נחל יצחק חלק ב רכא

בפירות תלושים. וכן קשה בסוגיא שם מה דהקשה המהרש"א שם על מה דאיתא שם בגמ' ור' עקיבא מאי איריא מותר כו'. איידי דאמר ר' טרפון מותר תנא כו'. והקשה המהרש"א שם ורע"א בדרוש וחדוש דל"ל לר"ט למיתני הסיפא הא כבר אמר ר"ט ינתן לכושל שבהם גבי מלוה ביד אחרים יע"ש. ומכל זה הוכיח האלפס דטעמי' דר"ט ברישא דס"ל דשייך במלוה ופקדון ביד אחרים שעבודא דר"נ אף שמת הבע"ח ומטלטלי דיתמי לא משתעבדא. עכ"ז שעבוד דר"נ שייך בזה אליבא דר"ט וכעין קושית התוס' בפסחים (דף ל"א) ד"ה משעבדנא לב"ח כו'. אך אנן לדינא כפי שכתבו התוס' שם בתירוצם דגבי מטלטלי דיתמי לא שייך שבדר"נ. ס"ל כר"ע דפליג כאן על ר' טרפון וס"ל דינתן ליורשים משום דגבי מטלטלי דיתמי לא שייך שדר"נ. אבל ר"ט ס"ל כעין קושית התוס' הנ"ל דשייך בזה שדר"נ וע"כ גבי בבא דהיה לי' מלוה ופקדון ביד אחרים לא תני ר"ט דכל הקודם זכה רק א' יתן לכושל. ומשמע דאף עברו היורשים ותפסו מוציאין מידם. משום דשאני במלוה ביד אחרים דנשתעבד להבע"ח מדר"נ. ע"כ אף דתפסו היורשים מוציאים מהם כדקיי"ל בכל דר"נ דאף דעבר ופרע להמלוה שלו מוציאין מהבעל חוב ולא מצי למפטר משדר"נ ע"י פרעון להמלוה שלו דהוי כאיש אחר לגבי החוב. ע"כ לא מהני תפיסת יורשים כי אם בסיפא דהניח פירות תלושין דלא שייך בזה שדר"נ אזי מהני תפיסת יורשים לר"ט. ע"כ לא תני כל הקודם זכה בהרישא כי אם בהסיפא. וממילא מיושב ג"כ קושית המהרש"א ורע"א דלכן הוכרחו למתני פלוגתת ר"ט ור"ע בסיפא גבי זכתה האשה יתר מכתובתה משום דמן הרישא ה"א דדוקא במלוה ופקדון ס"ל לר"ט יתן לכושל משום דשייך בו שדר"נ כקושית התוס' בפסחים הנ"ל. אבל בהניח פירות תלושים וזכתה האשה יתר מכתובתה דלא שייך בזה שדר"נ דהא לא נתחייבה האשה בחיי בעלה דהא תפסה לאח"מ וה"א דבזה מודה ר"ט דינתן ליורשיו ע"כ הוכרחו למתני בסיפא דהמותר ינתן לכושל אליבא דר"ט. דגם בזה פליג וס"ל דינתן לכושל: ומכל זה הקושיות הוכיח הרי"ף דברישא גבי מלוה ופקדון טעמא דר"ט משום שדר"נ וע"כ לא תנא כו' כל הקודם זכה דלא מהני תפיסת היורשים. כמו דקיי"ל בכל שעבודא דר"נ. והתוס' בבכורות (דף נ"ב) ד"ה ולא בראוי כבמוחזק כו' כתבו באה"ד דהא דמלוה ופקדון ביד אחרים אתי כרבנן דר"נ ג"כ לפי דלא אתי מעולם ליד היורשים וגם רבנן מודו לדר"נ. ועיין בב"ב (דף קכ"ו) בתוס' ד"ה ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה כו'. וכ"כ התוס' בכתובות (דף פ"ב) ד"ה לא אשכחן