נחל יצחק חלק ב רי

בכה"ג לשבועת המשנה כיון דהתובע טוען שמא. ועיין בהרא"ש לכתובות פ"ז סי' ט"ו וקצרתי: ואפשר לומר דלכן אמר רבא שם בכתובות (דף ע"ה) לחלק רישא כאן נמצאו וכאן היו כו' ואינו מחלק כמו שמחלק רב אשי שם דרישא מנה לאבא בידך כו'. משום דאזיל רבא לשיטתו דס"ל בב"ב (דף קל"ה) דגם ברי ע"פ אחר דינו כמו ברי של הבע"ד ממש וכפ' גירסתינו בהש"ס לכן אינו מחלק כהחילוק של רב אשי דרישא מנה לאבא כו' לפי פירוש רשב"א והריטב"א והר"נ הנ"ל דעיקר טעמו משום דהוי כמו ברי של אחר ויש להאריך בכ"ז. ועיין מן זה לעיל בחידושי לסי' ע"ה סעיף י"ב ש"ך ס"ק ל"ה מה שכתבתי שם. ונתבאר דראיות רע"א הזאת אינו מוכרח וגם הא הביא רע"א בהגהות שם לדברי התוס' רי"ד בקידושין בסוגיא הן הן שלוחיו ובשם הרא"ה בכתובות בסוגיא דאבימי דס"ל דאין משביעין לשבועת המשנה ע"פ ע"א מעיד שהוא פרוע אם הנתבע טוען שמא ע"כ הוי זה ספיקא דדינא ואין מוציאין בל"ש ואם תפס המלוה אף שלא נשבע לא מפקינן מיני'. ועיין בחידושי לעיל סי' ע"ה סעיף כ"ג: ד (שם סעיף ה') ע"א מעיד בשטר שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה. ונסתפקתי בע"א מעיד על שטר שהוא אמנה אם צריך המלוה לישבע להכחיש העד או לא וכמו דמחלקינן בסי' פ"ב גבי טענת השבע לי על שטר דאינו פרוע דבטוען אמנה א"צ לישבע מקודם הפרעון רק שבועת היסת לאחר הפרעון. או דשאני ע"א דכללא הוא דכ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה א"כ הא בעדים שאינם עדי השטר נאמנין לומר אמנה להחזיק הממון ת"י הלוה א"כ אפשר דה"ה ע"א נאמן לחייב שבועה בנק"ח. אך כיון דעיקר שבועה להכחיש העד אינו רק מדרבנן אפשר דבזה אין דין ע"א כשנים. וכדמצינו כאן בע"א מעיד שהוא פרוע בחוב תו"ז א"צ שבועה וכתב הקצה"ח שם דבזה לא שייך הכלל דכ"מ ששנים מחייבין ממון ע"א מחייב שבועה דכיון דעיקר השבועה אינו אלא להפיס דעתו הקילו בזה ע"ש. וה"ה הכא יש לדון כן. ואפשר לחלק דאם הע"א מעיד דעדי השטר ידעו שהוא שטר אמנה דבזה אינו נאמן לחייב שבועה אבל באומר דלא ידעו עדי השטר שהוא אמנה דבזה אף עדי השטר נאמנים כמבואר בסי' מ"ו סעיף ל"ז ע"כ אפשר דבזה נאמן ע"א לחייב שבועה: ענף א הנה הרא"ש פ"ו דשבועות סי' י"ט כתב בשם הר"ת דהקשה במה דאמרו שם דהיכא דאיתרע שטרא דחייב המלוה שבועה דהא אמרו בהכותב כגון אבא בר מרי מרענא שטרא אפומי' והא כל ע"א מעיד שהוא פרוע מזקיקו שבועה ותירץ ר"ת דהתם מיירי באומר שטר אמנה ושטר פסים דאפילו תרי סהדי לא מהימני בהכי כמבואר בכתובות (דף י"ט) ומיהו קשה מההוא שטרא דאתא לקמי' דרבא אמר ר"פ ידענא ביה דשטרא פריעא הוא א"כ הא בכל עד חייב שבועה בזה כו' עכ"ל הרא"ש. ועיין בכתובות (דף פ"ה) וביבמות (דף ק"א) ובשבועות (דף מ"ב) בתוס' שם מזה. ולפי מה דכתב המחבר כאן דבתוך זמנו אין צריך שבועה להכחיש את העד אם כן הא הוי מצי למימר דהתם בהכותב מיירי בשטר תו"ז דלא היה צריך שבועה רק משום דקים לי בגויה צ"ש. ואפשר דשפיר תקשה לפי המבואר בב"ב (דף ה') דאביי ורבא סברי עביד אינש דפרע תוך זמנו וכן ר"פ ס"ל שם כן. והכא בכתובות אמר זה ר"פ לרבא ולדידהו דלא ס"ל הך חזקה דתוך זמנו שפיר הקשו התוס' והרא"ש כן: נחזור לענינינו דמבואר בהדיא בדברי הרא"ש דע"א המעיד שהוא שטר אמנה א"צ שבועה. משום דאף אי אתו עדים ואמרי שהוא שטר אמנה הוי תרי ותרי ואינן נאמנים לבטל השטר לגמרי כי אם לשווי' ספיקא ואי תפס בעל השטר לא מפקינן מיניה כמבואר כעין זה בכתובות (דף כ') ובסי' מ"ו סעי' ל"ז. ע"כ ע"א אינו נאמן