נחל יצחק חלק ב רנו

נק"ח ובשם דהא דוקא לענין שבועה שייך לומר כן למה דאמרו ל"ש אלא בב"ד כו' דאמרו דעיקר הכוונה הוא לענין בנק"ח ובשם משא"כ בנדר לא שייך זה כ"כ. ועיין בנדרים (דף י"ד) וביו"ד סי' רי"ב וקצרתי. וכן לא מצינו שיאמרו שתהא נודרת בנק"ח ובשם אלא אמרו דמדירין אותה בב"ד דהכוונה הוא דמ"מ חמור הוא האיום מן הנדר אם נודרת בפני הב"ד ועיין בלשון המחבר שם סעיף י"ט. וה"ה בשבועה אף דאקילו עליה האידנא דיהיה סגי בלשון דלהבא מ"מ החמירו עליה מצד אחר דתשבע בפני הב"ד. ולענין שבועה מצינו דחמור ביותר אם השבועה הוא בפני הב"ד כדחזינן בשבועות (דף כ"ט) גבי שבועת ביטוי דאמרו בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד וכן הוא שם (דף למ"ד) גבי שבועת העדות. הרי דהיה מקום לומר דיהיה השבועה דוקא בפני ב"ד וכן הוא שם (דף ל"ו) גבי שבועת הפקדון דאמרו בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד. הרי דהוצרכו לומר כן שם להדיא: וביותר מצינו להרמב"ם ה' שבועות פ"ט הל' א' שכתב דאם היה השבועה בפני הב"ד חייבים העדים משום שבועת העדות אם השביעם התובע אע"פ שלא נשבעו ולא ענו אמן ועיין שם בכ"מ ובלח"מ. הרי דמצינו להדיא דשבועה בפני ב"ד יש לה חומר בזה הענין ביותר מן שבועה שלא בפני ב"ד ויש להאריך בדברי הרמב"ם הנ"ל ואכמ"ל. ע"כ י"ל דאף דבכל שבועת הדיינין לא החמירו בה דיהיה השבועה דוקא בפני הב"ד מ"מ זה אינו רק בשבועה דלעבר אבל במה דנהגו האידנא להשביע להאלמנה בלשון להבא דזהו מצד דאקילו חז"ל עליה דסגי בנודרת אף דלא הוי בלאו דלא ינקה כנ"ל מ"מ החמירו בה בצד אחר דניבעי דתשבע בפני הב"ד דיש לה חומר קצת ביותר וכמו דאמרו בלשונם אדרה בב"ד דהחמירו עליה בנודרת דתצטרך בב"ד וה"ה בנוסח השבועה דלהבא דנהגו האידנא להקל עליה אף שהוא נגד הדין דהא בשבועת הדיינין ס"ל לכמה פוסקים דלא מהני שבועה בנוסח לשון דלהבא ואפ"ה אקילו בה האידנא וסמכו לדון כן מן מה דראו דאקילו חז"ל עליה דסגי בנודרת כו'. ומ"מ כיון דהוי זה נגד הדין דהא בזמן הש"ס לא היו משביעין אותה בלשון דלהבא רק בלשון עבר לשיטת הפוסקים דס"ל כן בח"מ סי' פ"ז סעיף ט"ז כנ"ל. ע"כ החמירו בה קצת חומר דיהיה השבועה זו דוקא בפני ב"ד וכמו דאמרו בנודרת דנודרת בב"ד כמבואר בגמ' ובש"ע כאן כן הוא קוטב הענין מן השבועה דנוהגין האידנא להשביע את האלמנה בב"ד וכפי שכתב המחבר והרמ"א בשם תשובת הרשב"א: ולפ"ז מתורץ קושיות ההפלאה דבאמת בכל שבועות הדיינין לא בעינן דיהיה השבועה בפני ב"ד וכמו שהוכיח ההפלאה רק דהכא שאני לפי דמה שמשביעין האידנא את האלמנה בנוסח דלהבא הוי זה נגד הדין לפי שיטת הרשב"א בעצמו שהובא בח"מ סי' פ"ז סעיף ט"ז דס"ל דבשבועה המחוייב ע"פ דין לא מהני אם נשבע בלשון דלהבא וכמש"כ הרשב"א בתשובה סי' תתקס"ד ואפ"ה כאן כתבו דלכ"ע הנהוג הכא באלמנה להשביע אותה בלשון דלהבא משום דראו האידנא להקל בזה וכיון דזהו אינו מצד הדין ע"פ דינא דגמ' רק מצד המנהג שיש להם סמך ממה דאקילו חז"ל דתהא נודרת כנ"ל. ע"כ לא נהגו כן אלא באופן דתהא השבועה בפני ב"ד ולכן אם נשבעה לפני ג' שהם קרובים צריכה לחזור ולישבע דהא בכזה לא נהגו כיון דהוי שבועה דלהבא וכיון דנשבעה חוץ לב"ד מוקמינן על הדין לפי דינא דגמ' דלא מהני שבועה דלהבא לצאת עי"ז חובת השבועה המוטל עליה וגם מצד המנהג הא לא נהגו כן אלא בנשבעה לפני הב"ד. ע"כ אם נשבעה שבועה דלהבא שלא בפני ב"ד צריכה לחזור ולישבע כיון דזהו נגד הדין ונגד המנהג ומתורץ על נכון לקושיות ההפלאה הנ"ל: ענף ז וכ"ז לשיטת הרשב"א דס"ל דשבועה בלשון להבא אינו מועיל במקום חיוב שבועה וכמבואר שיטת הסוברים כן בח"מ סי' פ"ז סעיף ט"ז. אכן לפי מה שהביא הרמ"א שם שיטת