נחל יצחק חלק ב כג

מצד מה דמאמינו הבע"ד ע"כ אין עליו שם עד בזה: ענף ה ומש"כ כת"ר להוכיח מן ב"מ (דף ל"ה) דאמרו תהא במאמינו ופריך ונהמני' לוה למלוה כו' הרי דמוכח דמהני מה דמאמינו עכ"ל. הנה לענ"ד אין זה הוכחה משום דהא עדיין י"ל דלהוציא ממון לא סמכינן על מה דמאמינו ושם קאי הגמ' על מה דמבואר שם במשנה אחר דתני סלע הלויתני שתים היה שוה כו' סלע הלויתיך סלע היה שוה פטור דתני אח"ז סלע הלויתני שנים היה שוה והלה אומר סלע הלויתיך ה' דינרים היה שוה חייב דחייב המלוה שבועת מודה במקצת. א"כ התם הא הוי המלוה מוחזק וע"כ שפיר מהני מה דמאמינו הלוה להמלוה דיהיה פטור המלוה מהשבועה. וגם הא נתבאר לעיל דע"פ מה דמאמינו מוטל עליו חיוב לצי"ש והיכא דמחוייב לצי"ש מהני תפיסה לשיטת כמה פוסקים. וגם י"ל בזה לפי מש"כ הרא"ש בב"מ פ"א סי' ג' להוכיח דע"א מסייע פוטר משבועה ממה דאמרו בב"מ (דף ד') דפטרינן משבועה בסיוע שטר בעלמא אע"פ שאין כאן עדות גמורה כו' עכ"ל הרא"ש. הרי דפטרינן משבועה ע"פ איזה סיוע אע"ג שאינו עדות גמורה וע"כ ה"ה הכא דמאמינו הלוה להמלוה דאף דנימא דאין זה עדות גמורה להוציא ממון ע"פ דין מ"מ מהני זה למיפטרי משבועה דהא הוי עכ"פ איזה סיוע כנ"ל. ועדיין י"ל דלהוציא ממון בדין לא סמכינן על מה דמאמינו ועיין בתוס' שם ד"ה תהא במאמינו כו': ועוד י"ל בפשטות הענין דאינו שום ראיה כלל מהתם לנ"ד דהא התם קאי הש"ס במה דמוקי דמיירי במאמינו וע"ז פריך כיון דמיירי דהלוה מאמין להמלוה א"כ אמאי לא ליהמני' גם בהא ובאמת הא הלוה מכחיש בברי להמלוה א"כ אינו מוחזק בעיניו למהימן ע"כ איך מאמינו על שבועה דאינו ברשותו דניחוש עדיין שמא עיניו נתן בה וכמש"כ שם הפני יהושע לפרש כוונת הגמ' ולתרץ קושיות קיקיון דיונה דהא יש לחלק דשאני בענין שאינו ברשותו דברי ושמא הוא משא"כ בענין דמי שוויה דהלוה טוען בריא שמשקר כו' ע"ש. וע"כ עדיין י"ל דהיכא דהלוה מאמינו להתובע אך דאומר דאף דמוחזק בעיניו תמיד למהימן וגייס ביה דלא משקר מעולם ועכ"ז אינו רוצה להוציא הממון מרשותו על סמך זה משום דיכול להיות איזה השתנות דאיתרע חזקת כשרותו כעת וכמש"כ לעיל להסביר זה או דהב"ד בעצמם טוענים כן וע"כ אין היכולת בידם לכופו היכא שאין הלוה רוצה לסמוך על מה דמאמינו. אבל הכא דמוקי דמיירי במאמינו הלוה להמלוה והלוה מקיים כן וסומך על מה דמאמינו וע"כ אינו משביעו לשבועה דאינו ברשותו א"כ שפיר פריך הגמ' דניהימני' ג"כ להמלוה במה שאומר שווי' של המשכון כיון דסומך ג"כ לפנינו על מה דמאמינו להמלוה