נחל יצחק חלק ב רכה

שם בזה עכ"ז הרשב"א בחידושיו שם כתב לתרץ זה ע"ש. וכיון דהתחלת הסוגיא שם קאי אליבא דר"ל ע"כ י"ל דבסוף המסקנא שם דקאמר דכ"ע יליף ש"ש אתי ג"כ אליבא דר"ל. ולר"ל מוכח לומר דטעמא דת"ק הוא משום דלא ס"ל כר"נ: ובאמת מה דאמרו שם דבעלמא לא ס"ל כר"נ. א"ש בפשיטות לשיטת אביי בפסחים (דף ל"א) דס"ל למפרע גובה ויליף הש"ס זה מהא דאמר ר"נ שם יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם חוזר וגובה מהם משום דלמפרע גובה ואח"ז דחי לי' הש"ס משום דר"נ. א"כ אביי י"ל דלא ס"ל דר"נ וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ז) ובקידושין בסוגיא זו להוכיח מפסחים דהלכה כר"נ. אבל לאביי לא שייך הוכחה זו ויש להאריך בכ"ז: אבל לדינא דפסק הרמב"ם דלאו הניתק לעשה תליא בקיימו ולא קיימו. שפיר הוצרך הא דהענק תעניק לו ולא למוכר עצמו משום דבשדר"נ לא צריך קרא כיון דאין כופין בזה משום דלא משכחת ביה מלקות כנ"ל. ע"כ דינו כמו השבת העבוט כנ"ל. וא"ש פסק הרמב"ם על נכון: ענף ג ועפ"י מה שנתבאר דהרמב"ם ס"ל דילפינן שכיר שכיר יש מקום לתרץ דברי הרמב"ם התמוהים בה' עבדים פ"ב הלכה ח' דפסק דע"ע הנמכר לישראל מגרע פדיונו ויוצא הן כסף והן שוה כסף ונמכר לנכרי אינו נגאל כי אם בכסף דוקא ולא בש"כ שנאמר כסף ממכרו בכסף הוא נגאל ולא בשוה כסף ויפה כח הנכרי מכח הישראל כו'. וכתב הכ"מ דכן מבואר בירושלמי פ"ק דקדושין דבכל אתר את עביד ש"כ ככסף והכא לית את עביד ש"כ ככסף אמר ר' אבא שניא היא ששנה עליו הכתוב כסף ככסף עי"ש. והלח"מ תמה שם על הרמב"ם מהא דקדושין (דף ח') בפלוגתא דרבה ור"י דמייתי רב יוסף ראיה מברייתא דתניא מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים האי תבואה וכלים ה"ד אלימא דלא מקני ביה כלל ישיב גאולתו אמר רחמנא לרבות שוה כסף ככסף כו' ואידך ה"ק בתורת כסף הוא נקנה ואינו נקנה בחליפין ולר"נ דאמר כו'. אלמא דאליבא דכולהו פשיטא להו דנפדה אף בש"כ גם ע"ע הנמכר לנכרי דהא קרא דמכסף מקנתו בע"ע הנמכר לנכרי מיירי כו'. ונשאר בצ"ע: ולפענ"ד נראה לתרץ משום דלכאורה קשה עוד כמו שהקשה הלח"מ שם דמנלן לאוקמי להאי ישיב גאולתו לרבות ש"כ דזה קאי על נמכר לישראל כיון דעיקר הפרשה נאמר בנמכר לנכרי. וי"ל בזה דלמאן דס"ל דילפינן שכיר שכיר לא הוצרך לנו למילף דנפדה בש"כ מן הא דישיב גאולתו משום דאף בלא זה ידענא ממילא דש"כ ככסף. דהא באמה העבריה כתיב והפדה דמזה דרשו בקדושין (דף ט"ז) מלמד שמגרע פדיונה ויוצאת וכיון דלא כתיב כסף בפירוש בעבריה וודאי ש"כ ככסף. ודוקא היכא דכתיב כסף בפירוש בזה הוצרך למילף מאיזה דרש דש"כ ככסף כמבואר בתוס' קדושין (דף ב') ד"ה בפרוטה כו'. אבל היכא דלא כתיב כסף בפירוש כ"א והפדה לבד וודאי אף ש"כ בכלל. וכיון דמצינו באמה העבריה ש"כ ככסף ממילא ילפינן דה"ה בע"ע הנמכר לישראל ג"כ ש"כ ככסף גבי גרעון כסף ונגאל בע"כ של האדון ע"י ש"כ. דהא בקדושין (דף י"ד) מבואר דע"ע דמכרוהו ב"ד אתקש לעבריה ומוכר עצמו יליף מגז"ש ש"ש דנאמר במכרוהו ב"ד כי משנה שכר שכיר. ונאמר במוכר עצמו כשכיר כתושב יהיה עמך. וכיון דמכרוהו ב"ד ילפינן מהקישא דאמה העבריה דנפדה בש"כ. א"כ ממילא ילפינן למוכר עצמו מגז"ש הנ"ל דנפדה בש"כ. ונמכר לנכרי שאני דשנה עליו הכתוב כסף ככסף כמבואר בירושלמי כנ"ל: והא דתקשה דא"כ האי ישיב לרבות ש"כ למאי קאתי כיון דכתיב בפרשה דנמכר לנכרי ובנמכר לנכרי אינו יוצא בע"כ של האדון בש"כ. י"ל דלעולם האי ישיב קאי ג"כ על מה דאיירי בהאי פרשה בנמכר לנכרי. ונקדים הא דמבואר בירושלמי קדושין