נחל יצחק חלק ב רנב

שבועת היסת ג"כ דיינינן כן משום דאף דלא בעי איום בש"ה מ"מ לא מהני בקפץ ונשבע לשיטת הר"ח והא שכתב הרשב"א שם לדון להסברא דלא יצתה אז השבועה מפיו לשקר כתב כן דאף לשיטת רש"י דס"ל דקפץ ונשבע מהני מ"מ שאני התם ע"פ סברא זו: וכן מוכח ממה דאמרו מודה רב בקופצת ולשיטת הר"ח דשבועת קופצת לא מהני אלא צריכה לחזור ולישבע. והא מבואר לקמן סעיף כ"א דבשבועה הבאה על טענת ספק אין מאיימין א"כ התם בשבועת אלמנה על כתובתה דאין מי שטוען כנגדה להכחישה דא"צ איום. ואף דקיי"ל דמה דטוענין ליורש הוי כמו טענת ברי מ"מ ז"א שייך התם דהא עיקר הטעם דעל טענת ברי להכחישו בעינן דין איום הוא כמש"כ הסמ"ע לקמן שם ס"ק ס"ז דכיון דהתובע עומד כנגדו ומכחישו כו'. א"כ כ"ז דאין התובע טוען ברי להכחישו דלא שייך סברא זו לא בעינן דין איום ומשמע דאף בנשבעין ונוטלין דיינינן כן דעל טענת ספק לא בעינן דין איום. ואפ"ה ס"ל להר"ח וסייעתו דקופצת לא מהני וצריכה לחזור ולישבע דמוכח דס"ל דלא תליא הך דינא דקופצת במה דלא בעינן דין איום דאף היכא דלא בעינן דין איום מ"מ לא מהני קופץ ונשבע ואינו תלוי זה באידך א"כ ה"ה בשבועת היסת ג"כ דיינינן כן דאף דלא בעינן דין איום בש"ה מ"מ לא מהני שבועה דקפץ ונשבע לשיטת הר"ח: ובביאור הגר"א זצ"ל לסי' פ"ז ס"ק נ"ו כתב על הך פלוגתא דמבואר שם סעיף ט"ז בשנים שנתעצמו ונשבעו שיטענו האמת כו' דראייתם מן השולח דמודה רב בקופצת וסברא הראשונה ס"ל כפי' הר"ח שם ועוד אפילו לפי' רש"י אין זה דומה לשם דכאן נשבע להבא ולא נפסל עליה כמ"ש בשבועות (דף מ"ו) בתוס' שם כו' ע"ש בביאור הגר"א זצ"ל. וזהו כמו שכתב הרשב"א בתשובה סי' תתקס"ד כנ"ל. וראיתי בבית יוסף בח"מ סי' פ"ז ס"ק ל"ה שכתב מ"כ אם קפץ ונשבע קודם שנתחייב אינו נפטר בכך וההיא דמודה רב בקופצת ע"ד הב"ד נשבעה כו' ועיין בהר"נ ומרדכי פ' השולח כו' עכ"ל הב"י. הרי דהמ"כ ס"ל לחלק בחילוק אחר דאף דנימא דמודה רב בקופצת לענין דא"צ לחזור ולהשביעה דמ"מ ז"א רק היכא דנתחייבה כבר שבועה בב"ד אבל לא היכא דנשבעה מקודם דנתחייבה שבועה בב"ד. אך מן דברי הרשב"א בתשובה הנ"ל נראה דלא ס"ל לחלק כן. וראיתי במרדכי פ' השולח עלה דמודה רב בקופצת שכתב דלא דמי למה דאמרו האי דיינא דאשבע בלא נק"ח חוזר דילמא שא"ה כיון שבאה לב"ד יש לעשות כראוי וה"ר ר"ב בר"א פי' דחוזרת ונשבעת ע"ד ב"ד. ומן דברי הרמ"א לקמן סעיף ט"ז במש"כ דאם נשבעו תחלה בנק"ח כו' והוא