נחל יצחק חלק ב רנח

הגר"א זצ"ל בס"ק ע' שהביא לדברי הג"מ והירושלמי והתוספתא והויקרא רבה פ"ו ע"ש: ולכאורה יש להקשות בעיקר מילתא דהביאו הרמב"ם והטוש"ע וכל הפוסקים להך דסורו מעל האנשים הרשעים כו' דהא בשבועות (דף מ"ז ע"ב) אמרו ורב ושמואל האי שבועת ד' מאי דרשי בי' ומשני להך דשבועות ד' חל על שניהם. א"כ לדינא דקיי"ל דאמרינן מחושואיל"מ א"כ אתי הך שבועות ד' בין שניהם ע"ז א"כ מנלן דחל על שניהם. ואפשר שהוציאו זה מירושלמי שבועות פ"ו ה' ה' דאמרו שם שבועות ד' בין שניהם להוציא היורש כו'. [ועיין במראה הפנים שם]. בין שניהם אינה זזה מבין שניהם כו'. הרי להדיא דאף דדרשו להך בין שניהם להוציא היורש לענין מחושואיל"מ וכדקיי"ל לדינא בש"ס דילן שם אפ"ה דרשו שם מהך דבין שניהם לענין דחל על שניהם ג"כ ואפשר דתרתי נפקי להו מזה. ועוד י"ל דהך מילתא דחלה על שניהם אין זה רק לאסמכתא בעלמא ועיקרו אינו רק מדרבנן. וכעין זה הוא במכילתא פ' משפטים פ' ט"ז דבין שניהם להוציא היורשים בין שניהם להביא שכנגדו חשוד על שבועה דנגדו נשבע ונוטל ועוד איזה דרשא שם. והא זה שכנגדו חשוד על השבועה אינו רק מדרבנן כידוע וע"כ זה אינו רק סמך בעלמא ואסמכוה אקרא אף דדרשו עיקר פסוק זה על מחושואיל"מ ולהוציא את היורש. וכעין זה הוא בתוספתא שבועות פ"ו דדרשו להך שבועות ד' בין שניהם על חשוד כו' וגם להך דחל על שניהם והובא זה בילקוט משפטים אות כ"ז ע"ש. ועיין במחנה לוי לשבועות (דף מ"ז) שהקשה כן. והעיקר כמו שכתבתי. ועיין ביבמות (דף כ' ע"א) ובנדה (ד' י"ב ע"א) דמי שעובר על דרבנן ג"כ מקרי רשע: טו (שם סעיף כ"א) אין מאיימין אלא בשבועת הדיינין שהיא ע"י טענה וודאית כו' אבל בשבועה שנתחייב בטענת ספק וכן בש"ה א"צ איום כו'. והסמ"ע בס"ק ס"ז ביאר הטעם דכיון דהתובע עומד לנגדו כו' ובש"ה דהיא בלא נק"ח א"צ איום עכ"ל. והוא מן הרמב"ם ה' שבועות פ' י"א ה' ט"ו והלכה י"ט. והכ"מ הקשה דמנלן להרמב"ם זה והלח"מ כתב דבש"ה דא"צ איום הטעם הוא דכיון דא"צ בנק"ח כו' אבל בשבועה דצריך נק"ח אף בבא על הספק קשה מפני מה אין צריך איום ולא ידעתי לו מוצא עכ"ל הלח"מ: ומכבר רציתי לומר דהרמב"ם הוכיח זה מן גיטין (דף ל"ה) דמודה רב בקופצת. ושיטת רש"י וסייעתו שם דשבועת קופצת מהני וא"צ לחזור ולישבע והא דב"ק (דף ק"ו) שא"ה כמש"כ הרמב"ן והר"נ שם. והנה רב ס"ל דאין משביעין לאלמנה חוץ לב"ד משום דבעי שבועה בנק"ח וכמש"כ הרשב"א בחי' לגיטין שם דדוקא בנודרת אקילו באלמנה משא"כ בשבועה בעינן כל תכסיסי שבועה לשיטת רב וכמש"כ הרשב"א שם. ואפ"ה ס"ל לרב דקופצת בשבועה בנק"ח מגבינן הכתובה דס"ל דרק לכתחלה נמנעו מלהשביעה. והא קופצת היה השבועה בלא איום דאם היה האיום מן הב"ד אינה נקראת קופצת. ושבועת אלמנה הוי בנק"ח ואפ"ה מהני בדיעבד בנשבעה בלא איום ומזה הוכיח הרמב"ם דינו דדוקא היכא דבע"ד תובע ומכחישו כמש"כ הסמ"ע בזה בעי איום. משא"כ בשבועה ע"י טענת ספק כן רציתי לומר מכבר: אך באמת אין זה ראי' כלל דהא כל האיומים הנאמר שם ובשבועות (דף ל"ט) אין זה לעיכובא ולכן שפיר מהני בקופצת בדיעבד אף דלא היה באיומים הנאמרים שם. וכן ראיתי בשו"ת בשמים ראש בכסא דהרסנא סי' ר"ד בד"ה עוד קשיא לי מאי דכתבו התוס' בשיטתא דמיגו דחשיד כו' שכתב ג"כ בפשיטות דהאיומין הללו אינן מעכבין דיעבד ע"ש. וכן מוכח מן שבועות (דף מ"א) דהש"ס שקיל וטרי מאי איכא בין שד"א לשד"ר והיינו ש"ה כמבואר שם ובפי' רש"י וקשה הא ה"מ הש"ס לומר דאיכא בינייהו הך מילתא דהאיומין הנאמר שם בשבועות (דף ל"ט) גבי שבועת הדיינין דבשבועת