פ"א הלכה ב' בזה"ל אמר ר' חייא בר אדא בכסף הוא נגאל ואינו נגאל לא בתבואה ולא בכלים בכל אתר את עבד ש"כ ככסף והכא לית את עביד ש"כ ככסף אמר ר' אבא מרי שנייא היא ששנה עליו הכתוב כסף ככסף אף ר' חייא בר אדא יודה שאם בקש לגרוע שמגרע ויוצא אף בתבואה ואף בכלים עכ"ל הירושלמי. ופירש הפ"מ כוונת הירושלמי דאם בקש לגרוע דזה קאי במגרע מעט שנים הנותרות דלא כתיב כסף לעכב אלא בגאולה מכל שני' כו' ע"ש. ובאמת חסר העיקר בירושלמי והא עיקר הך מילתא נאמר במשנה בלשון גרעון כסף אלמא דכ"ז מקרי בלשון גרעון כסף: ע"כ נראה לפענ"ד לפרש כוונת הירושלמי באופן אחר והוא דהריטב"א בקדושין (דף ב' ע"א) וכן הר"ן בריש קדושין תרצו לקושיות התוס' דהקשו שם דמנלן דבקידושי כסף ש"כ ככסף ותירצו דכיון דהקדושין הוא מדעת שניהם ע"כ בזה שוה כסף ככסף משא"כ היכא שהוא בע"כ של חבירו ע"כ אצטריך לריבוי דש"כ ככסף כמו גרעון כסף ונזקין ע"ש. ולפ"ז י"ל דזהו כוונת הירושלמי במה דקאמרי שם דנמכר לנכרי אינו נפדה בע"כ של הנכרי בש"כ. ומסיק דזה אינו אלא במגרע בע"כ אבל בנתרצו שניהם על הגרעון בזה ש"כ ככסף. וזה מדוקדק בלשון הירושלמי דקאמר שאם בקש לגרוע מגרע ויוצא בש"כ. היינו אם בקש הנכרי האדון לגרוע. וי"ל דע"ז אתי הא דדרשינן מן ישיב לרבות ש"כ ככסף דהאי ישיב קאתי היכא דנתרצה הנכרי לגרעון כסף דאז שוה כסף ככסף וקונה העבד א"ע ע"י זה. משא"כ בלא נתרצה נתמעט בי' ש"כ ובעינן כסף דוקא. ואף דהריטב"א והר"נ פסיקא להו לזה מסברא. עכ"ז הא חזינן להתוס' שם בריש קדושין דהקשו דמנלן דבקדושין ש"כ ככסף ותירצו דילפינן מע"ע. אלמא דס"ל דאף היכא דהוא מדעת שניהם ג"כ בעינן ילפותא מקרא דש"כ ככסף. ע"כ י"ל דשפיר אצטריך האי ישיב לרבות ש"כ על היכא דנתרצה האדון הנכרי על הגרעון כסף. וכמו דפירש הפ"מ במאי דכתב לפרש הירושלמי דקאי על מעט שנים הנותרות דזה דרשינן מן ישיב כו'. וה"ה י"ל למאי דפירשתי דקאי על אם הגרעון כסף הוא מרצון הנכרי דע"ז אתי האי ישיב לרבות ש"כ. אף דבנמכר לנכרי שנה עליו הכתוב כסף ככסף דז"א אלא בע"כ דאינו נפדה בש"כ. משא"כ היכא דנתרצה שאני. ובזה יפה כח הנכרי מכח הישראל דבישראל כתיב והפדה באמה העבריה דאתקש למכרוהו ב"ד ומוכר עצמו ילפינן בגז"ש ש"ש. וע"כ אף בע"כ של האדון הישראל נפדה בש"כ משא"כ בנכרי כנ"ל: ענף ד ולכאורה י"ל דמנלן למילף גז"ש ש"ש מוכר עצמו ממכרוהו ב"ד דנפדה בע"כ אף בש"כ. דהא י"ל אפכא ולמילף עפ"י גז"ש ש"ש הנ"ל בישראל מן עבד עברי הנמכר לנכרי דאינו יוצא בע"כ בש"כ. וכמש"כ התוס' בקדושין (דף י"ד) ד"ה מוכר עצמו כו' דמאן דדרש הך דגז"ש ש"ש יליף ליה נמכר לישראל מנמכר לנכרי. וכן מבואר שם (דף ט"ו) דמאן תנא דלא יליף ש"ש רבי היא כו' ואי ס"ד יליף ש"ש אמאי קאמר ומה מי שאינו נגאל באלה נילף ש"ש. אלמא דילפינן נמכר לישראל מנמכר לנכרי בגז"ש ש"ש. אבל זה אינו קשה לפי מש"כ רש"י בקדושין (דף כ' ע"ב) ד"ה או דלמא לקולא אמרינן כו' כדאמר קרא גבי השביח ולבסוף הכסיף דאזלינן לקולא עכ"ל. ועיין בלח"מ פ"ב ה' עבדים ה"ז ד"ה ויש לו ללות ולגאול כו' בסה"ד שהביא לדברי רש"י הנ"ל דכיון דחזינן דאזיל בי' קרא לקולא וודאי דילפינן להקל ולא להחמיר ומשום הכי פשיטא לי' דילפינן ג"ש להקל גבי ע"ע הנמכר לנכרי משדה אחוזה עכ"ל הלח"מ. ועפ"ז מתורץ קושיות התוס' שם ד"ה גאולתו כו'. א"כ ה"ה י"ל כן גבי הא דילפינן מוכר עצמו מן מכרוהו ב"ד דנגאל אף בש"כ. משום דמכרוהו ב"ד ילפינן מן היקישא דאמה העבריה דכתיב והפדה סתמא כנ"ל דזהו להקל על העבד. ולא דנילף מן נמכר לנכרי דשם יפה כח האדון