בשם תשובת הרא"ש והמרדכי ר"פ שבועת הדיינין מוכח דלא ס"ל להחילוק של המרדכי פ' השולח הנ"ל. ועיין לקמן סעיף ל"ד ובש"ך שם ס"ק פ' שהביא לדברי המרדכי דשבועת הדיינין הנ"ל ולדברי הגהות מיימוני ולתשובת מהר"ם מזה ע"ש. ומן דברי המרדכי פ' השולח נראה דס"ל לפרש דהך דמודה רב בקופצת היה בשבועה בלא נק"ח. וכ"כ הרשב"א בחי' לגיטין דהיתה שבועתה בלא נק"ח רק דס"ל דחוזר ומשביעה וכמש"כ המרדכי שם בשם ה"ר ר"ב בר"א הנ"ל. אבל לפי שיטת רש"י וסייעתו י"ל דהיה שבועה בנק"ח אך דקפצה ונשבעה בלא דעת הב"ד וס"ל דמ"מ מהני שבועתה ושא"ה בב"ק (דף ק"ו) כמש"כ הרשב"א בגיטין שם בשם הרמב"ן דלא קרינן ביה ולקח בעליו כו' וכמש"כ הר"ן בגיטין שם להרי"ף ובחידושיו לגיטין (דף ל"ה) ועיין בדרכי משה סי' זה ס"ק ז': והנה בהרמב"ם ה' שבועות פ' י"א ה' ט"ו במה שכתב דעל שבועה שיתחייב בה בטענת ספק א"צ איום וכמבואר לקמן סעיף כ"א. והכ"מ שם הקשה דמנלן להרמב"ם זה. והלחם משנה שם כתב דבשלמא בשבועת היסת דא"צ איום הטעם הוא דכיון דא"צ בנק"ח כו'. אבל בשבועה הבא על טענת ספק כיון דצריך נק"ח א"כ קשה למה א"צ איום ולא ידעתי לו מוצא עכ"ל הלח"מ. ולענ"ד יש לומר דהרמב"ם הוכיח זה מהא דגיטין דמודה רב בקופצת. וס"ל כשיטת רש"י וסייעתו דקופצת מהני להגבות כתובתה וא"צ לחזור ולישבע משום דאף בקופץ ונשבע מהני בדיעבד והא דב"ק (דף ק"ו) שא"ה כמש"כ הרמב"ן והר"נ שם. והא רב ס"ל דחוץ לב"ד אין משביעין אותה משום דבעינן שבועה בנק"ח וכמש"כ הרשב"א בחי' לגיטין שם. ודוקא בנודרת ליתומים הקילו באלמנה אבל בשבועה לא הקילו בה רק בעינן בהשבועה שתהא כדינא בנק"ח כן הוא שיטת רב וכמש"כ הרשב"א שם. ואפ"ה ס"ל לרב דבקופצת ונשבעה בנק"ח מגבינן הכתובה. והא קופצת היה השבועה שלה בלא איום מן הב"ד כיון דקפצה ונשבעה דאם היה האיום מן הב"ד א"כ אינה נקראת קופצת. והא שבועת אלמנה על כתובתה הוי שבועת הדיינין בנק"ח ואפ"ה מהני בדיעבד אף שנשבעה בלא איום א"כ מזה הוכיח הרמב"ם דינו דדוקא היכא דבע"ד תובע בברי ומכחישו בזה בעי איום וכמש"כ הסמ"ע והפרישה בטעמו. משא"כ בשבועה הבא ע"י טענת ספק אף היכא דצריך בנק"ח מ"מ א"צ איום. ולפ"ז אפשר לדון דשיטת הסוברים דשבועת קופצת לא מהני כמו דהוכיחו מן ב"ק (דף ק"ו) דבאמת טעמם דס"ל דאף בשבועה הבא על טענת ספק ג"כ צריך איום כיון דצריך בנק"ח ולכן בהא דב"ק (דף ק"ו) דהוכיחו מזה דשבועה בקפץ לא מהני אף דהתם מיירי בשבועת השומרים דהוי