נחל יצחק חלק ב רכד

לים והתרו בו כו' ובגנת וורדים כלל כ"ב מזה. ואין כאן מקום להאריך בזה. אבל מאן דס"ל דבלא קיימו נתחייב מלקות מן עת דעבר על הל"ת. וכיון דעיקר עבירות הלאו קעבר אז בעת דעבר על הל"ת ואח"ז דאינו מקיים להעשה עבר למפרע על הלאו ואז לא ה"ל לאו שיש בו מעשה וע"כ לא לקי בזה משום דה"ל לאו דאין בו מעשה. וע"כ הך מילתא אם משכחת מלקות גבי לאו דהענקה תליא בפלוגתת אמוראי דר"י ור"ל אם הדבר תלוי בביטלו ולא ביטלו או בקיימו ולא קיימו: ענף ב ולפ"ז יש להעיר בסוגיא דמכות (דף ט"ז) דאר"י שם אין לנו אלא זאת ועוד אחרת. הא לשיטת הרמב"ם והרי"ף דר"י ס"ל דבקיימו ולא קיימו תליא אתיא שפיר דלא מנה שם הענקה בכלל מלקות משום דלמאן דס"ל לא קיימו לא משכחת מלקות כלל בהענקה. אבל לפי מש"כ הריטב"א שם וכן כתב הרמב"ן ס"פ שבועות הדיינין במלחמות דהא דקאמר ר"י אין לנו אלא זאת ועוד אחרת כוונתו למאן דס"ל ביטלו ולא ביטלו משום דלמאן דס"ל לא קיימו משכחת תלתא מילי היינו שילוח הקן ופיאה. ואונס שגירש. והא דקאמר ר"י שם רק שני דברים משום דקאי אליבא דר"ל דס"ל ביטלו ולא ביטלו ע"ש. א"כ קשה הא למאן דס"ל ביטלו ולא ביטלו משכחת עוד לאו הניתק לעשה דלוקה היינו הענקה כנ"ל. וי"ל דכוונת הגמ' במאי דקאמרי אנו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת היינו דיהיה משכחת חיוב מלקות לשני המ"ד ביחד גבי ענין א'. ולא משכחת כן אלא בשילוח הקן וגבי פיאה דבהו בין למ"ד ביטלו ולא ביטלו בין למ"ד קיימו ולא קיימו משכחת בהו מלקות. משא"כ גבי הענקה לא משכחת מלקות אלא למ"ד דס"ל ביטלו ולא ביטלו וגבי אונס שגירש לא משכחת מלקות אלא למ"ד קיימו ולא קיימו. אבל לשני המ"ד ביחד לא משכחת בהו ע"כ לא קחשיב זה לריו"ח בכלל דקחשיב התם. וזהו כוונתו במאי דקאמר אנו אין לנו כו' היינו לדידן ביחד. וכן מוכרח לומר גבי נותר שכתב הרמב"ן בספר הזכות דאם זרקו לים לוקה משום ביטול עשה. ומדלא קחשב להא דנותר מוכח כנ"ל. ע"כ אין מזה סתירה למש"כ: וידוע דגירסת הרמב"ם דריו"ח ס"ל קיימו ולא קיימו וגם הא פסק הרמב"ם דעיקר חיוב מלקות חל היכא דאינו יכול לקיים העשה שוב בעולם כלל. וריש לקיש ס"ל דבביטלו ולא ביטלו תליא ועיין בר"נ סוף חולין. ולפ"ז י"ל דלמ"ד ביטלו ולא ביטלו י"ל דב"ד כופין על הענקה אע"ג דה"ל מ"ע שמתן שכרה בצידה. משום דכיון דמשכחת בי' מלקות א"כ חמיר זה מן עשה כמו דחזינן גבי פסולי עדות כנ"ל. וכיון דלא מצינו רק בעשה דמתן שכרה בצידה דאין כופין. א"כ דומה הך דהענקה לשילוח הקן דמצינו בסוף חולין דכופין ע"ז. אבל למאן דס"ל דבלא קיימו הדבר תלוי א"כ אין כופין על הענקה כמו בהשבת העבוט דאין כופין אף דהוי בלאו דכיון דלא משכחת בי' חיוב מלקות לעולם ע"כ דינו כמו כל עשה דמתן שכרה בצידה. ומצאתי בס' המקנה קדושין (דף ט"ו) שכתב בפשיטות דאין כופין על הענקה משום דהוי כמו כל מצוה שמתן שכרה בצידה. וכ"כ שם בקדושין (דף י"ד) על מה דאמרו שם דלהרצאת האדון קאתי דכיון דאין כופין ע"ז ע"כ בעינן קרא להרצאת האדון ע"ש במקנה אך לא הביא כלל לדברי המל"מ שהקדימו בזה. אלא המל"מ כתב אח"ז להכריע דזה לא ה"ל כמו מצוה שמתן שכרה בצידה אבל המקנה כתב כן בפשיטות ובאמת העיקר כדבריו כנ"ל: וזה נלפענ"ד בפשיטות דאי אין כופין על הענקה אז לא שייך כלל שדר"נ בחוב הענקה. דהא עיקר מלתא דשדר"נ דקאמר מניין שמוציאין מזה כו' דב"ד כופין לו ולא מצי לומר לאו בע"ד דידי את. וכמש"כ הרשב"א בחידושיו הכא בקידושין (דף ט"ו) הנ"ל דעיקר פלוגתת רבנן ור"נ היינו אם יכול לכופו ולא מצי לומר לאו בע"ד דידי את ע"ש. וכיון דאין כופין על הענקה להך מ"ד ע"כ אף בלא ילפותא מקראי ממילא ידעינן דלא שייך שדר"נ בחוב הענקה. וכה"ג כתב האו"ת