לחייבו שבועה משום דאין עד א' במקום שנים. ומשמע לפי זה דאם עד אחד מעיד שהוא שטר אמנה שלא ידעו העדים החתומים על השטר שהיה שטר אמנה דאז מחייב שבועה. דהא מבואר בסי' מ"ו סעי' ל"ז דאף בעדי השטר מעידים שהוא שטר אמנה ולא נודע להם זה כי אם אחר שחתמו דנאמנים אף בכת"י יוצא ממקום אחר כמו דהעלה הש"ך שם ס"ק קי"ד משום דזה הוי כמעידים על השטר שהוא פרוע או מחלו וכמש"כ הסמ"ע שם. וכש"כ דאם עדים אחרים מעידים שהוא שטר אמנה ולא נודע להעדים דנאמנים לבטל השטר לגמרי דזה הוי כעדי פרעון. א"כ כה"ג מחייב ע"א שבועה דבזה לא שייך טעם הרא"ש הנ"ל: שוב ראיתי דמקור דין זה הוא בירושלמי כתובות פ"ט הלכה ז' וז"ל תני הפוגמת לא תפרע אלא בשבועה ולא הפוחתת כתובתה כיצד היתה כתובתה מאתים והיא אומרת מנה נפרעת שלא בשבועה מה בין פוגמת מה בין פוחתת א"ר חנינא פוגמת בא משא ומתן בנתיים פוחתת לא בא משא מתן בנתיים ר' ירמיה בעא כמה דאת אמר ע"א מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה ודכוותה וע"א מעידה שהיא פחותה לא תפחות אלא בשבועה אר"י בשעה שעד אחד מעיד שהיא פחותה כע"א מכחיש את שנים ואין עד א' מכחיש את שנים עכ"ל הירושלמי. הרי להדיא דר' ירמי' איבעי' ליה הך דינא דנסתפקנו דהא פוחתת הוא ג"כ אמנה דהכתובה נכתב על מאתים והיא מודית שהתנתה עמו שלא תגבה כי אם מנה כמבואר בש"ס דילן (דף פ"ז) בכתובות. אלמא דר' ירמי' איבעי' ליה הך דינא ור' יוסי פשט ליה מסברא דכיון דהוא מכחיש שנים אין ע"א נאמן. וזהו כעין סברת הרא"ש הנ"ל דכתב דכיון דאמרו בכתובות (דף י"ט) דאם שנים אחרים אומרים על השטר דאנוסים היו מחמת נפשות לא הוו כי אם כתרי ותרי וה"ה באמנה. ע"כ אין עד אחד נאמן לשבועה. א"כ מצינו דהספק דנסתפקנו. ודברי הרא"ש בשם ר"ת הנ"ל מבואר להדיא בירושלמי כתובות. וכן איתא בירושלמי סנהדרין פ"ח: ולכאורה נראה דהא דמבואר בירושלמי הנ"ל. דזהו דוקא בעד אחד מעיד דידעו עדי השטר דהיה אמנה. בזה אין נאמן לשבועה דאז שייך לומר דהוא מכחיש השנים משום דאנן סהדי דעדי השטר כנ"ל. משא"כ היכא דמעיד העד אחד דלא ידעו עדי השטר דהיה אמנה דאז העדים עצמן נאמנים לומר דהיה אמנה כנ"ל משום דלא הוי כעקירת השטר כלל. א"כ לא חשוב בזה כמו אנן סהדי ועל כן עד אחד נאמן לשבועה דבזה לא שייך כ"כ טעם של הירושלמי הנ"ל: אכן באמת מוכח מירושלמי הנ"ל דאף היכא דע"א מעיד דלא ידעו עדי השטר שהיה אמנה ג"כ אין ע"א נאמן לשבועה. דהא מתחלה אמרו שם בירושלמי דפוחתת אינה צריכה שבועה ואח"ז אמרו להך דר' ירמי' איבעי ליה בע"ח מעיד על פוחתת ור' יוסי פשיט ליה כנ"ל. ובש"ס דילן בסוגיא זו הקשו דהא פוחתת הוי חספא בעלמא ותירצו דמיירי באומרת אמנה היה בינו לבינה ולא נודע להעדים דהוי אמנה. וכיון דהעדים לא עשו עולה ע"כ לא הוי השטר כחספא וכמבואר בסי' פ"ד סעי' ד'. ודברי הסמ"ע שם ס"ק י"א כבר תמה התומים שם ס"ק י"א. וא"כ הירושלמי ג"כ דאמר מעיקרא דפוחתת אין צריכה שבועה בוודאי מיירי ג"כ כעין סוגיות הש"ס דילן דהיה אמנה דלא נודע להעדים. וע"כ כשר השטר לגבות בו. ואח"ז מסיק הירושלמי דעד א' אינו נאמן לשבועה בפוחתת. בוודאי מיירי ג"כ דומיא דלעיל מיני' דמיירי שם מעיקרא בפוחתת דלא נודע להעדים דהיה אמנה: ועוד דהא ר' ירמיה איבעי ליה הך דינא ור' יוסי פשיט ליה. וקשה אי נימא דר' יוסי דפשיט ליה מיירי היכא דמעיד דידעו עדי השטר דהיה אמנה. א"כ קשה איך פשיט ליה איבעיא של ר' ירמי' הא י"ל דר' ירמי' דאיבעי' ליה קאי על פוחתת דמיירי שם מעיקרא היכא דלא נודע להעדים דהוא