נחל יצחק חלק ב רמה

מורה פשטות הלשון דאמרו היכי סמיך סהדא קמא אבתרא וכמש"כ שם ההפלאה ולכן הוכרח רש"י לפרש כן. וע"כ מוכח מזה באמת מדהקשה הגמ' בפשיטות דהיכי מצרפינן עדות מיוחדת דאף דקיי"ל לדינא דמצרפינן מ"מ כיון דאיכא פלוגתא דתנאי ואמוראי בזה בסנהדרין (דף למ"ד) ע"כ לא שייך לומר בכה"ג אי פיקח הוא כו' דהא אכתי יש מקום לחוש שמא יבא הענין לפני הב"ד דיפסקו כהמ"ד דלא מצרפינן. ונמצא מפסיד. והא דבפסחים (דף ל"א) וכתובות (דף צ"ב) דאמרו אי פיקח הוא מגבי להו ארעא כו' ומסיק שם דזהו משום שעבודא דר"נ אין זה דומה לנ"ד דשא"ה דעיקר החוב הוא חוב ברור לשלם להיתומים ואין לו עצה אחרת רק להגבות קרקע וקצרתי: וכיון דנתבאר דמוכח דהך סוגיא דאי פיקח כו' ראו שיהי' העצה זו אליבא דכ"ע בלא שום פלוגתא ע"כ א"ש מה דאמרו יהיב לה כתובתה דמשמע כל הכתובה משום בפרעון במקצת אין זה עצה כ"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה כו'. ועפ"ז יש לבאר ביותר לתרץ קושיות התוס' שם על הא דסמיך סהדא קמא כו' דהא מצרפינן ובפרט למה דקיי"ל כן לדינא. משום די"ל דלכן הקשה הש"ס בפשיטות דאיך סמיך סהדא קמא כו' דהוכיחו מן מימרא דר"פ דאמר בלשונו יהיב לה כתובתה ומוקי להו הנך קמאי במלוה דמשמע מזה דדוקא במסלק כל כתובתה כו'. ואף דלדינא למאי דקיי"ל כר"מ דמשביעה לסוטה אמן שלא אטמא א"כ מוכח דגם על נו"כ מגלגל א"כ הוי סגי דבמסלק מקצת הכתובה יחייבה שד"א על כולו. ובפרט דהא רב אשי נזכר שם בהך סוגיא ובסוטה (דף י"ח) אמרו בעי רב אשי כו' אליבא דר"מ דמזה הוכיח הכ"מ דהלכה כר"מ. ומוכח דאף דס"ל להסוגיא בכתובות דהלכה כר"מ מ"מ אין זה עצה נכונה כ"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה כנ"ל וכיון דמוכח דהך עצה אי פיקח מייתי לש"ד הוא עצה דיהיה אתי לכ"ע ע"כ הקשה ליה שפיר איך סמיך סהדא קמא כו' דהא אכתי אין זה עצה המועיל לכ"ע: ועכשיו דנתבאר דכוונת הסוגיא דאמרו אי פיקח כו' הוא עצה דיהיה מועיל אליבא דכ"ע בלא פלוגתא. לכן אתי שפיר מה דהוכרח רש"י לפרש דנ"מ הוא לענין נק"ח כו' דאין לומר הנ"מ לענין היפוך דהא כיון דמצינו פלוגתא דאמוראי בשבועות (דף מ"א) אם מפכינן שד"א או לא. וגם כתבתי לקמן בחידושי לסי' צ"ד סעיף ח' להסביר שיטת הסוברים דגלגול שד"א מפכינן ע"פ שיטת הסוברים דבג"ש לא אמרינן מתוך שאיל"מ דכיון דלא אילימא כ"כ כח הג"ש לענין מחושואיל"מ דה"ה דקילא לענין היפוך וכתבתי שם לחזק זה הסברא ע"פ דברי