היסת א"צ איום כמש"כ הרמב"ם והש"ע. ומדלא אמרו כן מוכח מזה דהאיומין אינן לעיכובא. אך יש לדחות זה הראי' לפי מש"כ הר"נ והרא"ש שם לשיטתם דש"ה א"צ נק"ח דהקשו אמאי לא קאמר הך נ"מ ותירצו דלא בעי על תיקון השבועה אלא נפקותא לענין דינא קבעי והובא לעיל בש"ך ס"ק ל"ח. א"כ כמו כן י"ל דלכן לא אמרו להך נ"מ לענין איום משום דלא בעי על תקון השבועה כו': אכן לשיטת הסוברים דשבועת היסת צריך נק"ח. וראייתם מדלא אמרו בש"ס שם להך נפקא מינה וכמו שכתב הש"ך שם בשם המרדכי והתוס' וסייעתם א"כ לפ"ז שפיר יש להוכיח עדיין דמדלא אמרו להך נ"מ לענין איומים דמוכח מזה דהאיומין אינן מעכבין. אך יש לדחות ג"כ לזה דהא עיקר יסוד דהרמב"ם דשבועת היסת א"צ איום אף דחבירו תובע ומכחישו הוא כמש"כ הלח"מ והסמ"ע דכיון דא"צ בנק"ח בש"ה דעיקרו הוא משום לאיימו ע"כ ה"ה דלא בעינן דין איום כלל בש"ה. ע"כ ממילא יש לדון להסוברים דש"ה צריך בנק"ח דלשיטתם אפשר לומר דגם צריכים להאיומים גם בש"ה דאין לנו לחלק ביניהם. ע"כ נדחה הראיה זו לכל השיטות. ומ"מ אף שנדחה ראיה זו. עכ"ז הדעת נוטה כמש"כ הבשמים ראש דהאיומים הללו אינן מעכבין דיעבד. וכן מה דתנן בסנהדרין (דף כ"ט ודף ל"ד) דמאיימין על העדים וכמבואר בח"מ סי' כ"ח סעי' ז' ובהרמב"ם ה' סנהדרין פ' י"ב ה"ג ובהלכות עדות פ' י"ז ה' ב' אין זה לעיכובא. וכדמצינו בהא דתנן בסוטה (דף ז' ע"א) דמאיימין על הסוטה כדרך שמאיימין על עדי נפשות. דאין זה לעיכובא וכמש"כ התוס' להדיא בסוטה שם בד"ה מה להלן כו' דהאיום בסוטה אין זה לעיכובא ע"ש. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל כאן. ולעיל סי' הלז סעי' י"ג ענף ב' כתבתי ג"כ מזה: טז (שם סעיף כ"ז) מי שנתחייב שבועה ויצא ואמר נשבעתי נאמן. והובא בסמ"ע ס"ק פ"ה ובש"ך ס"ק ס"ה בשם הטור שכתב בשם רבינו האי דמחלק בין שד"א לדרבנן. ולכאורה קשה דלפ"ז הא ה"מ הגמ' בשבועות לומר האי נפ"מ בין שד"א לדרבנן דבשד"א אם טען נשבעתי חייב היסת ובדרבנן פטור מש"ה והש"ס קאמרי שם (דף מ"א) מאי איכא כו'. ואפשר דלא ניחא להו לומר האי נפ"מ דלא הוי רק בש"ה אם ישבע היסת או לא. ויותר נראה לי לומר דעיקר חילוקו של ר' האי הוא דבשד"א דנחתינן לנכסיו הוי זה כתובעו ממון דחייב ש"ה משא"כ בתובעו ש"ה דאף דלא נשבע לא נחתינן לנכסיו ע"כ הוי זה כתובעו תביעה שאינו ממון דאין נשבע היסת ע"ז. א"כ הש"ס בשבועות דמקשה מאי איכא כו' לא ידע אז החילוק ביניהם אי נחתינן לנכסיו ע"כ שפיר הקשו מאי איכא כו'. וכן לר' יוסי דס"ל בדרבנן נמי נחתינן לנכסיו א"כ גם בש"ה כ"ז דלא נשבע הדין הוא דנחתינן לנכסיו ע"כ אף בטוען נשבעתי צריך לישבע ש"ה כמו בשד"א לשי' ר' האי וע"כ שפיר אמרו מאי איכא כו' ופשוט. והנה מן התוס' כתובות (דף פ"ה) ד"ה אלימא מחזי כשיקרא כו' דכתבו שלא להצריכה עדים היום ולמחר. דמוכח דס"ל להתוס' דא"נ לומר נשבעתי בשד"א. וכן ראיתי בהפלאה שם שהעיר בזה. אכן ראיתי בשיטה מקובצת לכתובות שם שהביא לדברי התוס' הלז והעיר ג"כ דהא נאמן לומר נשבעתי ודחי זה ההוכחה ע"ש. ע"כ אינו ראיה מן התוס' הלז להוכיח כן לפמש"כ השמ"ק שם: יז (שם סעיף כ"ח) נשבע היסת ואח"כ הודה מעצמו במקצת אם דרך תשובה הודה כו'. ואם הודה שלא ע"ד תשובה אינו נפסל לשבועה ע"פ עצמו. וכ' הסמ"ע ס"ק פ"ח זה לשון הטור כו' וכתבתי בפרישה דר"ל דחוזר ונשבע על השאר שהרי הודה ששבועתו הראשונה היתה לשקר כו'. והמחבר השמיט ולא כתב להא דכ' הטור נשבע על השאר צ"ל דלשיטתו אזל שבב"י כתב דל"ד קאמר כו' עכ"ל הסמ"ע. וכ"כ הש"ך שם בשם הע"ש והב"ח והשיגו