נחל יצחק חלק ב רז

ולא הוי מיגו להוציא משום דשטרא מסייע ליה דהטעם הוא דהוי כגבוי קצת וכמש"כ הכה"ג בכללי מיגו שהובא בתומים ס"ק ח'. ועיין באה"ע סי' ט' בב"ש ס"ק ד'. אך לפי מש"כ לדון כן ע"פ מש"כ בספרי נחל יצחק סי' י"ב ע"פ התוס' בסוטה (דף כ"ה) דשט"ח ברור הוי כגבוי ממש אתי שפיר בפשיטות טעמא דר' יהודה דאזיל בתר הכתיבה משום דאז הוי כגבוי וזכה האב בדבר שת"י בתו כיון דהוי כגבוי. ולפ"ז מתורץ קושיות התוס' שהקשו דניפשוט מהכא דיש כתובה לארוסה כו'. אכן לפי שיטת הרמב"ם וסייעתו דאף בכתב כתובה לארוסה אינה גובה ממשעבדי אין ראיה מזה לפשוט דיש כתובה לארוסה משום די"ל דמיירי בכתב לה ואפ"ה ס"ל לר' יהודה דאינו זוכה האב משום דדוקא במה שכותב הכתובה סמוך להנישואין דגובה ממשעבדי בזה דהוי כגבוי ע"כ ס"ל לר' יהודה דזכה האב משום דהוי כמו דמטא לידיה משא"כ בכתובת ארוסה דאינו גובה ממשעבדי אף בכתב לה ולא הוי כגבוי בזה גם ר' יהודה מודה דלא זכה אז האב משום דכתיבה לא מהני היכא דלא הוי כגבוי כלל גם לר"י ומתורץ קושיות התוס': סימן פד א (סעיף ב') בד"א כשעבר זמנו אבל אם הוא תו"ז אע"פ שפגם שטרו יפרע שלא בשבועה. וכתב הפרישה דכשעבר זמנו אפי' טוען הלוה שפרעו תו"ז אפ"ה צריך לישבע במיגו שהיה יכול לומר פרעתי אח"ז. אבל הב"ש באה"ע סי' צ"ו ס"ק ח' הוכיח מן תשובת הרי"ף והרשב"א דלא אמרינן מיגו לחייב שבועה. ולעיל בחידושי לסי' פ"ב סעיף יו"ד הארכתי בכ"ז: וכעת ראיתי להביא ראיה לדברי הפרישה מירושלמי שבועות פ"ז ה"א בסוגיא דשכיר נשבע ונוטל וז"ל הקדים לו שכרו בדא נשבע ונוטל. ופי' הפ"מ הקדים לו שכרו שהבעה"ב טוען שהקדים לו שכרו בדא נו"נ דלא תימא כיון שטוען שהקדים לו שכרו יהא נאמן דקודם שפורע לפועליו בסוף היום אינו טרוד וזכור קמ"ל דאפ"ה אמרינן טרוד הוא ואינו זכור ונשבע השכיר ונוטל עכ"ל. וכ"כ הרשב"א בחי' לשבועות (דף מ"ו ע"א) בד"ה כ"ז שהטלית ביד האומן כו' ע"ש. ולענ"ד נראה כוונה אחרת בירושלמי משום דעל מש"כ דה"א דזוכר הוא דלכן היה מקום לומר דיהא נאמן תקשה איך שייך כלל למימר בטוען שהקדים לו שכרו מקודם דגמר מלאכתו דיהא נאמן הא קיי"ל בטוען פרעתי בתו"ז אינו נאמן וה"ה בחוב שכירות דאינו משתלם אלא בסוף ובתו"ז כזה כ"ע מודו דאינו נאמן לומר פרעתי בתו"ז כמש"כ התוס' בב"ב (דף ה') בד"ה כי היכי דלא ליטרדן כו' ובב"מ (דף ק"ב ע"ב) משום דהיכא דלא הוי חוב ברור עדיין כ"ע מודו. וכיון דבכל חוב תו"ז הדין הוא דאינו נאמן לומר פרעתי וא"צ התובע לישבע כלל כמבואר בב"ב (דף ה') א"כ תקשה דמפני מה אמרו בהקדים לו שכרו דיהיה נשבע השכיר הא כיון דבשארי אנשים דאינן שכירין א"צ שבועה בכזה א"כ אמאי יהיה גרע זכות השכיר והא אדרבה העדיפו זכות השכיר כמבואר בב"מ (דף ק"ג) דפשיט הש"ס מהא דשכיר נו"נ דזהו משום דבעה"ב טרוד בפועליו אבל הכא שוכר מהימן בשבועה לומר פרעתי ביומא דמשלם זמני'. א"כ כיון דבהקדים לו שכרו הוי כמו דטוען פרעתי בתו"ז אמאי צריך השכיר לישבע. ועיין בתוס' ב"ק (דף צ"ט) ד"ה אלא במאי מקדשה ובד"ה ואבע"א ובש"ך ח"מ סי' קכ"ו ס"ק ע"ו ובקצה"ח שם ובסי' ע"ב ס"ק כ"ג וכן עיין בקצה"ח סי' פ"ט ס"ק ב' בשם השמ"ק וקצרתי: ולכן נ"ל בכוונת הירושלמי דבהקדים לו שכרו צריך לישבע ויטול הכוונה הוא דהיה מקום לומר דלא יהיה צריך השכיר לישבע רק יטול בלא שבועה דלא גרע מכל בע"ח בחוב תו"ז דנוטל בל"ש לכן קאמרי דאף בזה צריך השכיר לישבע ואח"כ יטול. והטעם הוא משום דהא יש מיגו להבעה"ב לומר פרעתיך לאחר שגמרת פעולתך ואז היה הדין דישבע השכיר ויטול