נחל יצחק חלק ב ריד

סעי' ב' בש"ך ס"ק ט"ו. וע"פ מש"כ שם יש לדון הרבה גם כאן: כ"ז כתבתי מכבר וכעת ראיתי בשער משפט ס"ק ב' שהביא ג"כ לדברי הבעה"ת והמיימוני והפמ"א הנ"ל וכתב לחלק דבנידון הבעה"ת דהיה שטר להמלוה נהי דפסלינן לשטרא מ"מ אין כח להוכחה זו לפטור גם מן ש"ה אבל נידון תשובת מיימוני דמיירי בתביעה בע"פ ע"כ יש כח להוכחה זו לפטור מן ש"ה כמו דעד מסייע פוטר מן ש"ה ע"כ קוטב דבריו. ולפי דעתי יש לומר בזה ביותר לפי דברי שער משפט דכתב לדמות דכמו דעד מסייע פוטר מן ש"ה ה"ה איזה הוכחה המסייעו דזהו סברת תשובת מיימוני. דלפ"ז י"ל בפשיטות דלכן ס"ל להבעה"ת דאין זה פוטר מן היסת משום דאזיל הבעה"ת לטעמי' דס"ל דעד מסייע אינו פוטר מן היסת כמבואר בבעה"ת שער כ"א ח' ה' אות ב' והובא בטור סי' פ"ד ובבית יוסף לסי' ע"ה ובבאר הגולה לסי' ע"ה סעי' ב' ס"ק ו'. רק מדבריהם משמע דס"ל להבעה"ת כן בכל שבועות דאין עד מסייע פוטרו. אכן למי שרואה בגוף הבעה"ת שם מבואר דס"ל דבכל השבועות פוטר עד מסייעו אך בשבועות היסת ס"ל דאין עד מסייע פוטר משום דר"נ תיקן לש"ה בכל גווני ועיין בג"ת שם. וכיון דס"ל להבעה"ת דעד מסייעו אינו פוטר מן ש"ה משום דר"נ תיקן לש"ה אף היכא שיש לו עד מסייע ע"כ ה"ה אף היכא דיש איזה הוכחה לסייעו ג"כ אינו פוטר מן ש"ה ולכן כתב הבעה"ת דמשתבע היסת הכא. ולכן לפ"ז למאי דקיי"ל דעד מסייע פוטר מן ש"ה הדין נותן הכא כשיטת המיימוני דפוטר מן היסת. ומה שיש לדון לשיטת הבעה"ת הנ"ל במה דאמרו בשבועות (דף מ"א) מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן אין זה קשה וכמש"כ במק"א: ב (שם סעיף ה) אפי' היתומים קטנים אין אומרים שהם יגבו מיד ולא יגבה מהם עד שיגדלו כיון שתפס בחיי אביהם עכ"ל. והקצה"ח בסי' ק"י ס"ק ג' הקשה מזה על דברי הסמ"ע והש"ך בסי' ק"י סעיף ב' ובסמ"ע ס"ק ו' ובש"ך ס"ק ה' שכתבו לדינא בשם ר' ירוחם דבתפס מעות מיתומים קטנים מהני תפיסתו אם יש לו שטר ואין מוציאין ממנו וכתב דגם הטור ס"ל כן וקשה מן הך דסי' פ"ה בטוש"ע שכתבו הכא כיון שתפס בחיי אביהם משמע דאחר מות אביהם לא מהני אף דתופס מעות כו' ונשאר בצ"ע: ענף א ונלענ"ד ליישב ע"פ מה שהעלתי בספרי נחל יצחק בקונטרסי בתפיסה בדררא דממונא סי' ד' דאין לחלק בתפיסה בדררא דממונא לספק דתרי ותרי וספק בשטר. רק העיקר תלוי דשאני היכא דשייך ב"ח קונה משכון אז מהני תפיסה בתופס עבור חובו למטלטלין בכל הני ספיקות משום דזה מקרי כמו טוען על גוף הדבר דהוי שלו אבל היכא דלא שייך ב"ח קונה משכון אז לא מהני תפיסה בתופס עבור חובו משום דאינו תופסו רק עבור חוב ואינו טוען על גוף הדבר דהוי שלו. והארכתי שם בספרי ע"פ דברי היש"ש פ"ב דב"ק סי' ה' והמהרי"ט בסי' ע"ב דכתבו לכללא דאם אינו טוען על גוף הדבר דהוי שלו לא מהני תפיסה. והטעם הוא כמו שביארתי שם דכיון דתופס חפץ בחוב צריך שומא וגוביינא בב"ד ואינו יכול לזכות בהחפץ רק ע"י הב"ד ובספיקא דדינא או בספק בשטר או בדררא דממונא אין הב"ד מזדקקים מספק להגבותו כיון דאינם יודעים האמת עם מי הוא והיכא דלא יבא לידי גוביינא בב"ד אינו רשאי לעכב החפץ ת"י רק היכא דשייך ב"ח קונה משכון אז שאני כמש"כ בארוכה בספרי שם ע"ש. ולפ"ז בתופס מעות כיון דא"צ שומא ע"כ אף בתופס המעות עבור חובו ג"כ מהני תפיסתו בכל הנך ספיקי וכמש"כ היש"ש לב"ק שם וחלק בין תופס מעות לתופס מטלטלין. [ועיין בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ב' מזה. ועיקר החילוק בין תפיסת מעות למטלטלי הוא בח"מ סי' ע"ב סעיף י"ז ובסי' פ"ז סעיף ט' בסמ"ע ס"ק כ"ב ובש"ך