נחל יצחק חלק ב רנה

בכתובה דהוי מלוה הכתובה בתורה למאן דס"ל כתובה דאורייתא לפי שיטת הרבה פוסקים ועיין במל"מ ה' נערה בתולה פ"א ה' ג' בד"ה וראיתי לרש"י ז"ל בפירוש החומש שכתב מהר ימהרנה כו' שהביא בשם הרא"ם שכתב בשיטת רש"י דס"ל כתובת אשה מה"ת ע"ש. וכן משמע בפי' רש"י לחומש חיי שרה פ' כ"ה על פסוק ולבני הפלגשים כו' נשים בכתובה פלגשים בלא כתובה והרמב"ן שם הקשה עליו דהא כתובה מדרבנן. אכן רש"י ס"ל דכתובה מה"ת ועיין ברא"ם שם. ולפ"ז שפיר פירש רש"י בכתובות דהך אבל יורשיו משביעין אותה כו' דמיירי באלמנה ולא דיינינן א"א מוריש כו' משום דכיון דס"ל לדינא כתובת אשה מה"ת ובמלוה הכתובה בתורה ס"ל דש"ד ולכן לא דיינינן בכתובה להך דא"א מוריש כו' ולכן פירש להמשנה דיורשיו משביעין כו' כפי פשטות הלשון דמיירי הכל באלמנה וכן ס"ל לדינא. והא דמקשה הש"ס על רב ושמואל דס"ל א"א מוריש כו' מן הנך משניות דמיירי בכתובה ולא מחלקי דשאני מלוה הכתובה בתורה י"ל דזהו משום דהא רב ושמואל ס"ל דאף במלוה הכתובה בתורה אמרינן של"ד וכמש"כ הש"ך כנ"ל. גם יש מקום לומר אף להסוברים כתובה הוי מדרבנן מ"מ כיון דתקנו רבנן לכתובה כעין דאורייתא תקנו ודינה ככל מלוה הכתובה בתורה לענין ש"ד כמלוה הכתובה בתורה וקצרתי. ועיין בש"ך סי' פ"ב ס"ק י"ט: אך ליישב דברי הרע"ב במשניות קשה לתרץ עפ"ז דהא חזינן דהרע"ב כתב להך דינא דא"א מוריש כו' לקמן בכתובות ריש פ' יו"ד במשנה א' במה דתנן שם שניה ויורשי' קודמין הרי דס"ל לדינא לדון כן גם בכתובה ולא ס"ל להחילוק שכתבתי לחלק אליבי' דשיטת רש"י הנ"ל א"כ תקשה עליו קושיות התוס' יו"ט הנ"ל על מה דפירש הכא במשנה דיורשי' משביעין אותה ואת יורשי' כו' דמיירי הכל באלמנה. ואפשר לומר דזה תלוי במש"כ לעיל לדון כן דאי כתובה מה"ת אז אפשר לחלק לפי דברי הקצה"ח הנ"ל דשאני מלוה הכתובה בתורה דש"ד א"כ לדינא לפי מה דס"ל להרע"ב דכתובה לא הוי מן התורה כמבואר בסוף כתובות פרק י"ג משנה י"א בהרע"ב שם ע"כ כתב בפרק יו"ד משנה א' דמיירי בנשבעה כו' אבל הכא בפ"ט משנה ה' הוכרח הרע"ב לפרש לפי פשטות המשנה אף שלא אליבא דדינא ואתי המשנה כמאן דס"ל כתובה מה"ת וכנ"ל ומתורץ קושיות התוס' יו"ט: נחזור לענינינו דמוכח מן שבועות (דף מ"ח) מדהוכרחו לתרץ דלצדדין קתני אותה באלמנה ויורשי' בגרושה ולא מוקמי דמיירי בנשבעה שבועה בלא נק"ח דמוכח מזה דלא כדברי ההפלאה. וידעתי מה די"ל בזה דבאמת לפי מה דמסיק הש"ס בשבועות שם (דף מ"ח) דהבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל וחזינן דאקילו בהך מילתא דא"א מוריש כו' ע"כ אז אפשר לומר דאף בנשבעה בלא נק"ח ג"כ הוא בכלל דהבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל אלא דבזה מהני שבועת היורשין וגובין וכדברי ההפלאה משא"כ בתחלת הסוגיא דהקשו על רב ושמואל מן המשנה דאבל יורשי' משביעין אותה כו' דלא ידעו אז מן הכלל דאמרו הבו דלא לוסיף כו' ע"כ ממילא מוקמינן אדינא וכפי הסברא דגם בנשבעה בלא נק"ח מבעי לן לדון להכלל דא"א מוריש לשיטת רב ושמואל וע"כ הקשו אז שפיר והוכרחו לתרץ דלצדדין קתני כו' כן היה מקום לדון לכאורה. אבל באמת זה אינו דהא עיקר יסוד של ההפלאה הוא במה דלמד כן ממה דאמרו בגיטין (דף ל"ה) מודה רב בקופצת ומשביעין אותה שנית כדינה א"כ לפי דבריו חזינן דרב בעצמו היה ס"ל גם בגביות מן יתומים דמהני מה דנשבעה בלא נק"ח לענין לחזור להשביעה שנית וה"ה לענין א"א מוריש וכמש"כ ההפלאה לדמות אותן להדדי א"כ שפיר תקשה דמה הקשו הש"ס מן הך דאבל יורשי' משביעין אותה כו' והוכרחו לתרץ דלצדדין קתני כו' הא ה"מ לתרוצי דמיירי בנשבעה בלא נק"ח דחזינן דרב מודה בכזה דמשביעין אותה שנית התם בגיטין וה"ה