמינו א"כ מסתמא מיירי בבא לצי"ש דאל"כ ל"ל להאמינו וה"ל לומר ביותר טענת איני יודע מה היה כתוב בהשטר או דא"י אם הי' מקויים. ע"כ מוכח מזה דמיירי בבא לצי"ש ובא לימלך איך יעשה ואינו מבקש שום עצה לבלי לסמוך על מה דמאמינו להתובע אלא מרוצה לסמוך על מה דמוחזק בעיניו התובע לנאמן כתרי רק דבא לישאל איך הוא הדין אם דיינינן דד"ג או לא וע"ז אמר רבה דהדין הוא דשורף שטרות פטור משום דלא דאין דד"ג וע"כ הדין הוא דפטור אף לצי"ש משום דבמה דעיקר החיוב אינו רק לצי"ש ולא בחיוב גמור בב"ד דבזה אף דמאמינו מ"מ פטור אף בבא לצי"ש וכעין ע"א בכיעור אף דמהימן לי' כתרי דמותרת אף להנחשד מה"ט כנ"ל: וכעין זה מצינו בקידושין (דף מ"ג ע"א) דאמרו שם לפרש למה דאמר שמאי הזקן שם שולחיו חייב דמאי חייב חייב בדיני שמים ואמרו מכלל דת"ק סבר אף מד"ש פטור כו'. הרי דמצינו גם בלשון חייב ובלשון פטור דאמרו סתם דזה קאי לחייב בד"ש ולפטור בד"ש אף דלא הוי התם דיקא לזה מ"מ יש לפרש כן מעצמו. וביותר מצינו כן גבי ממון בב"ק (דף קי"ח) דאמרו בגמ' שם לעולם דלא קא תבע לי' ורישא בבא לצי"ש הרי אף דנשנית סתמא בהמשנה בהרישא דחייב לשלם ובסיפא נשנית סתמא פטור מלשלם מ"מ פירשו דזה קאי לענין חיוב לצי"ש ולענין פטור לצי"ש אף דלא הוי שם הוכחה לזה כעין הא דב"מ (דף ל"ז) דאמרו שם דיקא נמי דקתני כו' ע"כ שפיר יש לפרש הכא ג"כ דמימרא דרבה קאי לענין חיוב ופטור בד"ש ובפרט דמיירי במאמינו והוי קצת הוכחה לזה כנ"ל. ועיין בב"מ (דף צ"א) במה דא"ר שם אתנן אסרה תורה כו' ומאי משלם דקתני התם היינו לצי"ש ושלא בב"ד וכפי' רש"י שם. אך מה דהובא לעיל זה יותר טוב דנתבאר דאף במה דאמרו הלשון חייב ופטור יש לפרש דקאי לענין חיוב לצי"ש ולפטור לצי"ש וע"כ שפיר כתבתי כן. ולכן אין הכרח להוכיח מסוגיא דב"ק הנ"ל דאמרו תהא במאמינו דגם בב"ד מחייבינן ע"י מה דמאמינו משום די"ל דקאי לענין חיוב לצי"ש לפי מה דאוקמינן במאמינו כנ"ל: אך עדיין יש להוכיח מסוגיא דהתם דאף בב"ד מחייבינן ממון ע"י מה דמאמינו דהא מבואר בסוגיא דהתם אח"ז דאמר אמימר מאן דדאין דד"ג מגבי בי' דמי שטרא מעליא כו' הוה עובדא וכפיי' רפרם לרב אשי ואגבי בי' כי כשורא לצלמא. והנה לפי המבואר לעיל שם דהקשה הגמ' אי דאיכא סהדי כו' ואי דליכא סהדי כו' ותירץ רבא תהא במאמינו א"כ הכא דאמרו דמאן דדאין דד"ג מגבינן דמי שטר מעליא בע"כ מוכח דמיירי ג"כ במאמינו דאל"כ תקשה כן דאין לומר דמצד תקנת נגזל נשבע ונוטל אתינן עלה דז"א דהא אמימר גופא מיבעיא לי' לעיל בב"ק (דף ס"ב) אי עשו תקנת נגזל בדד"ג או לא ומסיים בתיקו והוי איבעיא דלא איפשיטא לי' א"כ אין מוציאין ממונא מהמוחזק מספיקא א"כ תקשה גם בהך מימרא דאמימר דאמר דמגבינן כו' דאי איכא עדים כו' וע"כ מוכח דמיירי ג"כ במאמינו וסמכו אדלעיל דמוקמי כן. [ובאמת לשיטת הר"ת דס"ל דהך איבעיא דתקנת נגזל בדד"ג הוא דוקא כשהמזיק מכחיש את הניזק אבל אם המזיק אומר איני יודע ישבע הניזק ויטול והובא לעיל בב"ק (דף ס"ב) בד"ה עשו תקנת נגזל כו' היה מקום לפרש הכא דמיירי דהשורף טוען שמא דהניזק נשבע ונוטל אבל הא רבו החולקים שם על שיטת הר"ת בזה ומהך סוגיא דב"ק דמקשו בפשיטות אי דאיכא סהדי כו' ולא תירצו כן מוכח כשיטת הר"י דס"ל שם דהך איבעיא דאמימר הנ"ל הוא בכל גווני ועיין מזה בח"מ סי' שפ"ח סעי' ז' פלוגתת הפוסקים בזה ועיין שם בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ל"ז