נחל יצחק חלק ב רנד

השתדלו בתקנת משפחתה וכל העולם לשמור אותם מן איזה תקלה לגמרי אבל לשמור אותם שלא יענשו ביותר. תקנה כזה לא מצינו לתקן מדעתינו וע"כ מוקמינן בזה על דינו דהא מה"ת לא נחשדו על שבועת שקר. וכיוצא בזה מצינו באה"ע סי' קט"ו סעי' ג' בנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה דאם מביאה עדים שגם הוא עובר על נדרים לא אבדה כתובתה אף אם היא עוברת והטעם הוא דהאי גברא לא בעי בני כמבואר שם. והא עדיין י"ל דהא אף דגם מצידו ימותו בניו מ"מ הא יתרבה העונש ע"י מה דגם היא עוברת על נדרים וע"כ מוכח דמה דיתרבה העונש אין זה טענה. ודוחק לחלק דשא"ה דבקפידת הבעל תלוי דהא אם רצה לקיימה מקיימה. דזה אינו דהא עדיין יכול לומר דהוא חושש דיתרבה העונש ביותר ע"י מה שהיא עוברת על הנדרים ג"כ. ואף דיצרו תוקפו להיות עובר על נדרים מ"מ הוא מקפיד במה שאשתו עוברת ג"כ על נדרים דיתרבה העונש ביותר עי"ז. ואף אם נדחוק עדיין לחלק בזה עכ"ז הסברא מצד עצמו נוטה דכיון דכבר יצא המכשול מן שבועה שלה אם ניחוש שבועת שקר דע"י השבועה דעברה ונשבעה יצא כבר התקלה למשפחתה א"כ אין לנו לתקן זה כלל כי מה דהוה הוה ובכה"ג לא מצינו דתקנו חז"ל לחוש דיתרבה העונש ע"כ ס"ל להש"ס דמודה רב בקופצת דאף דלא מהני זה לצאת ידי חובת דין שבועתה המוטל עלי' עכ"ז יכולין לחזור ולהשביעה כדינה משום דבכה"ג לא תקנו לחוש כ"כ כן י"ל בטעמא דהך מילתא: ובירושלמי גיטין שם אמרו עברה ונשבעה ר"ה אמר אם נשבעה נשבעה והובא ברשב"א והר"נ במה שהוכיחו מזה. ולפי מש"כ יש לומר דהירושלמי נתכוין לאחת מן שני האופנים שנתבארו הן לפי מש"כ לעיל לחלק ולבאר דלכן מהני מה שנשבעה כבר אף לשבועה דאינה כפי הדין דמ"מ יש תועלת מזה לנו דהוי עי"ז חזקת כשרות במידי דלעבר או משום דכיון דכבר עשתה את שלה בחשש מכשול הרבים בדבר התקלה שיוצא מן שבועה שלה על כן אין בידינו עצה לתקן את זה כנ"ל. הנה אחת מאלה יש לכוין בפשט הירושלמי במה דאמרו עברה ונשבעה מה שנשבעה נשבעה דהוי מידי דלשעבר כנ"ל. ועל כן יש לנו כח להשביעה שנית וכשיטת הר"ח וסייעתו ועיין בשירי קרבן שם. וסעד לדברינו לחלק בין תקלה דלהבא יש להוכיח מן ב"מ (דף נ"ב) דלא ימכרנה לא לתגר שמרמין אחרים וקשה הא מבואר במנחות (דף מ"ג) דמן התגר כשירה דלא מרע נפשי'. אכן לפי מה שנתבאר לחלק בין תקלה להבא ובין לעבר א"ש דהתם בב"מ ניחוש שיצא תקלה מת"י לאח"ז שירמו אחרים ע"כ חשו משא"כ בהא דלקח טלית מצוייצת דהוי מידי דלעבר ע"כ לא חשו כנ"ל: ולפי מה דנתבאר בפשט הענין מה דאמרו מודה רב בקופצת דחוזר ומשביעה כדינה א"כ אין מקום ראי' מזה כלל למה דהוכיח ההפלאה משם להך דין מחודש דהוכיח דה"ה גבי שבועה דא"א מוריש כו' ג"כ דיינינן הכי דאין זה ראי' כלל. ובקצרה י"ל בפשיטות דשא"ה דבמה דנשבעת שנית עכ"פ מבררת את הענין בבירור בשבועתה ואף שנחשדו על שבועת שקר מ"מ כיון דחז"ל מזדקקים להשביעה שנית כדינה ע"כ שפיר יכולים להגבות את כתובתה משא"כ בשבועה דא"א מוריש כו' דכיון דאביהם נשבע שבועה בלא נק"ח דהוי כמו דלא נשבע כלל. ועכשיו אף דהיורשים ישבעו שבועה דלא פקדנו כו' מ"מ הא בכזה דיינינן א"א מוריש כו' כיון דאביהם נתחייב לישבע בנק"ח שלא נפרע בוודאי דאין שבועת היורשים מספיק לצאת חובת שבועת אביהם כפי שנתחייב וע"כ מצד הסברא בוודאי נראה דלא כמש"כ ההפלאה: ענף ה ולדברי ההפלאה דס"ל דאף בנשבע אביהם שבועה דלא נפרע אף בלא נק"ח ג"כ מהני מה דישבעו היורשין שבועה דלא פקדנו ולא דיינינן בה להך דא"א מוריש כו' א"כ לפ"ז יש לפרש למה דאמרו בשבועות (דף מ"ח ע"א) בסוגיא דא"א מוריש כו' מתיב רב אושעיא מתה יורשי' מזכירין כו' הב"ע שנשבעה ומתה כו' ה"נ שנשבעה