הכא וכמש"כ ההפלאה ומדחזינן דהש"ס לא תירצו כן במה שהקשו כן על רב ושמואל ותירצו כנ"ל דמוכח מזה דלא כהפלאה בזה: ענף ולפי מה דנתבאר דלא כדברי ההפלאה א"כ לפ"ז צ"ע במה שכתב הב"ש בסי' צ"ו ס"ק ל"ט על דברי הרמ"א שם סעיף כ"א דצריכה לחזור ולישבע דכתב ע"ז הב"ש דבדיעבד לא אמרינן בזה א"א מוריש כו' דמזה הוכיח ההפלאה את דינו המחודש הנ"ל. אבל לפי מה דנתבאר להוכיח דלא כדבריו א"כ צריך ביאור לדברי הב"ש: והנלע"ד כוונה אחרת בדברי הב"ש דאין הכרח להוכיח מדברי הב"ש להך דינא שחידש ההפלאה. דזה לשון המחבר שם יש מי שאומר האידנא משביעין אלמנה בב"ד כו' שתודה מה שקיבלה לכתובתה ואין העונש מרובה כ"כ כו' וצריכה לישבע בפני ג' כשרים ואם נשבעה לפני קרובים צריכה לחזור ולישבע עכ"ל הש"ע והוא מן הרא"ש והב"י בשם הרשב"א בתשובה. וע"ז כתב הב"ש דבדיעבד לא אמרינן בזה א"א מוריש כו'. ונקדים למש"כ ההפלאה עוד שם להקשות במש"כ הרשב"א דאם נשבעה לפני ג' קרובים צריכה לחזור ולישבע הא אמרינן בב"מ (דף י"ז) בנתחייב שבועה ואמר נשבעתי נאמן ומשמע דלא אמר נשבעתי בב"ד כו' וכן משמע בח"מ סי' פ"ז סעיף כ"ז כו' וצ"ע עכ"ל ההפלאה שם. ונלע"ד לתרץ קושייתו והוא דזה וודאי בכל שבועות הדיינין דא"צ לישבע בב"ד רק הב"ד אומרים לו שישבע דנשבע אף חוץ לב"ד ויוצא חובת שבועתו. והא דגיטין (דף ל"ה) ל"ש אלא בב"ד אבל חוץ לב"ד כו' דמשמע דשבועת הדיינין הוא בב"ד. הא מבואר ברש"י ותוס' ובכל הראשונים שם דהכוונה הוא דבב"ד בעי בנק"ח ושם משא"כ חוץ לב"ד אינה בשם ובנק"ח א"כ אין הכוונה שם דתשבע בב"ד רק דשם ב"ד דאמרו שם הכוונה דיהיה בנק"ח ובשם וכמבואר בש"ע כאן סעיף י"ט. וע"ז כתב המחבר שם סעיף כ"א דהאידנא נהגו להשביעה בב"ד שתודה כו' לפי שבשבועה דלהבא דאין השבועה יוצא מן פי' לשקר בעת השבועה לא חשו בה כ"כ וכמש"כ הרא"ש בטעמו דבשבועה דלהבא לא כתיב בה לא ינקה. וקוטב הענין הוא כן דבזמן הש"ס היו משביעין אותה חוץ לב"ד בלשון עבר רק דאקילו עליה שלא תשבע בשם ובנק"ח והאידנא נהגו להשביעה בלשון דלהבא ובשם. ובענין בנק"ח הנה הט"ז והב"ש כתבו דא"צ נק"ח בשבועה זו. והקרבן נתנאל ברא"ש גיטין שם בס"ק למ"ד כתב דצריך נק"ח לשבועה זו והביא כן בשם המהרש"ק וכ"כ בתפארת שמואל שם. ומה דנהגו האידנא להשביעה בלשון דלהבא אף דלענין שבועת הדיינין מבואר בח"מ סי' פ"ז סעיף ט"ז דלא מהני בזה מה שנשבע שבועה דלהבא בשיטת המחבר שם והוא בשם הרשב"א בתשובה וכן הוא שם לקמן סעי' ל"ד מזה מ"מ כאן בשבועת אלמנה על כתובתה דחזינן דאקילו עליה חז"ל דסגי בנודרת אף דלא הוי ע"ז בלא ינקה ה"ה דמהני שבועה דלהבא אף דלא הוי בלאו דלא ינקה וכמש"כ הראשונים בזה. ועכ"ז כיון דהוי בלשון דלהבא לכן נהגו שיהיה השבועה לפני הב"ד ואף דבכל שבועת הדיינין לא החמירו שישבע לפני הדיינין וכמש"כ ההפלאה להוכיח כן מ"מ בשבועה זו דנהגו האידנא להשביעה בלשון דלהבא כיון דלא מהני כה"ג בכל שבועת הדיינין לשיטת הסוברים כן וכנ"ל ע"כ אף דאקילו בכזה בשבועת אלמנה מ"מ החמירו בה שיהיה השבועה בפני הב"ד דהא המקור לזה הוא מן הא דגיטין (דף ל"ה) דאמרו אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד דהברירה ביד היתומים על א' מהם וכמש"כ הרשב"א בחידושיו לגיטין שם ובתשובת הרשב"א המובא בבית יוסף לאה"ע סי' צ"ו. וכעין זה כתוב בפי' המשניות להרמב"ם ובר"נ וברא"ש שם. וכיון דהמקור מה דנהגו להשביעה האידנא בלשון דלהבא הוא ממה דראו דאקילו עליה דתהא נודרת. והא אמרו בגיטין שם בלשונם אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד וזהו דהקפידו שתהיה הנדר בפני הב"ד דוקא דהא לענין נודרת לא שייך לומר דמה דאמרו אדרה בב"ד כו' הכוונה הוא לענין