ובהרא"ש כאן ובש"ך סי' שפ"ו ס"ק ט"ו ובמיימוני ה' חובל ומזיק סי' ד'. וקצרתי כיון דחזינן דהש"ס הכא מהדר לתרוצי דמיירי במאמינו ולא מוקמי בכה"ג]. וא"כ מוכח מזה דבמאמינו גבינן בב"ד דאין לומר דמיירי הכא לענין לצי"ש דהא אמרו לשון מגבינן וגוביינא אינו אלא בב"ד וכן לשון הוי עובדא וכפיי' רפרם לרב אשי מוכח להדיא דכופין אותו בב"ד א"כ לפ"ז מוכח מזה עדיין דלא כמש"כ לעיל דרק לענין לצי"ש סמכינן על מה דמאמינו אלא דאף בב"ד גבינן ע"פ מה דמאמינו: ענף ח אכן גם מזה אינו ראי' דזה לשון הרי"ף בב"ק שם דהביא להך מימרא דאמימר למאן דדאין דד"ג מגבינן כו' הוי עובדא וכפיי' רפרם לרב אשי כו' וסיים אלא מיהו ה"מ היכא דקא מודי לי' דקושטא קא טעין עליו כו' אבל היכא דלא קא מודי לי' דקושטא קא טעין כו' לא מיחייב כדאמרינן מתקיף לי' רב"ח ה"ד אי איכא סהדי כו' ואי דליכא סהדי כו' תהא במאמינו עכ"ל הרי"ף וכן כתב בהגהות מרדכי לפ' הגוזל קמא בזה"ל בשם הרי"ף. וצריך ביאור במה דשינה הרי"ף וכתב דה"מ דקא מודי לי' כו' והא בגמ' אמרו דתהא במאמינו וכן הביא זה הרי"ף לראיה לדבריו וכתב בלשון כדאמרינן כו'. א"כ קשה דאמאי שינה מן לשון הגמ' דאמרו במאמינו וכתב דה"מ דקא מודי ובוודאי דברי הרי"ף בדקדוק נאמרין: ובאמת מזה מוכח כמש"כ לעיל דבמאמינו אינם יכולים הב"ד לגבות בע"כ אלא לצי"ש והיה קשה להרי"ף במה דאמרו הכא דמאן דדאין דד"ג מגבי כו' וכפיי' רפרם לרב אשי והא במאמינו אין גובין בע"כ ולכן הוכרח הרי"ף לפרש דה"מ דקא מודי כו' וע"כ גובין בע"כ משום דהודאת בע"ד כו' והביא ראיה מן הא דאמרו לעיל דאינו משלם אלא במאמינו אבל ע"י תקנת נגזל לא דיינינן בזה כנ"ל. והא דאמרו לעיל תהא במאמינו ולא אוקמי במודה י"ל משום דהא כיון דשרף השטר בעצמו אין הדרך להודות בעצמו רק בדרך שבא לצי"ש וכעין הא דב"מ (ד' ל"ז) דאמרו הכא בבא לצי"ש דיקא נמי דקתני שהודה מפי עצמו דאל"כ ל"ל להודות וע"כ מיירי בבא לימלך ועיין בפי' רש"י שם. ואף דיש קצת לחלק מ"מ הא גם בשורף שטרות אף אם תבע ליה מ"מ הא זה מקרי לא ה"ל למידע כ"כ אם היו השטרות מקויימין ומה היה כתוב בהם וגם שהיה יכול לגבות אם לא היו נשרפין וכמש"כ הרי"ף והוי מצי לאשתמוטי ולומר אינני יודע מכל זה דהוי מילי טובא כנ"ל וע"כ פסיקא להו דכיון דמודה מעצמו ואף דשרף השטר בעצמו ומ"מ מודה עכשיו. דיותר נראה דמיירי בבא לצי"ש ובא לימלך איך יעשה. א"כ אם היה אומר הש"ס דמיירי במודה היה משמע מזה דאף מן לצי"ש פוטר רבה לשורף שטרות כיון דהך במודה קאי ביותר בבא לצי"ש א"כ היה מקום לטעות ולומר דרבה פוטר אף לצי"ש בגרמי. ובאמת אינו כן לפי מה דנתבאר לעיל דאף גרמא בנזקין חייב לצי"ש ע"כ נקטו בש"ס לאוקמי ביותר דתהא במאמינו וזה אתי שפיר בפשיטות די"ל דמיירי בבא לצי"ש דאל"כ אין סברא שיאמינו ולחייב א"ע כיון דאיהו בעצמו שרף השטר א"כ ל"ל לומר דמאמינו וע"כ מיירי בבא לצי"ש ובא לימלך דאלו היה הדין לחייב לדד"ג היה חייב לצי"ש כנ"ל וע"ז אמר רבה דשורף שטרות פטור מן החיוב לצי"ש משום דלא דאין דד"ג ואין בזה חיוב גמור בד"א ע"כ אף דמאמינו פטור אף לצי"ש וכמש"כ לעיל ע"פ מה דכתב במהר"ם לובלין כעין זה בע"א בכיעור דמהימן לי' כתרי דמ"מ מותרת כנ"ל. ולכן אף דבכל הנך מימרות דאמר רבה בב"ק (שם ד' צ"ח) לעיל מן הך מימרא דשורף שטרות כו' דפטור ושם בע"כ קאי לענין חיוב בד"א דאלו לענין חיוב בד"ש גם רבה מודה דחייב וכמש"כ לעיל