ס"ק כ"ד בשם הר"נ לכתובות. וכן הוא באה"ע סי' צ"ו סעיף י"א ועיין מזה בהר"נ לשבת ר"פ שואל]: ולפ"ז נראה לענ"ד להסביר הטעם של הר' ירוחם והסמ"ע והש"ך במה שכתבו לחלק דדוקא בתפס מטלטלי אמרו דלא מהני תפיסתו מיתומים קטנים אף דיש לו שטר אבל תפס מעות מהני תפיסתו מיתומים קטנים אם יש לו שטר. והוא דיש לומר דאף דאמרו חז"ל דאין נזקקין ליתומים קטנים משום חשש צררי עכ"ז לא גרע זכותו של בעל השטר מן כל מי שנולד ספק בהשטר שלו דמהני תפיסה. וכן לא גרע זכותו מן כל ספק דררא דממונא דמהני תפיסה. וכש"כ כאן כיון דמה"ת גובה בשטרו מן יתומים קטנים ביש לו שטר רק דרבנן תקנו דאין גובין משום חשש צררי וזהו אינו רק מספיקא בעלמא דראו חז"ל לחוש בזה משום ספק צררי. א"כ לא גרע מן כל ספק בשטר או בספק דררא דממונא דהוי ספק מה"ת ואפ"ה מהני תפיסה כש"כ הכא. ולפ"ז היה הדין נותן דבתפס מטלטלי מיתומים קטנים יהיה מועיל תפיסה. ועכ"ז לדינא שפיר פסקו דלא מהני תפיסה במטלטלי. דהא לפי מה שכתבתי לעיל דלא מהני תפיסה רק היכא דשייך ב"ח קני משכון אבל היכא דליכא בי' תורת בע"ח קני משכון אז לא מהני תפיסה על חובו כיון דאינו טוען על גוף הדבר דהוי שלו. ולכן הכא דמיירינן ביתומים ובתפיסה לאחר מיתה דלא שייך קונה משכון בזה וכמש"כ בספרי נחל יצחק בקונטרס לתפיסה בדררא דממונא שם ע"כ לא מהני תפיסה מיתומים קטנים הכא. אבל בתפס מעות דאינן צריכין שומא וגוביינא וזה הוי כמו טוען על גוף הדבר דהוא שלו לכן מועיל תפיסתו להמעות הכא דמה דחשו חז"ל מספיקא דאין גובין מיתומים קטנים משום חשש צררי אינו רק מחשש ספק צררי דהא חזינן דמן יתומים גדולים גובין בשטר רק בקטנים חששו ולא גרע מן כל ספק דהדין הוא דמהני תפיסה היכא דהוי כמו טוען על גוף הדבר דהוא שלו כיון דא"צ החלטה מן ב"ד. וכן הוא לשון הש"ס בערכין (דף כ"ב) דאמר רב הונא ברי' דרב יהושע אימר צררי אתפסה דזהו מורה כמש"כ דחז"ל לא חשו רק מספיקא דגם לאחר התקנה לא הוי רק ספק צררי וזהו פשוט. וידעתי למש"כ הר"נ לכתובות ריש פ' הנושא על מה דאמרו שם בנותיו אימר צררי אתפיסנהו דזהו כמו וודאי וכעין זה כתבו התוס' בבכורות (דף ל"ה) ד"ה א"ד כו' מ"מ הכא אין זה רק ספק וקצרתי: וכיון דהטעם הוא בתפס מעות מיתומים קטנים דמהני תפיסתו הוא מטעם דלא גרע מן כל ספק דמהני תפיסה א"כ אם חזרו היתומים ותפסו מן המלוה או בתפס האפטרופוס מן המלוה אז הדין נותן דאין להוציא מן היתומים וכמו בכל ספיקא דדינא ודררא דממונא וספק בשטר דאם חזר חבירו ותפס מן התופס הראשון דאין מוציאין מן התופס השני וכמש"כ היש"ש לב"ק פ"ב סי' ה' וכן קיי"ל לדינא וכמש"כ בכללי תפיסה. ולפ"ז מתורץ קושיות הקצה"ח במה שהקשה מן הך דסי' פ"ה דכתבו הטוש"ע הכא הטעם כיון שתפס בחיי אביהם דמשמע דלולי תפיסה מחיים לא היה מועיל התפיסה אף בתפס מעות. דיש לומר דהוי נפ"מ רבתי מן הטעם הזה לענין אם חזרו היתומים ותפסו מן המלוה דאי נימא דלא הוי אלא מצד ספק אז היה מועיל תפיסת היתומים אבל לפי הטעם דהוי תפס בחיי אביהם לא מהני תפיסת היתומים במה שחזרו ותפסו. דהא כבר זכה המלוה בדין וודאי ע"י מה דתפס בחיי אביהם וכמש"כ המגיה בט"ז הכא לסעיף ד' דכיון דעיקר תקנתא דאין נזקקין לי"ק הוא חששא קלה מהני הך תפיסה אף שאינו תפיסה גמורה והוי כמו תפס מחיים ממש ע"ש. וע"כ ע"י מה דהוי זה כמו תפס מחיים כמו שהוכיח זה מהך דכתובות ע"כ הוי זה כמו דין וודאי דזכה המלוה ולא מהני תפיסת היתומים משום דכה"ג לא גזרו חז"ל לדון דאין נזקקין ליתומים קטנים והוי נפ"מ רבתא: ואכתי תקשה לפי זה על עיקר דברי הרמב"ן והר"נ