ומתה. דלפי דברי ההפלאה יש לפרש דכוונת הגמ' הוא דנשבעה אף בלא נק"ח ג"כ יכולין היורשים לישבע שבועת היורשים וגובין. אך מן סוגיא זו שם לקמי' דאמרו ת"ש אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ומתרץ רב שמעיה לצדדין קתני אותה באלמנה ויורשי' בגרושה ופי' רש"י בד"ה אבל יורשיו כו' ומדקתני יורשיו משביעין אותה אלמא בדלא נשבעת עסקינן וקתני כו'. א"כ מזה יש להוכיח דלא כדברי ההפלאה דאי כדברי ההפלאה דאם נשבע אביהם אף בלא נק"ח לא דיינינן בכה"ג דא"א מוריש כו' הוי מצי הש"ס לאוקמי להך משנה דיורשיו משביעין אותה ואת יורשיה דמיירי בנשבעה האלמנה כבר בלא נק"ח דאף דזה לא מהני דמ"מ מהני זה שיכולין היורשים לישבע שבועת היורשין ולגבות הכתובה וקאי שפיר לשון המשנה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה דמיירי הכל באלמנה ובנשבעה מכבר לשבועתה בלא נק"ח ולא הוי צריך לדחוקי ולתרוצי דלצדדין קתני כו'. ומדחזינן דהש"ס מוכרח לתרוצי דלצדדין קתני כו' מוכח מזה דלא היה עצה אחרת להש"ס לתרוצי רק בכה"ג דלצדדין קתני. א"כ מוכח דס"ל להש"ס דאף היכא דנשבעה בלא נק"ח ג"כ דיינינן דא"א מוריש כו' כיון דנשבעה שלא כדין השבועה המוטל עליה דהוי כמו דלא נשבעה כלל דא"א מוריש כו' ולא מהני שבועת היורשים ודלא כההפלאה בזה: ובכתובות (דף פ"ו ע"ב) במשנה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה פי' רש"י אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומין צ"ש כו' וכ"כ הרע"ב בכתובות פ"ט משנה ו' והתוס' יו"ט שם תמה עליהם הא הדין הוא דא"א מוריש כו' ע"ש. ובאמת הא מבואר להדיא בשבועות (דף מ"ח) דהש"ס מקשי זה ומוקמי דלצדדין קתני כו' והיא קושיא אלימתא על רש"י והרע"ב דלא פירשו כן. ואפשר לומר לפי דדרך רש"י לפרש בפשטות לשון המשנה ע"כ פירש כן משום דמה דאוקמי הש"ס בשבועות דלצדדין קתני הוא דוחק קצת ע"כ פירש כן אף דאינו אליבא דהלכתא. ועוד נלע"ד לומר לפי מש"כ הקצה"ח בסי' ק"ח ס"ק ט' בעיקר הך מילתא דא"א מוריש כו' דזהו לפי שיטת רב ושמואל דשעבודא לאו דאורייתא ואינו גובה מן היורשים רק מדרבנן לכן אמרו בזה דא"א מוריש כו' ע"ש. ובסוגיא דשבועות (דף מ"ז) מוכח דלא כדברי הקצה"ח הנ"ל במה דשקל וטרי שם הגמ' עלה דהיו שניהם חשודים חזרה שבועה רבותינו שבבבל כו' רבותינו שבא"י כו' רבותינו שבבבל רב ושמואל דתנן כו' רב ושמואל כו' וא"א מוריש כו'. ולדברי הקצה"ח איזה דמיון הוא הא י"ל דשאני הך דיתומין מן היתומין דשעבודא לאו דאורייתא כו' משא"כ בשניהם חשודים דמיני' גובה מה"ת ע"כ יש לחלק ביניהם בפשיטות וכן אפשר דאף רבותינו שבא"י בנסכא דר' אבא דמודו בהך דא"א מוריש כו' אי שעבודא לאו דאורייתא. ע"כ מוכח מן הסוגיא דהתם דלא כהקצה"ח. ויש לי להאריך עוד בכ"ז וקצרתי: אך לדברי הקצה"ח הנ"ל שכתב דמה דאמרו רב ושמואל דא"א מוריש זהו לפי דאזלי לשיטתם דס"ל של"ד ובש"ך סי' ל"ט ס"ק ב' האריך בשיטת התוס' דמחלקים דבמלוה הכתובה בתורה ש"ד ובמלוה שאינה כתובה בתורה של"ד והא דהקשה הש"ס בב"ב (דף קע"ה) על רב ושמואל מן הא דהחופר בור כו' משום דרב ושמואל ס"ל דאף במלוה כתובה בתורה של"ד. ולפ"ז י"ל דאתי שפיר מה דפירש רש"י בכתובות על המשנה דיורשי' משביעין אותה ואת יורשי' דמיירי הכל באלמנה משום דרש"י ס"ל ג"כ לחלק בין מלוה הכתובה בתורה כו' דבמלוה הכתובה בתורה הדין הוא דש"ד ובאינה כתובה בתורה של"ד ולכן א"ש מה דמסקינן בשבועות (דף מ"ח) לדינא דאין מוציאין מן היתומים משום דא"א מוריש כו' וכן ר"פ אמר שם כן דזהו לפי דר"פ ס"ל של"ד במלוה שאינה כתובה בתורה וכמבואר סוף ב"ב ובתוס' שם וס"ל לרש"י ג"כ כן לדינא וע"כ מסקי לדינא דדיינינן א"א מוריש כו'. אבל