הרשב"א בחי' לשבועות (דף מ"א) דמאן דס"ל דמהפכינן לשד"א ס"ל דלא דיינינן כלל למתוך שאיל"מ ע"ש. ולפ"ז י"ל דעיקר מילתא אי מפכינן לשד"א תלוי בפלוגתת תנאי ואמוראי אם אמרינן מחושואיל"מ או לא דהנך דס"ל דלא אמרינן מתוך שאיל"מ ס"ל שפיר דמפכינן אף שד"א. ועיין בב"מ (דף צ"ז ע"ב) תוס' ד"ה ה"נ כגון שיש עסק שבועה כו' ובב"ב (דף ל"ד) תוס' ד"ה וכל המחוייב שבועה כו' ובשבועות (דף מ"ז) ובתוס' ד"ה מתוך שאיל"מ כו'. וכיון דלענין היפוך שבועה בשד"א אין זה עצה המועיל אליבא דכ"ע ע"כ לא ניחא לרש"י לפרש להך אי פיקח מייתי לידי ש"ד דהנ"מ הוא לענין היפוך דהא זה לא אתי אליבא דכ"ע דהא לכמה מ"ד תהיה יכולה להפך אף לשד"א והא חזינן דהך סוגיא מהדר דיהיה עצה המועיל אליבא דכ"ע ע"כ פירש רש"י ביותר דנ"מ לענין נק"ח ובשם כו'. ולפ"ז נסתר למה שכתבתי לעיל בכוונת רש"י דלעיל (דף פ"ז) שכתב כד"ה שד"א דנ"מ הוא לענין היפוך דהוכרח לפרש כן כדי דיהא א"ש לקמן גבי ע"א מעיד כו' דסבר רב"ח למימר שד"א כו' דאל"כ תקשה דהא חייב שד"א על גוף הנייר אם הוא ש"פ ומגלגלינן עליו כו' וכמש"כ לעיל בארוכה. וזהו הכל לפי שיטת הפוסקים דבג"ש מהפכינן. אכן לפי מש"כ כעת בכוונת דברי רש"י (בדף פ"ח) בהך דאי פיקח כו' דזהו הכל לפי שיטת הסוברין דבגשד"א לא מהפכינן דאי נימא כהסוברין בזה דמהפכינן א"כ שפיר ה"מ רש"י לפרש הנ"מ לענין היפוך משום דלפ"ז אינו מוכח לומר דמהדר אליבא דכ"ע דהא עיקר ההוכחה הוא לפמש"כ מן מה דהצריכו לתת כל כתובתה והא להסוברין דבג"ש מהפכינן הוי א"ש בפשיטות דהצריכו ליתן כל הכתובה דאל"כ דלא היה רק בדין ג"ש ה"מ להפך עדיין. וע"כ לפי מה שהעליתי כעת. העיקר לומר בכוונת רש"י דלעיל (דף פ"ז) דלכן הוכרח לפרש הנ"מ לענין היפוך משום דס"ל דשבועת פוגמת אף דהוי מדרבנן מ"מ צריכה נק"ח ובשם וכמש"כ ההג"מ בכוונתו: ולכאורה יש להעיר במש"כ דה"מ לסלק מקצת הכתובה ויהיה יכול לגלגל עליו כו'. דלפי המבואר לעיל סי' ע"ד סעי' ד' דבהגיע זמ"פ אינו מחוייב לקבל הפרעון בפרוטרוט א"כ ה"ה בזה. אבל באמת שפיר כתבתי דהא מבואר במרדכי פ' האומנים דדוקא בשט"ח אמרו כן אבל בחוב כתובה מקבלת הפרעון אף בפרוטרוט כמו דאמרו בערכין (דף כ"א ע"ב) דאיכא דניחא לי' באשה דשקלא על יד. ומשמע מהמרדכי דאף בע"כ של האשה יכול לפרוע לה המקצת ומחוייבת לקבל כמה שנותן לה והחילוק ברור לחלק ביניהם. ומה דיש לדון דאינה מחוייבת לקבל הפרעון מחצית חוב כתובה משום דאינה רוצית להיות פוגמת