כו' שכתבו ג"כ כנ"ל. אבל הרי"ף ס"ל דמדין דר"נ אתינן עלה וקושית התוס' בכתובות (דף פ"ב) הנ"ל תירץ הקצה"ח בסי' ק"ז ס"ק ג'. אך זה אינו לפי לשון הרי"ף דמשמע דרק משום דר"נ אתי ע"ז ולא לרבנן דפליגי על ר"נ ואפשר דס"ל ג"כ כהתוס' דגם רבנן דר"נ מודו ליה. אך לדינא לא נפ"מ למאי דקיי"ל כר' נתן. ור' עקיבא דפליג טעמיה כמש"כ התוס' בפסחים כנ"ל: והרי"ף כתב שם מאי כושל בע"ח וזהו דלא כפי' רש"י והתוס' כמש"כ התוס' בכתובות (דף פ"ו) ד"ה לאשה לא יהבינן כו'. ואפשר דהוכיח הרי"ף כן לתרץ קושית התוס' שם דהקשו דמ"ש הא דאמרו שם לב"ח יהבינן לאשה לא יהבינן לי'. והתם אמרו לכושל דחד אמר לכתובה. ואידך ס"ל למי ששטרו מאוחר. אבל בשניהם שוין מודו דיהבינן לכתובת אשה. אבל לשיטת הרי"ף אינו קשה קושית התוס' הנ"ל דהא י"ל ג"כ דזהו טעמיה דמאן דס"ל כושל היינו בע"ח וג"כ טעמו משום נעילת דלת ויותר משאיש רוצה לישא כו'. והרא"ש כתובות שם פ"ט סי' ב' הביא דברי הרי"ף הנ"ל וכתב דנפ"מ מזה למאי דקיי"ל האידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי. ועיין בקרבן נתנאל שם ס"ק י"ב וברא"ש פרק הנ"ל סי' י"א שהביא ג"כ דברי הרי"ף הנ"ל: והנה הרא"ש בכתובות פ"ט סי' י"א הביא שם דברי הרי"ף שפסק בהא דאמימר דאי איכא עלי' כתובת אשה ובע"ח ולא חזיא אלא לחד מינייהו לב"ח יהבינן לי' כו'. דה"ה בלוה ונשא וקנה דלבע"ח יהבינן. וכתב הרא"ש בזה"ל דמשמע מדברי ר' אלפס כמש"כ הרמב"ם בלוה ולוה וקנה דאם קדם א' מהם ותפס הכל אין מוציאין מידו. דהשתא ניחא דמטעם דיותר משאיש רוצה לישא כו'. מתפיסין לבע"ח ופקע כח האשה אבל אי אמרינן דאפי' אם תפס חד מינייהו מפקינן מינייהו לא מסתבר דמטעם דיותר משאיש רוצה לישא מפקיעין כח האשה כיון דאפילו לאחר שבא ליד בע"ח עדיין יש לאשה זכות בהן עכ"ל. וכ"כ הר"נ שם. וכ"כ הרשב"א בחידושיו לכתובות שם. והוכיח כן מהאלפס. דאל"כ לקתה מדת הדין. במה דלא יהבינן לאשה. אע"כ מוכח דתפיסה מהני. ע"כ לב"ח יהבינן משום דאחר שנוטלן הבע"ח זכה בהו מן הדין. אלמא דכל הראשונים הנ"ל ס"ל דלא שייך ליתן כולו לבע"ח כי אם היכא דתפס מהני. א"כ ע"כ מוכח מן האלפס דפי' במימרא דר"ט דיתן לכושל היינו לבע"ח. ולפמש"כ שם האלפס דלכן ס"ל לר"ט כן משום דהנפקד והלוה משועבד מדר"נ וכמו שכתבתי לעיל. א"כ מוכח דתפיסה מהני בדר"נ כדמשמע בסי' קי"א. דאי נימא דתפיסה לא מהני. וכמש"כ הש"ך והב"ח משום דלא נשתעבד לכ"א כי אם לפי ערך. א"כ הכא דיש עליו חוב