מחשש דשמא עיניו נתן בה א"כ ניהימני' לוה למלוה גם על דמי שוויה במה שאומר שמאמינו כיון דחזינן דהלוה סומך על נאמנות המלוה עכשיו בנידון זה. ואי דנימא דשאני היכא דמכחישו בברי א"כ הא אינו מוחזק בעיניו לנאמן ואמאי מאמינו הלוה על חשש דעיניו נתן בה וכמש"כ הפני יהושע שם בסוגיא זו וכנ"ל. וע"כ עדיין י"ל דהיכא דהלוה אינו נותן מקום לסמוך ולעשות מעשה לקיים כפי מה שמאמינו י"ל דאין לנו יכולת לכופו ולהוציא ממון מהמוחזק על סמך מה דמאמינו רק דזה אינו מועיל אלא לחיוב לצי"ש ונדחה ראיה זו. ועיין בב"מ (דף צ"ז ע"א) בתוס' ד"ה ביום שהיתה כו' שכתבו דמיירי במאמינו כו'. וג"כ הוא משום דהתם הוי מוחזק וגם י"ל דמיירי דנתרצה לסמוך על מה דמאמינו כנ"ל. ומש"כ התוס' שם דבסיפא שהמשאיל רואה שמשקר אינו מאמינו הוא כעין מש"כ למעלה: ובני היקר מו"ה צבי הירש שי' אמר להביא ראיה דסמכינן על מה דמאמינו לחייבו ממון מהא דב"ק (דף צ"ח) דאמר רבה השורף שטרו של חבירו פטור כו' ומקשינן ה"ד אי דאיכא סהדי כו' ואי דליכא סהדי אנן מנא ידעינן אמר רבא תהא במאמינו וכפי גיר' יש"ש ברש"י שם דמאמין שורף לבעה"ש. הרי דמבואר דבמה דמאמינו סמכינן לחייבו ממון עכ"ל. והוא באמת ראיה נכונה. אך לענ"ד נראה לדון בזה דהנה בספר שיבת ציון סי' ק"ט הביא למה שהקשה הפני יהושע בב"ק (דף צ"ח) לדעת מהרש"ל דגם בקנס דרבנן אמרו דמודה בקנס פטור דא"כ מה מתרצי בב"ק שם דמיירי במאמינו הא ה"ל מודה בקנס ופטור בלא"ה ותירץ בספר שיבת ציון שם די"ל דזה גופא הוא טעמא דרבה משום ניירא בעלמא קלאי ואין לחייבו רק משום דד"ג וה"ל קנסא וממילא פטור משום דה"ל מודה בקנס והיינו כדעת מהרש"ל כו' ע"כ השיבת ציון. ועיין בקצה"ח סי' שפ"ח ס"ק י"א ובש"ך סי' שפ"ח ס"ק נ"א. א"כ לפ"ז י"ל דמה דאמרו בסוגיא זו דמיירי במאמינו היינו לענין חיוב לצי"ש דהא חיוב לצי"ש מוטל עליו לקיים כן אם מאמינו כמו דאמרו בקידושין (דף ס"ו) דאי מהימן לך כתרי זיל אפקה ופירשו דקאי על חיוב לצי"ש כנ"ל. אך מצד דהוי מודה בקנס דפטור לשי' המהרש"ל אז פטור אף מן חיוב לצי"ש וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ל"ג ע"ב) בד"ה לאו משום דלא מחייב כו' דבקנס ליכא חיוב לצי"ש וכמו דמבואר בירושלמי לכתובות פ"ג סוף ה' יוד ע"ש. ע"כ לפ"ז אין ראיה מסוגיא זו להוכיח דסמכינן על מה דמאמינו לחייבו בדין משום די"ל כנ"ל: ענף ואו אכן עיקר דברי השיבת ציון אינו נכון לפי מה דמבואר ברי"ף והרא"ש בב"ק (דף צ"ח) דכתבו דלית הלכתא כרבה דפוטר לשורף שטרות כו' משום דהלכתא