נחל יצחק חלק ב רכו

הנכרי. דזהו להחמיר על העבד משום דיותר יש לנו למילף לקולא כנ"ל: ועוד יש לדון בזה עפ"י המבואר בב"ק (דף ג') בתוס' ש"י ד"ה דומיא דרגל כו' דמדה הוא בתורה דלקולא וחומרא לחומרא גמרינן לא שנא באיסורא ול"ש בממונא ומוציאין ממון עי"ז. [ועיין ב"מ (דף צ"ה) תוס' ד"ה אתמר פשיעה כו'. וברא"ש ב"מ פ"א סי' מ' ובח"מ סי' שע"ד סעי' ד' ובבאר הגולה שם וקצרתי]. וכיון דעבד עברי גופו קנוי לאדונו א"כ ממילא בהספק אם יצא העבד לחירות. די"ל דמקרי האדון בשם מוחזק משום חזקת מרא קמא. וע"כ כמו דאמרו התם בב"ק דומיא דרגל להחמיר ולהוציא מן המוחזק. כמו כן בגז"ש דאיכא למילף במוכר עצמו דאינו נגאל בש"כ בגז"ש ש"ש מן נמכר לנכרי. וכן איכא למילף בגז"ש ש"ש מן מכרוהו ב"ד דנגאל בש"כ. מיבעיא לן למילף להחמיר ולהוציא מן הבעלים הראשונים דמקרי מוחזקים ולמילף דנגאל בשוה כסף. ועיין בקצה"ח סי' פ"ח ס"ק ט' שהעלה דבמקום ספיקא לא מקרי העבד מוחזק ותפוס כיון דעבד גופו קנוי נבעלים והוי ספק בזה גופא אם תפיסתו תפיסה או לא דלא מהני תפיסה מספק ע"ש. וה"ה בעבד עברי דגופו קנוי לאדונו. ועיין במל"מ פ' ט"ו מטוען בשם המהראנ"ח דכל מילתא דלחזרה קאי מוקמינן לי' בחזקת הבעלים. אבל שאני בע"ע דגופו קנוי לאדונו עד סוף ש"ש ויש לרבו קנין הגוף בו ע"כ שאני ושאני ע"ע מהך מילתא של המל"מ הנ"ל. ועיין בקצה"ח סי' מ"ב ס"ק ב' וקצרתי: אך באמת זה אינו דהא אמרינן בקדושין (דף כ' ע"א) דפריך הגמ' מאי חזית למדרש לקולא דרשינהו לחומרא כו'. אלמא דדרשינן אף להוציא מגופו של עבד ומה דהוי לזכות האדון זה מקרי הוצאת ממון. ומוכח מזה דבכל ספק בע"ע מקרי הע"ע בשם מוחזק. משום דקנין הגוף של הע"ע לא אלים כ"כ. וכמש"כ התוס' בב"מ (דף צ"ט) ד"ה דלא קני ליה. דאף על גב דבפ"ק דקדושין אמרינן דעבד עברי גופו קנוי היינו לענין שאין גרעונו מחול אם מחל בע"פ. וכתבתי במק"א לבאר לפי דעיקר הענין דע"ע גופו קנוי הוא כמו שכירות דהע"ע מושכר להאדון וע"כ אין גרעונו מחול בלא קנין כמו שמבואר בח"מ סי' שט"ו דבחצר המושכר לא מהני מחילת השוכר להמשכיר בלא קנין. אבל מכ"מ לענין מוחזק אם נולד ספק בהשכירות מקרי המשכיר מוחזק ובמק"א הארכתי בזה. והא דהיה סלקא דעתך שם בקדושין למדרש לחומרא. זהו ג"כ עפ"י סברת התוס' בב"ק (דף ג') הנ"ל. וע"כ העיקר כמש"כ לעיל דיותר יש לנו למילף עפ"י גז"ש שכיר שכיר לקולא על העבד כמו דאמרו שם בקדושין בגמ' במסקנא דמסתברא למדרש לקולא מדאקיל רחמנא לגביה כו': נחזור לענינינו דלמאי דקיי"ל דילפינן גז"ש ש"ש א"כ ילפינן מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד דאתקש לאמה העברי' דיליף מן והפדה דאף ש"כ בכלל. והא דאמרו בקדושין (דף ט"ז) בגרעון כסף דיליף מן והפדה. משום דס"ל דיליף גז"ש ש"ש וע"כ אף למוכר עצמו ידעינן דיוצא בגרעון כסף מן והפדה. ויש להאריך עפ"ז במה דאמרו שם אח"ז וקונה א"ע בכסף ובש"כ כו'. וזהו בנמכר לישראל אבל נמכר כו' דשנה עליו הכתוב כסף ככסף בעינן כסף דווקא. והאי ישיב לרבות ש"כ ככסף דכתיב גבי נמכר לנכרי אתי להיכא דנתרצה האדון דיכול הע"ע לקנות א"ע אף ע"י ש"כ: ולפ"ז ניחא סוגיא דקדושין (דף ח') דמוכיח רב יוסף דבעינן קיץ מהא דדרשו בכסף נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים. אילימא דלא מקני בהו כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות ש"כ ככסף. וכיון דמפרק ביה איקנויי נמי מקנייה ביה כמו דפירש רש"י שם. ולקמן (דף י"ד ע"ב) נמכר כו' מנלן דנקנה בכסף אמר קרא והפדה כו' ופירש"י דאלמא