נחל יצחק חלק ב רנז

ס"ק ט"ז דלא אמרינן תרי קולא א' דברי אבא שאול ב' דברי רב ושמואל כו'. וי"ל דגם זה הוא מטעם ספק ספיקא כנ"ל. אך לפי מה דראיתי בשו"ת הריב"ש סי' קס"ט דכתב בזה"ל דאפילו לדעת הפוסקים דאין מועיל נאמנות מפורש לעקור תק"ח מ"מ כשמת המלוה אין יורשיו מפסידין כו' דלא דיינינן ליה תרי קולא קולא דאבא שאול וקולא דרב ושמואל כדאמרינן עלה התם הבו דלא לוסיף עלה כו' עכ"ל הריב"ש דהוא המקור להך דין שכתב הרמ"א הנ"ל. הרי דלא אתי עלה מן דין ספק ספיקא דהא כתב דאף הפוסקים דס"ל כאבא שאול מודו לזה. וע"כ הטעם שכתבו שם דלא דיינינן תרי קולא אין זה משום ס"ס רק לפי דעיקר מילתא דאבא שאול הוי ג"כ מצד קולא כמו דאמרו בכתובות (דף פ"ז) בלשון דברי אבא שאול דאמר בלשון אבל מה אעשה כו'. אבל הכא בדברי הב"ש שפיר כתבתי דמן דין ספק ספיקא דיש לנו בדין זה אתי עלה ונתבאר על נכון דברי הב"ש הנ"ל דלדינא יש לנו לסמוך על דברי הב"ש אף שנתבאר דלא כמש"כ ההפלאה. משום דהיכא דנשבע בלא נק"ח הוי כמו דלא נשבע כלל ושפיר דיינינן דא"א מוריש כו' ולא מהני שבועת היורשים לישבע שלא פקדנו. אך הכא שאני דהא נשבעה שבועה המועיל לשיטת הרא"ש והמרדכי ויש לנו דין ס"ס על נכון בזה כנ"ל: ולכאורה יש למשדי נרגא בדין ספק ספיקא הלז לפי המבואר ביו"ד סי' ק"י סעי' ט' בהגהת הרמ"א דבעינן דוקא שיהיו נודעו שני הספיקות ביחד. א"כ הכא בנידון הב"ש הנ"ל הא הספק ראשון נולד מתחלה בעת שנשבעה האשה בלשון להבא שלא בפני ב"ד והספק השני נולד לאח"ז כשמתה ובאין יורשיה ליטול את הכתובה א"כ הא לא נודעו הנך שני ספיקות הללו ביחד. אבל באמת שפיר כתבתי דהא הרמ"א ביו"ד שם קאי על איסור דאורייתא וכמש"כ הש"ך שם ס"ק ס"ב דבדרבנן מקלינן אף אם ספק ראשון נולד מקודם הספק השני וכ"כ הב"ש באה"ע סי' ב' ס"ק י"ד. ועפ"ז י"ל בדברי המג"א בסי' תל"ט ס"ק ג' ע"ש. לכן הכא דעיקר מילתא דמשביעין אותה על כתובתה אינו רק מדרבנן לכן שפיר יש לדון ספק ספיקא בכה"ג אף דלא נולדו השני ספיקות ביחד ובפרט בספיקא דדינא כמש"כ הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י בדיני ספק ספיקא בס"ק א' לחקור בחילוק הלז ע"ש. ובנ"ד הא הוי ספיקא דפלוגתא ע"כ ה"ל ספק ספיקא מעליא אף דלא נולדו הנך ספיקות ביחד: היוצא לנו מכל הקונטרס הלז דאף בנשבע המלוה כבר על שטרו שאינו פרוע אך דלא היה שבועה בנק"ח ואח"ז מת המלוה לאחר שמת הלוה מקודם ובאים יורשי המלוה לתבוע דדיינינן בזה לומר א"א מוריש כו' משום דשבועתו היה בלא נק"ח וה"ל כמו דלא נשבע כלל. וכן נתבאר דבכל שבועות דב"ד משביעין לא בעינן דישבע דוקא בפני הב"ד. רק בשבועת אלמנה על כתובתה כיון דנשבעת בלשון דלהבא מצד המנהג לכן הצריכו דיהיה השבועה בפני ב"ד והכל מצד המנהג כמו שנתבאר לעיל בארוכה. ואם נשבעת האלמנה בלשון להבא שלא בפני ב"ד ומתה לא דיינינן בזה לא"א מוריש כו' ונשבעין היורשים שלא פקדנו וגובין וכמש"כ הב"ש וגם הארכתי בשיטות פלוגתת הראשונים אם קפץ ונשבע מהני או לא: יג (שם סעי' ט"ז) שנים שנתעצמו בדין ונשבעו שלא יטענו אלא האמת יש אומרים שאינו נפטר בשבועה הראשונה כו'. ושם סעיף ל"ד התוקע כפו לחבירו לא נפטר משבועה כו'. והש"ך בס"ק פ' האריך בזה. והקצה"ח בס"ק כ"ט כתב טעם אחר בזה. ובני הרב מו' צבי יחי' הגאב"ד דק"ק מיטאווי אמר בזה טעם אחר בשיטת הסוברים דמה שנשבע לשלם לחבירו דאינו יוצא בזה חובת השבועה. והוא דהא נשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור מקרבן וממלקות לשיטת הרמב"ן פ"ג דשבועות והובא בקצה"ח סי' ע"ג ס"ק ה'. ולפ"ז בנשבע לשלם לחבירו מה שחייב לו דזהו נשבע לקיים המצוה וכן בנשבע שלא יטעון אלא האמת הוי זה