דדיינינן דד"ג וכמש"כ הנ"י שם וכ"כ הרמב"ם בפ"ז ה' חובל ומזיק ה"ט כמש"כ שם המגיד משנה דלית הלכתא כרבה הרי דטעמא דרבה הוא משום דלא דאין דד"ג ולאו משום דה"ל מודה בקנס דפטור. ואפשר לומר דבאמת לשיטת הסוברין דד"ג דינא הוא ולא קנסא א"כ מוכח לפ"ז דטעמא דרבה הוא משום דלא דאין דד"ג אבל אם היה דאין דד"ג היה מחייב לשורף שטרו במאמינו ולא הוי טעמו דרבה משום מודה בקנס. וי"ל דבאמת לשיטת הסוברים דחיוב דד"ג הוא מדינא ולא משום קנסא אתי שפיר במה דמחייבי במאמינו משום דד"ג לא הוי קנסא וכמו דס"ל להרבה פוסקים כן כמבואר שיטתם בש"ך סי' שפ"ו וכן הוא שיטת הרמב"ם והטוש"ע כמבואר בסי' ס"ו סעי' ל"ב דאם מת ישלמו יורשיו וכמש"כ הש"ך שם. אבל לשיטת הסוברים דד"ג הוי קנסא שפיר י"ל בטעמא דרבה דלכן פוטר לשורף שטרו משום דה"ל מודה בקנס וכמש"כ השיבת ציון לתרץ לקושיות הפני יהושע הנ"ל. ואכתי תקשה לקושיות הפני יהושע הנ"ל במה דמסיק הש"ס שם בב"ק (דף צ"ח) דמאן דדאין דד"ג מגבי ביה דמי שטרא מעליא מן השורף השטר כו' הוה עובדא וכפיי' רפרם לרב אשי ואגבי ביה כו'. הרי דלמאן דדאין דד"ג מגבינן מן השורף השטר וזה הוא במאמינו כדקא מוקמינן לעיל שם דאם לא כן תקשה לקושיות הש"ס שם אי דאיכא עדים כו' ואי דליכא עדים כו' והש"ס לא מהדר לתרוצי לתירוץ אחר רק להתירוץ דתהא במאמינו. א"כ חזינן לדינא דס"ל דאף דמודה על חיוב דד"ג דמגבינן מיני' ולא מיפטר משום מודה בקנס א"כ עדיין תקשה לקושיות הפנ"י ואינו מספיק ע"ז לתירוץ השיבת ציון והדברים ארוכין ואכמ"ל: ועכ"פ מוכח דלשיטת הרי"ף והרא"ש והנ"י והרמב"ם והטוש"ע דהא דרבה פוטר בשורף שטרות הוא משום דלא דאין דד"ג אבל אם דאין דד"ג היה מחייב שורף שטרו במאמינו א"כ מוכח מזה דבמאמינו יש עליו חיוב ע"פ דין דאין לומר דמיירי בחיוב לצי"ש א"כ תקשה דאף לרבה דס"ל דלא דיינינן דד"ג עכ"ז הא חיוב לצי"ש מוטל עליו כמו דאמרו בגרמא דנזקין בב"ב (דף כ"ב) דגרמא בנזקין אסור ואף לרבה דפוטר לדד"ג מ"מ דינו כמו גרמא עכ"פ א"כ כוונת רבה לפוטרו בדיני אדם. וקשה הא בלא"ה פטור בדיני אדם כיון דבמאמינו אינו יכול להטיל עליו חיוב בדין רק לצי"ש ע"כ שפיר הוכיח בני הרב מוהרצ"ה נ"י מזה דבמאמינו יכולים הב"ד לכופו לשלם בדין: ואפשר לומר דאף דגרמא בנזקין אסור היינו דחבירו מעכב עליו ואסור לו לגרום היזק לחבירו כמבואר בב"ב וברשב"ם שם. ומחוייב לסלק ההיזק כמבואר בסי' שפ"ו סעי' ג'. אבל עדיין י"ל היכא דכבר גרם ההיזק לחבירו ע"י גרמא דפטור לשלם לחבירו אף מן חיוב לצי"ש וכמש"כ