בסי' פ"ו ס"ק ג' בפשיטות דבחוב הענקה כיון דלא נשתעבדו נכסיו לזה אף דכופין לו בזה מ"מ כיון דליכא שעבוד נכסי ע"כ לא שייך גביה שדר"נ. והאריך שם להסביר זה. אך עיקר הכלל שלו במש"כ אליביה דהרמב"ם דבחוב הענקה לא שייך שעבוד נכסי לא ידעתי מניין לו זה. ואי משום דזהו כמו חוב צדקה הא בצדקה ג"כ שיטת הרמב"ם בפ"ז ה' מתנות עניים דב"ד יורדין לנכסיו וכמש"כ המל"מ בפ"ג ה' עבדים הל' י"ד. ועיין בקצה"ח סי' ר"צ ובכתובות (דף מ"ח) בר"נ מזה. וקצת יש לחלק דשאני הענקה עפמש"כ המל"מ דאם נשרפו הנכסים שהיה חל עליהם חוב הענקה מיפטר האדון מהענקה. וע"כ אינו דומה זה לחוב צדקה. אבל גם זה דוחק: אכן לפמש"כ בשם המקנה דהענקה הוי מצוה שמתן שכרה בצידה א"ש בפשיטות דשאני צדקה דאית ביה תרי לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ וכמש"כ התוס' כתובות (דף מ"ט) ד"ה אכפיי' רבא כו'. משא"כ הענקה ליכא אלא לאו א' ואין כופין ביה. וע"כ וודאי ליכא שעבוד נכסי ביה וגם שעבוד הגוף ליכא ביה. כיון דאין כופין לו בזה. ע"כ ידעינן מסברא בעלמא דלא שייך שדר"נ בחוב הענקה וכעין סברת התומים הנ"ל. ע"כ שפיר פסק הרמב"ם דהך דרשא דהענק תעניק לו אתי לדרשא דלו ולא למוכר עצמו. משום דלמעט לו ולא לבע"ח לא צריכה. כיון דפסק דבלא קיימו הדבר תלוי ע"כ לא שייך ביה חיוב מלקות כלל. ואין הב"ד כופין לו על חוב הענקה כמו כל מצוה שמתן שכרה בצידה וכיון דלא כייפינן ע"ז בוודאי לא שייך שדר"נ ביה. והא דאמרו שם דר"א ס"ל דמוכר עצמו מעניקין לו ודרש לו ולא לבע"ח. י"ל דס"ל דלוקין על לאו דאין בו מעשה דאז כופין על חוב הענקה דדומה לשילוח הקן דכופין כיון דמשכחת ביה חיוב מלקות. וה"ה בהענקה היכא דאינו יכול לקיים להעשה לאח"ז אז מלקין ליה על לאו דלא תשלחנו ריקם להך מ"ד דלוקין על לאו דאין בו מעשה. ע"כ שפיר איצטריך לו ולא לב"ח למעט ביה מן שדר"נ. אבל לדינא דקיי"ל דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וגם קיי"ל דבלא קיימו הדבר תלוי א"כ לא משכחת ביה לעולם חיוב מלקות. וע"כ אין כופין ביה וכמו כל מצוות שמתן שכרה בצידה ע"כ לא שייך שדר"נ בזה כיון דליכא שעבוד נכסיו ושעבוד הגוף. ועיקר שדר"נ הוא מצד דהתורה שעבדה נכסיו וגופו של הלוה כנ"ל. וע"כ לפי מה דנתבאר דבהענקה לא שייך שדר"נ ע"כ אין צריך ביה קרא למעוטי. בוודאי קאי הך דרשא דהענק תעניק לו למעט מוכר עצמו ושפיר פסק הרמב"ם: והא דהוצרך הש"ס לומר שם דבעלמא לא ס"ל כר' נתן י"ל דזהו לפי דאביי קאמר שם דכ"ע יליף שכיר שכיר. ובאמת יהיה מוכרח לר"ל דס"ל ביטלו ולא ביטלו א"כ יהיה מוכח דת"ק דר"א לא יליף שכיר שכיר. דאל"כ אמאי דרש להך תעניק לו ולא למוכר עצמו דלמא אתי לדרשא דלו ולא לבע"ח דאין לומר דכיון דאין כופין בחוב הענקה ע"כ לא אצטריך קרא לזה. דז"א לר"ל דס"ל דבביטלו הדבר תלוי א"כ משכחת ביה חיוב מלקות. א"כ כופין בזה כמו בשארי מלוה הכתובה בתורה ואיכא שעבוד נכסי ושעבוד הגוף ואצטריך לו ולא לבע"ח. ולכן הוצרך הש"ס לומר דבעלמא לא ס"ל כר"נ. דאל"כ איך קאמר דכ"ע ילפי שכיר שכיר הא לר"ל מוכח דת"ק דר"א לא יליף שכיר שכיר ולא שייך לומר דכ"ע ילפי ש"ש. וגם הא מצינו במכות (דף ט"ז) ובחולין (דף קמ"א) דקאמר סתמא דהש"ס הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו אלא למאן דתני ביטלו ולא ביטלו כו'. אלמא דאף דר' יוחנן קאמר שם במכות כן מכל מקום סבירא ליה להש"ס לומר דיהיה א"ש אף לר"ל הך מימרא של ריו"ח. א"כ ה"ה הכא בסוגיא דקידושין רוצה הש"ס לאוקמי דיהיה א"ש הא דקאמר דכ"ע יליף ש"ש אף לר"ל. ובפרט לפי המבואר שם בקידושין (דף י"ד) ברש"י שם והובא בתוס' שם ד"ה הואיל וכל קניינו בכסף כו' דסתמא דגמ' שם הוא כר"ל. ואף דהתוס' הקשו