על טענת ספק מ"מ ס"ל דלא מהני קופץ ונשבע די"ל דטעמם דס"ל דאף בכה"ג בעינן דין איום דהב"ד יאיימו עליו וכמש"כ הכ"מ והלח"מ לתמוה על הרמב"ם בזה ולכן בקופץ ונשבע לא מהני שבועתו כיון דנשבע בלא האיום. אבל הרמב"ם י"ל דס"ל דקופצת מהני וכשיטת רש"י וסייעתו וכפי פשטות הסוגיא דגיטין ע"כ הוכיח מזה דשבועה על טענת ספק א"צ איום. כ"ז כתבתי מכבר. וכעת ראיתי לדחות זה לפי דנראה דכל האיומים הנאמר בשבועות (דף ל"ט) אין זה לעיכובא וכן ראיתי בשו"ת בשמים ראש בכסא דהרסנא סי' ר"ד בד"ה עוד קשיא לי מאי דכתבו התוס' בשיטתא דמיגו דחשוד כו' שכתב ג"כ בפשיטות דהאיומין הללו אינן מעכבין דיעבד ע"ש: ענף ג נחזור לענינינו במה שהוכיח ההפלאה מהך דגיטין דאף בנשבע בלא נק"ח מהני זה עכ"פ לענין דלא דיינינן בכה"ג א"א מוריש וישבעו היורשים שבועה בנק"ח דלא פקדנו. ולענ"ד אין זה מוכרח משום דבאמת טעמא בעי במה שכתבו הראשונים בגיטין שם דהך דמודה רב בקופצת לשיטתם דצריכה לחזור ולישבע דמאיזה טעם יהיה כן הא נמנעו להשביעה משום חשש שבועת שקר וכיון דהתקנה היה כן א"כ אף עכשיו שנשבעה כבר בקופצת הא כיון דהשבועה הראשונה לא היה כדין א"כ עכשיו דמשביעין אותה שנית הא הוי זה נגד התקנה. ולכן נלע"ד דטעם הדבר הוא כן דהנה התוס' בקידושין (דף מ"ה ע"ב) בד"ה בפירוש כו' בקטנה שהלך אבי' למדינת הים ונתקדשה ואסר הר"מ לקיימה משום דחיישינן שמא יקדש אך שמא קידש לא חיישינן וכמו דגיטין (דף כ"ח) דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות חיישינן והר"ת חולק משום דכל שעה ושעה י"ל דעדיין לא קידש כו'. ועיין בנו"ב במ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו מש"כ בכוונת הר"מ וכן בנו"ב מ"ת ח' יו"ד סי' ק"ג מזה. אכן פשטות הענין מורה דכוונת הר"מ הוא דלכן אסרה לקיימה משום דחיישינן שמא יבא לאח"ז תקלה על ידו וכמו דכתבו התוס' בגיטין (דף י"ז ע"ב) בד"ה זנות לא שכיחא כו' דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זינתה. והמהר"ם שיף שם כתב דזהו כדאמרינן לקמן שמא ימות חיישינן אבל אינו מחוור למה קראו כאן תזנה ולא זינתה כי אין ליישבו שפיר עכ"ל המהרמ"ש. וכ"כ הח"ש שם. ואכמ"ל בכוונת התוס'. ועיין בהפלאה כתובות (דף ב') ד"ה שאם היה לו שכתב על נכון לפרש כוונת התוס'. אבל עכ"פ מוכח בתוס' הנ"ל דס"ל ג"כ דיותר יש לחוש על חשש שתצא תקלה ע"י לאח"ז משא"כ בחשש דלעבר לא חיישינן משום דבמידי דלעבר מוקמינן על