כתובתה. זה אינו דהא יכולה לכתוב הפרעון על הכתובה עצמה וכמבואר בסי' פ"ד סעי' ג' דבכה"ג אין דינה כפוגמת להתחייב שבועה ועיין בש"ך ובאו"ת שם וקצרתי. ואף דבמקום שאין כותבין כתובה לא שייך כן מ"מ ה"ל לאשמועינן הך עצה בפרעון מקצת ובמקום שכותבין כתובה ולא למנקט הכלל דדוקא בסילוק כל הכתובה כו' ולכן שפיר כתבתי בכוונת רש"י: ענף ג וכ"ז הוא בדרך פלפול. ובקצרה י"ל דלכן כתב רש"י דאי פיקח מייתי לידי ש"ד דהנ"מ הוא לענין נק"ח ובשם כו' ולא כתב הנ"מ לענין היפוך כמש"כ לעיל. משום דרש"י אזיל לשיטתו דבשבועות (דף מ"א ע"א) בתוס' ד"ה ולמר בר ר"א כו' כתבו בשם ריב"ן בשם הקונטרס דהלכתא כוותי' דמר בר ר"א דאף בדאורייתא מפכינן. וכיון דס"ל לרש"י להלכה כמר בר ר"א ע"כ לא ניחא ליה לפרש להך סוגיא דאי פיקח כו' דזהו לענין היפוך דא"כ יהיה מוכח מן כל הנך אמוראי דשקלו וטרו שם דיהיה סוברים דבאורייתא לא מפכינן דהא זהו שלא אליבא דהלכתא לכן כתב לפרש דהנ"מ הוא לענין בנק"ח ובשם. אבל לעיל בהא דסבר רמי ב"ח למימר שד"א הוכרח רש"י לפרש דהנ"מ הוא לענין היפוך משום דשם אין לפרש דהנפ"מ הוא לענין נק"ח ובשם דהא בשבועת פוגמת גם רש"י ס"ל דדינה בנק"ח ובשם וכמש"כ ההג"מ כנ"ל ע"כ הוכרח רש"י לפרש שם כן. ולפ"ז אין ראיה מן רש"י דס"ל דעד מסייע פוטר אף היכא דהשבועה הוא ע"י העד. ומצאתי בפני יהושע לכתובות (דף פ"ח) שכתב ג"כ כמש"כ בדרך קצרה הנ"ל. ונתבאר כמה גווני די"ל דאין הכרח להוכיח כמש"כ ההג"מ לפרש כן לדברי רש"י דס"ל דעד מסייע פוטר אף היכא דהשבועה בא ע"י אותו העד אלא י"ל כדברי הש"ך וכדמוכח מן הרא"ש בסוגיא דאי פיקח כו' דכתב דאין לומר הנפ"מ לענין היפוך כו'. ומשמע דאלו היה הדין דבנשבעין ונוטלין ג"כ מהפכינן לא היה העד מסייעו פוטרו אף דהרא"ש ס"ל בריש פ"ק דב"מ דעד מסייע פוטר משבועה. וכן הוכיח הנו"ב במ"ת ח' ח"מ סי' כ"ז מתשובת הרא"ש דהובא בש"ך סי' צ"ב ס"ק ח' דס"ל כהש"ך דבכה"ג אין העד מסייע פוטרו. ועיין מזה בתשובת רע"א זצ"ל בכתבים סי' קע"ח. ומה שהקשה שם על מה שכתב הש"ך בסי' פ"ז ס"ק י"ט להטעם של ההג"מ הא לפי מש"כ הש"ך בסי' צ"ב ס"ק ח' הוא מטעם אחר דאין הע"א עושה שתי פעולות. כן הקשה הנתיבות בסי' פ"ו ס"ק ה' ותירץ היטב ע"ש: אכן כיון שמבואר בהגהות מיימוני בפירוש דעד המסייע פוטר מן שבועה אף לאותו שבועה דבא ע"י אותו העד ע"כ ה"ל זה גופא ספיקא דדינא כיון שהרא"ש לא ס"ל כן וכמו שכתב הש"ך כן לדינא וע"כ ה"ל זה לכה"פ ספיקא