המרדכי והרא"ש דס"ל דבכל מקום שמחוייב שבועה מהני לפוטרו אף בנשבע שבועה דלהבא כמבואר. א"כ לפ"ז ה"ה הכא גבי שבועת אלמנה על כתובתה כיון דע"פ דינא דגמ' מהני שבועתה אף בלא נק"ח א"כ ה"ה אף בנשבעה בנוסח לשון דלהבא. לא מיבעיא לשיטת הט"ז והב"ש דא"צ נק"ח ואף לשיטת הקרבן נתנאל ותפארת שמואל דכתבו דצריכה נק"ח. מ"מ הא בעיקר השבועה שלה לא בעינן נק"ח וגם לא בעינן דיהיה בשם. א"כ כיון דס"ל להנך פוסקים דבכל מקום דמחוייב שבועה מהני אף בנשבע בלשון דלהבא. א"כ ה"ה במה דנהגו האידנא להשביעה בלשון דלהבא שתודה האמת מה שקיבלה לכתובתה דאף אם לא נשבעה בפני ב"ד כשר ג"כ מהני מה דנשבעה וא"צ לחזור ולישבע. דהא לשיטתם מהני שבועה דלהבא לצאת ידי חוב השבועה המוטל עליו מן הדין וכבר נתבאר דבעיקר הדין לא בעינן דיהיה השבועה בפני ב"ד וסגי במה דהב"ד מזכירין לה אותו השבועה כמבואר בסי' פ"ז סעיף ט"ז בהרמ"א שם. אך כיון דהוי ספיקא דדינא אם הלכה כהסוברים דיוצא ידי חובת שבועתו ע"י מה דנשבע להבא או דאינו יוצא ע"י שבועה דלהבא וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' פ"ז סעיף ל"ד סוף ס"ק פ' ע"ש. ע"כ הכא דבאה להוציא מן היתומים מספיקא אינה מוציאה ממון מן המוחזק עד שתשבע בפני ב"ד כשר. ועיין בח"מ סי' פ"ד סעיף א' כן נלע"ד בכ"ז: ולפי מה דנתבאר אתי שפיר דברי הב"ש במה שכתב דאם נשבעה חוץ לב"ד לא דיינינן ביה להך דא"א מוריש כו' ויכולין היורשים לישבע שבועה שלא פקדנו ויגבו את הכתובה. משום דהא הוי ספק ספיקא בנ"ד המסייע להאשה לגבות הכתובה דהא בעיקר הדין דא"א מוריש כו' אין זה רק מספיקא כמבואר בשבועות (דף מ"ח דדיינא דעבד כר"א עבד כו' והוי ספיקא דדינא אם הלכה כרב ושמואל דאמרו א"א מוריש כו' ומה"ט אם קדמו היורשים ותפסו אין מוציאין מידם כמבואר בח"מ סי' ק"ח סעי' י"א. א"כ יש לנו ספק א' אם דיינינן כלל להך דא"א מוריש כו' ועוד ספק יש לנו במה דנשבעה לשון להבא אף שלא בפני ב"ד דלשיטת הרא"ש והמרדכי מהני שבועה דלהבא לצאת חובת השבועה המוטל עליו כמבואר בח"מ סי' פ"ז סעי' ט"ז ואף דלא כתיב בשבועה דלהבא לא ינקה מ"מ ס"ל דיוצא עי"ז. וצ"ל דס"ל דמה דאמרו בשבועות (דף ל"ט) וכאן נאמר לא ינקה. דאין זה לעיכובא משום דאף בנשבע לשון להבא דלא כתיב ביה לא ינקה ג"כ יוצא חובת השבועה. וכעין זה ראיתי בספר בשמים ראש סי' ר"ד בכסא דהרסנא בד"ה עוד קשיא לי מאי דכתבו התוס' בשיטתא דמיגו דחשיד כו' דהאיומים דשבועות הנ"ל אינן מעכבים דיעבד ע"ש. ועיין כאן בב"ש ס"ק ל"ח. א"כ יש לנו שני ספיקות המסייע להאשה לגבות כתובתה ולכן יכולים היורשים לגבות ע"י שבועה דלא פקדנו ולהוציא מן היתומים. ואף דאין מוציאין ממון ע"י ספק ספיקא משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וה"ה בס"ס דהוי כמו רובא עכ"ז הא כבר העליתי בספרי נחל יצחק סי' מ"ג סעי' י"ד ענף ב' דע"י רוב וחזקת חיוב ביחד מוציאין ממון מהמוחזק ע"ש. ולכן בנ"ד דהספק הוא בהפרעון יש לנו רוב היינו ספק ספיקא הלז בצירוף חזקת חיוב שהיה על הנכסים דירשו היתומים. [ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' ס"ט סעי' ה' שכתבתי הרבה לדון אם שייך לחייב היורשים משום א"י אם פרעתי]. ובפרט דעיקר מילתא דא"א מוריש אינו רק מדרבנן ובכתובה ס"ל לכמה פוסקים דהוי מה"ת. ועכ"פ הא יש לנו כעין רוב וחזקה ע"כ שפיר פסק הב"ש דאף דנשבעה בלשון להבא שלא בפני ב"ד דיכולין היורשים לישבע שלא פקדנו ולהוציא הכתובה מהיתומים וע"כ אין הכרח להוכיח מן דברי הב"ש הלז למה דחידש ההפלאה: וכעין זה מבואר באה"ע לקמן סוף סי' צ"ח סעי' ז' בהרמ"א בשם י"א דלגבי יורשיו אינו מועיל הפטור כו' אבל אם מתה יורשיה נוטלין כתובתה וכמש"כ הב"ש שם