כתובה ובע"ח א"כ נשתעבד לכ"א רק מחצה. ואי תפס הבע"ח מפקינן מיני' עפ"י דין. א"כ תקשה על מש"כ האלפס גופא במימרא דר"ט דיתן לכושל היינו לבע"ח. וקשה קושית הראשונים הנ"ל בזה דאיך מפקיעין לגמרי כח האשה ויהבינן כולו לבע"ח. הא כיון דתפס לא מהני בשעבוד דר"נ א"כ תקשה אמאי אמר ר"ט דיתן לבע"ח דאיך מפסידינן זכות האשה. ור"ע לא פליג על ר"ט בזה רק ס"ל דלא משתעבד כלל לבע"ח. ואין לומר דלשיטת האלפס הנ"ל נימא כעין סברת התוס' בכתובות (דף פ"ו) ד"ה לאשה לא יהבינן כו' בשם הר' יחיאל שכ' דלכן יהבינן לעיל לכתובת אשה משום דאין דינו של בע"ח לגבות ואי הוי יהיב נפקד ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא וע"ש. וה"ה במאי דכ' האלפס דיהבינן לבע"ח נימא האי סברא דכיון דאי הוי יהיב נפקד ליתומים כו'. ע"כ יהבינן לבע"ח משום דלא מקרי פסידא דאשה כ"כ. דז"א דהא לשיטת האלפס דלכן ס"ל לר"ט יתן לבע"ח משום שדר"נ והא קיי"ל בשעבוד דר"נ דאי עבר הלוה ופרע למלוה שלו מחוייב לשלם למי שנתחייב מדר"נ. א"כ אי עבר נפקד והלוה ויהב ליתומים היה צריך לשלם פעם אחרת לכתובת אשה. [וכמש"כ לעיל דמזה הוכיח הרי"ף דר"ט אתי עלה מדין דר"נ]. א"כ תקשה קושית הראשונים הנ"ל. וע"כ מוכח דלא כהש"ך והב"ח. אלא בכל גווני מועיל תפיסה אף בדר"נ כמו בבע"ח עצמו. ע"כ יתן לכושל היינו לבע"ח משום דאי מתפסינן לבע"ח שקל להו בדין. והא שכתבו התוס' בשם הרב ר' יחיאל דאי עבר נפקד ויהב ליתומים לא מצי נקט להו בדינא היינו משום דסבירא להו דלא אתי עלי' ר"ט מצד דרבי נתן ולא סבירא להו כמש"כ הרי"ף ע"כ אי עבר ויהיב ליתומים לא מצי למינקט להו בדינא: גם יש להוכיח מן האלפס הנ"ל דגם בפקדון שייך שעבוד דר"נ. וכמש"כ המחבר בסי' פ"ו סעיף ד' דהא שם במשנה תנן היה לו פקדון ביד אחרים. והקצה"ח שם ס"ק ד' כתב דזה תליא בפלוגתת אמוראי והפוסקים אי נכסי שומר מעת משיכה משתעבד דאז שייך בפקדון דינא דר"נ. אבל הסוברים דנכסי שומר מעידן פשיעה אשתעבד לא שייך שדר"נ בזה והנתיבות חלק עליו. ומדברי רב אלפס הנ"ל שכתב דלכן בפקדון יהבינן לבע"ח משום שדר"נ א"כ מוכח דלכ"ע אמרינן בפקדון שדר"נ. ואף דהש"ך בסי' שמ"א ס"ק י' כתב דהאלפס ס"ל כשיטת הרמב"ם דנכסי שומר משתעבד ממשיכה. דלכ"ז ליכא למילף מן האלפס דיהא שייך שדר"נ להסוברים מפשיעה משתעבדי עכ"ז יש להוכיח כן לכ"ע דהא חזינן דהרי"ף מפרש פי' המשנה בר"ט משום שדר"נ אתי עלה. א"כ תקשה להנך אמוראי דס"ל בכתובות (דף ל"ד) ובב"ק