נשבע לקיים המצוה דמדבר שקר תרחק כמבואר בשבועות (דף ל"א ע"א) ע"כ אינו יוצא בזה ידי חובת השבועה המוטל עליו רק צריך לחזור ולישבע שבועה שאינו חייב לחבירו וכדין שבועת הפקדון דחייבתו תורה קרבן בנשבע על שקר והוי בזה חומר שבועה. וזהו טעם הסוברים דאינו יוצא בזה דין חובת שבועתו. והאריך בזה בטוב טעם. ויפה כתב להעיר בזה: יד (שם סעיף כ') העומדים שם אומרים סורו מעל אהלי הרשעים האלה. וכתב הסמ"ע דמשמע על הנשבע ועל המשביע כו'. והתוס' בשבועות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה חלה על שניהם כתבו דנענש המשביע אפי' הדין עמו כדפי' בקונטרס לעיל (דף ל"ט) וכן נראה כו'. אכן הבית יוסף הביא בשם הגהות מיימוני דכתב אבל התוס' פירשו בין שניהם ממ"נ אינה יוצאה בלא עונש אם הנשבע נשבע לשקר הרי עונש שבועה עליו ואם נשבע באמת עונש שבועה על המשביעו וכן פר"ח וסמ"ג עכ"ל. וכן הוא בהג"מ להרמב"ם פ' י"א ה' שבועות ה' י"ח בהג"מ שם שהביא פלוגתת הפוסקים בזה. ומסתמא היה כתוב כן בהתוס' שהיה לפניו ולא כמש"כ בתוס' שלפנינו. ובירושלמי פ"ו דשבועות ה' ה' אי' בזה"ל בין שניהם אינה זזה מבין שניהם לעולם אם המשביע משביע לשקר סוף לצאת עליו אם הנשבע נשבע לשקר סוף לצאת עליו מ"ט ובאה אל בית הנשבע בשמי לשקר כו'. וכעין לשון זה אי' בתוספתא שבועות פ"ו ובמדרש רבה ויקרא פ' ו' והובא בילקוט משפטים כ"ב ע"ש. ומן כ"ז הוי סייעתא לשיטת הג"מ בשם התוס' דאם נשבע לשקר אין עונש שבועה על המשביעו רק על הנשבע לבדו. והשמ"ק ב"מ (דף ב' ע"ב) בד"ה אלו ואלו באין לידי ש"ש כו' כתב ומכאן אתה למד שאין אדם יכול להשביע את חבירו אלא בדבר שמסופק בו אבל במשביעו בדבר שיודע שחבירו אומר אמת נקרא חוטא אבל ביודע שהוא משקר מותר להשביעו והלעיטהו לרשע וימות ומדת חסידות הוא להביאו לידי שבועה וכשרואה שרוצה לישבע לא יניחנו לישבע כו' ומה שכתב אבל אם יודע שהוא משקר מותר להשביעו כו' רש"י ז"ל והתוס' כתבו שהמשביע נענש אפילו הדין עמו בפרק כל הנשבעין (דף מ"ז) בד"ה חלה על שניהם כו' עכ"ל השמ"ק. ובירושלמי שם אמרו ר' יונה א' על שקר ר' יוסי א' אף על האמת ופי' הפ"מ והיפ"מ שם דכוונת ר' יוסי הוא דאף שסובר הנשבע דנשבע באמת רק דטועה בזה כהך עובדא דשם ופרק השולח דג"כ נענש ע"ש. אכן במדרש ויקרא פ"ו שם איתא פלוגתא זו ופי' היפה תואר שם דר' יונה דאמר שם אפי' על אמת כוונתו דנענש המשביע אף דהאמת עם המשביע ע"ש. א"כ יש בזה פלוגתת אמוראי: ומצאתי ראיתי בתשובת הרדב"ז ח' רביעי סי' קנ"ב שכתב לדון אם המשביע יודע כי הנתבע נשבע בשקר אם יש על המשביעו עונש והביא להך דשבועות ופי' רש"י וכתב מכאן משמע בהדיא דיש עונש גם על המשביע אלא דק"ל שנמצאו אוכלים ממונו של חסיד שאינו רוצה להשביעו כו' אלא אדרבה הלעיטהו לרשע וימות. ור"ת פי' חל על שניהם דרך כלל כלומר על א' מהם והיינו על שניהם שאם נשבע שלא כדין עונש שבועה עליו ואם חבירו משביעו שלא כדין עונש השבועה על חבירו וי"מ דזימנין דחל על שניהם כשחברו מהפך עליו השבועה ויודע שנשבע לשקר. הרי לך שדחו פי' של רש"י וגם הוא ז"ל לא אמרה אלא שנכשל בה לפי שלא דקדק אבל לא שיניח להפסיד ממונו כדי שלא ישבע זה לשקר והעושה כן נקרא אצלי חסיד שוטה שהתורה אמרה כי יתן איש אל רעהו עד האלקים יבא דבר שניהם לשבועה אלא ישביעו ולא יחוש והלעיטהו לרשע ולצאת ידי מחלוקת וספק שבועה ראוי לכל ירא שמים להביאו לידי שבועה ולהודיעו עונשו אולי יפרוש ויודה ואם רואה שרוצה לישבע עכ"פ לא ישביעוהו אלא יטילו ח"ס על כל מי שלא יודה לחבירו והנלע"ד כתבתי עכ"ל הרדב"ז. והעתקתי דבריו הנחמדים כדי שידעו איך להתנהג בזה. ואחר כותבי כ"ז מכבר ראיתי כעת בביאור