דהא שכיר בזמנו נו"נ וע"כ נאמן הבעה"ב לחייב שבועה להשכיר במיגו אף היכא דטוען פרעתיך מקודם דגמרת מלאכתך א"כ מוכח מירושלמי הזה דאמרינן מיגו לחיובי שבועה: ולכאורה תקשה עדיין לפי מש"כ התוס' בב"ב (דף ה') דביומא דמשלם זמניה אף דנאמן לומר פרעתי מ"מ אם טוען פרעתי בתו"ז אינו נאמן אף דיש לו מיגו דפרעתי ביומא דמשלם זמניה. א"כ ה"ה הכא אף אם יש להבעה"ב מיגו דפרעתיך בסוף לאחר שגמרת פעולתך הא זה הוי מיגו דהעזה ולא אמרינן. אכן הא יש חולקים על שיטת התוס' וכמו דהובא שיטת החולקים ע"ז בש"ך סי' ע"ח ס"ק ט"ז. וכמו שכתב השמ"ק לב"ב (דף ה') והרמב"ן בחי' לב"ב שם. וגם י"ל דאף לשיטת התוס' וסייעתם דס"ל דלא דיינינן לומר מיגו דפרעתי ביומא דמשלם זמניה משום דה"ל מיגו דהעזה דמ"מ גבי שכיר שאני דלא הוי העזה כ"כ משום דכיון דבעה"ב טרוד בפועליו יתלה השכיר דאמר כן מחמת טרדותיו ולא מקרי העזה כ"כ. והעיקר הוא פשוט דאף לשיטת התוס' אתי שפיר דהא סברת התוס' הוא דיותר טוב לומר פרעתי אתמול ושכחת. אבל הכא בהקדים לו שכרו מיירי דאומר פרעתיך היום מקודם דגמרת מלאכתך לעת ערב דגם עכשיו הוי העזה להשכיר דאומר לו פרעתיך ביום הזה ע"כ שפיר שייך למימר מיגו דפרעתיך לעת ערב ע"כ אתי שפיר בפשיטות לכל מה שכתבתי אף לשיטת התוס' וסייעתם. ולפ"ז יהיה מזה סייעתא רבתא לשיטת הפרישה דאמרינן מיגו לחיובי שבועה. ואין לחלק דשאני גבי שכיר כיון דמה"ת הוי זה המיגו מועיל לפטורי אף מממון דהא רק מדרבנן הא דשכיר נשבע ונוטל. דזה אינו דמה בכך כיון דעכ"פ עכשיו דתקנו חז"ל דהשכיר נו"נ א"כ אינו מועיל הך מיגו לפטורי מממון ואין לנו תועלת מן הך מיגו רק לחיובי שבועה להשכיר ע"כ שפיר מוכח מזה כהפרישה: ומה דהקשיתי לעיל על פי' הרשב"א והפ"מ להירושלמי בהקדים לו שכרו כו' דאיך היה עולה על הדעת לומר דהבעה"ב יהיה נאמן לומר דהקדים לו שכרו מקודם דגמר מלאכתו והא הוי כמו חוב בתו"ז דא"נ מכש"כ הכא דטוען דהקדים לו שכרו מקודם דנגמר החיוב שכירותו. ואפשר לומר דזה אתי שפיר לפי מה שהעלה הש"ך בסי' ע"ח ס"ק י"ב גבי שכר לכתוב לו כמה קונטריסים דכיון דיש הרבה זמנים ע"כ נאמן לומר פרעתיך מעיקרא בעד כל הקונטריסים. א"כ י"ל דבכה"ג מיירי הך דהקדים לו שכרו דבירושלמי הנ"ל דכיון דלא שייך בזה לדין להך דחוב בתו"ז ע"כ היה הוי אמינא לומר דהבעה"ב יהיה נאמן לומר פרעתיך מקודם כיון דאז לא הוי טרוד ע"כ אשמועינן הירושלמי דאפ"ה אינו נאמן משום דגם בתחלת היום שייך לומר דטרוד כו' כן יש ליישב דברי הרשב"א והפ"מ ויהיה מזה סייעתא לדברי הש"ך בסי' ע"ח הנ"ל. אכן באמת דוחק לאוקמי דמיירי הירושלמי בהאי גוונא ובלא"ה הא כמה פוסקים חולקים שם על הך דינא דהש"ך הנ"ל ע"כ העיקר הוא כמו שכתבתי דמוכח לפ"ז כדברי הפרישה דאמרינן מיגו לחיובי שבועה וע"כ אף היכא דטוען פרעתי בתו"ז נאמן לחייב להמלוה שבועה על שטרו כיון דיש לו מיגו דפרעתי לאח"ז וכמש"כ הפרישה ודלא כהב"ש בסי' צ"ו ס"ק ח' הנ"ל: ולפי מש"כ לעיל בקונטריסי לסי' פ"ב סעי' י' נדון דאף דנימא דאמרינן מיגו להשביע מ"מ י"ל בשטר דטוען הלוה פרעתיך בתו"ז דא"צ המלוה לישבע משום דהא חזינן בטענת אמנה ורבית על השטר דאינו משביעו אף דיש לו מיגו דפרעתי והשבע לי משום דמוכח דכן היה התקנה דעל טענות שאין השטר עומד לכך דלא ישבע המלוה אף דתמיד יש לו מיגו דפרעתי. וה"ה בטענת פרעתי בתו"ז כיון דאין עומד לפרעון בתו"ז הרי זה דומה לאמנה וכיוצא וי"ל דזהו טעמא של הב"ש שם ואף דאין זה במשמעות דבריו שם מ"מ י"ל להעמיס כן בכוונת הרי"ף והרשב"א בתשובה דהובא