בכסף נקנה דאי לא קנאה בדמים מאי מגרעה. ותמהו המפרשים דדילמא נקנה בשטר ונתן דמיו ומגרע הדמים. והריטב"א פי' שם דמוכיח דכמו דקונה לעצמו בכסף כמו כן מה דנקנה לאחרים ג"כ נקנה בכסף. ובאמת כן מבואר בסוגיא דהכא (דף ח') דיליף דש"כ ככסף לקנין מן ישיב דנפדה בש"כ: ולפי מה דנתבאר דהאי ישיב לרבות ש"כ מיירי בנתרצה האדון על הגרעון כסף דאזי ש"כ ככסף גם בנמכר לנכרי דמיירי מיניה כל הפרשה. ע"כ שפיר מוכיח רב יוסף דהא דאמרו אינו נקנה בתבואה וכלים. דאין לומר דלא נקנה כש"כ דהא חזינן דקונה א"ע בש"כ כמו דדרשו מן ישיב כו'. אלמא דהיכא דנתרצה האדון הנכרי לגרעון כסף מהני שוה כסף ככסף. א"כ ה"ה בקנין דהעבד מקנה א"ע להנכרי ונתרצו שניהם על הקנין דהא קנין הוא מרצון שניהם. א"כ וודאי ש"כ ככסף כמו בגרעון כסף דישיב מרבה ש"כ משום דנתרצה כנ"ל. א"כ ה"ה בקנין לנכרי כיון דהוי מרצונו של העבד הוי ש"כ ככסף. וע"כ מוכיח מזה רב יוסף דבעי מידי דקייץ: ולפ"ז לא פליג הש"ס דילן על הירושלמי דכולהו בחד שיטה קיימי וס"ל דנמכר לנכרי אינו נפדה בש"כ משום דיפה כח הנכרי מכח הישראל. רק הש"ס דילן מיירי היכא דנתרצה הנכרי בש"כ על הגרעון כסף וכדאמרו בירושלמי דבזה ש"כ ככסף. ע"כ א"ש דברי הרמב"ם שפסק כמבואר בירושלמי דנמכר לנכרי אינו נפדה בש"כ דיפה כח הנכרי מן נמכר לישראל דנפדה בש"כ ע"פ גז"ש ש"ש. והא דלא כתב הרמב"ם דהיכא דנתרצה האדון הנכרי על הגרעון כסף כש"כ דהוי ככסף. י"ל דסמך על מה שכ' בפ"ב ה' עבדים ה"א דש"כ ככסף גבי הא דע"ע נקנה בכסף וש"כ. ולא חילק שם בין נמכר לישראל לנמכר לנכרי בזה. אלמא דגבי קנין ע"ע ש"כ ככסף. א"כ ה"ה בקונה לעצמו ג"כ ידעינן דש"כ ככסף. דאי נימא דשאני קנין דהוא מדעת שניהם. דא"כ בגרעון כסף היכא דנעשה מדעת שניהם ג"כ מבעי להיות ש"כ ככסף. ע"כ סמך הרמב"ם בזה וסתם כנ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ' ה' הלכות עבדים ה' ב' גבי עבד כנעני שכ' דבין כסף ובין ש"כ שוה הן לקנותו לעצמו והן להקנותו לאחרים וא"ש דברי הרמב"ם: סימן פז א (סעיף א סמ"ע ס"ק ה') בין במלוה בין בפקדון לאפוקי מדעת רש"י דס"ל דבפקדון אף כופר הכל חייב שד"א כו': והתוס' בב"ק (דף ק"ז ע"א) ד"ה עירוב פרשיות כו' תמהו על שיטת רש"י מכמה משניות. ובאמת צריך ביאור לשיטת רש"י הנ"ל דלא יסתור לכמה משניות מפורשות כ"כ. וע"כ נלע"ד ליישב דברי רש"י והוא דהא מצינו בשבועות דף מ') גבי שבועת היסת דחד לישנא דר"נ ס"ל דלא תקנו ש"ה רק בדאיכא דררא דממונא היינו בטענת פרעתי דהיה עליו חזקת חיוב אבל בטענת להד"ם דלא היה עליו מעולם חזקת חיוב לא תקנו ש"ה בזה. ואף דקיי"ל כלישנא קמא דר"נ גבי ש"ה. מ"מ יש לדון גבי חיוב שבועה דאורייתא בכופר בכל לשיטת רש"י דמקורו הוא מהא דחזינן דחייבה התורה שבועה בטענת נאנסו. ואינו מחלק בין היכא דחבירו מכיר בשקרו כו' כמש"כ התוס' שם לחלק. והא בכל טענת שומרים מקרי דררא דממונא דהא העלה הש"ך בסי' רצ"א ס"ק מ"ד בשם כמה מהראשונים דס"ל דכל שומר דטען איני יודע כו' ה"ל כאומר איני יודע אם החזרתי משום דה"ל חזקת חיוב עליו להחזיר החפץ בעודו בעיני' אף למ"ד דס"ל נכסי שומר מעת פשיעה נשתעבד. ועיין בקצה"ח סי' ש"מ ס"ק ד'. ולפ"ז מקרי שבועת השומרים בשם דררא דממונא דהא עד עת דנאנסה ממנו היה עליו חזקת חיוב להחזירו כנ"ל. ולכן ה"ה בכופר בכל בפקדון דחייב שד"א לשי' רש"י ג"כ י"ל דלא מצינן לחייב שד"א רק במקום דררא דממונא וכעין הנידון דהוא ש"ש. והיינו בטענת החזרתי אף דכופר בכל מ"מ כיון דהיה עליו מעולם חזקת חיוב ע"כ חייב