נחל יצחק חלק ב רו

ג (שם ש"ך ס"ק ט' בסופו) דבמוקדם ממש כו' א"כ לדברי המלוה השטר כשד ונאמן במיגו עכ"ל. והבית מאיר באה"ע סי' סח סעי' א' בב"ש ס"ק א' כתב לדחות לדברי הש"ך דיש לומר דהרמב"ם סבירא ליה כדברי הרמב"ן לב"ב (דף ל"א) דמחלק דלכן גבי סטראי נאמן המלוה במיגו אף דמוציא מהלוה משום דאנו דנין שם על המעות דבידו כו' וע"כ י"ל דאף בשטר מעליא ס"ל להרמב"ם דאינו נאמן במיגו להוציא ע"ש. וכ"כ הקצה"ח כאן ס"ק ד' ושניהם לדבר א' נתכוונו. ומה שכתב הקצה"ח דבשטר דלא גבי ממשעבדי לא הוי כגבוי הנה בספרי נחל יצחק לסי' י"ב ענף ה' הבאתי להריטב"א בגיטין (דף ל"ז) בשם ר' פנחס הלוי דס"ל דבכל גווני הוי כגבוי ובשמיטה שאני וזהו כדברי הש"ך דהכא דאף בשטר דאינו גובה רק מב"ח ג"כ הוי כגבוי ואמרינן מיגו להוציא. וגם הא יש טעמא אחרינא במה דאמרו בשטרא מסייע ליה דהוי כגבוי. ושם בספרי תרצתי למה שהקשה הקצה"ח כאן מן ב"ב (דף קנ"ז) ע"ש: וע"פ דברי הקצה"ח דבשט"ח דאינו גובה ממשעבדי לא הוי כגבוי יש מקום לתרץ עפ"ז לקושיות התוס' בכתובות (דף מ"ד ע"א) בד"ה והלכתא אחד זה כו' שהקשו ותיפשוט מהא דתניא לעיל מודה ר' יהודה במארס בתו ובגרה ונשאת שאין לאביה רשות בה ובדלא כתב לה מיירי דאי כתב לה הוי שלו הואיל וברשותו נכתבה ואי ארוסה אין לה כתובה פשיטא דאין לו בה כלום ונראה לרשב"א כו' והמהרש"א ומהר"ם שיף הקשו שם על תי' הרשב"א ע"ש. אכן לפי מש"כ הקצה"ח לשיטת הרמב"ם דס"ל דשט"ח דאינו גובה ממשעבדי לא הוי כגבוי יש ליישב לקושיות התוס' על נכון. והוא דלכאורה יש להעיר בסוגיא דכתובות שם במארס את בתו והשיאה וגירשה דס"ל לרבנן דכתובתה שלה משום דבתר גוביינא אזלינן ולא ס"ל כר' יהודה דאזיל בתר שעת כתיבה. דתקשה לפי מה שכתב הקצה"ח בסי' י"ב בשם הכנה"ג דבשט"ח ברור הוי כגבוי וכמש"כ מזה בספרי נחל יצחק סי' י"ב שם. א"כ הכא דלא דיינינן בעיקר חוב הכתובה דהא הוי חוב ברור אלא אנו דנין אם שייך הכתובה להאב או לבתו והוי כגבוי א"כ כיון דס"ל דבתר גוביינא אזלינן ע"כ מבעי להיות כן אף דהגבי' היה לאחר שניסת כיון דכתב הכתובה מקודם הנישואין וכדאמרו שם אליבא דר' יהודה הואיל וברשותו נכתבין. דהא מיד דכתב הכתובה הוי כגבוי וזכה ביה האב כיון דבשעת הכתיבה דהוי כגבוי היתה ברשותו. ואין סברא לחלק בזה דשאני חוב כתובה דלא ניתנה לגבות מחיים ע"כ בכתובה אף היכא דהוי חוב ברור ג"כ לא הוי כגבוי כדקיי"ל כבית הילל. דזה אינו דהא חזינן דבית שמאי ס"ל דגם בכתובה אמרו דהוי כגבוי ע"כ אף דבית הלל לא ס"ל כן מ"מ לפי דברי הכנה"ג דבחוב ברור הוי כגבוי ה"ה דנימא כן אף בחוב כתובה. ובאמת מוכח מכמה סוגיות דאמרו דלבית הלל לא מחלקינן בין כתובה לכל בע"ח. [ועיין בתוס' סוטה (דף כ"ה ע"ב) ד"ה בית הילל סברי כו' במה שהקשו מן פ' המקבל (דף ק"י) כו'. ובגיטין (דף ל"ז) וב"ב (דף קנ"ז). ועיין בספרי נחל יצחק סי' מ"ג סעי' ז' שכתבתי לחלק כן אליבא דריו"ח לפי מה דהיה ס"ל מעיקרא והדברים ארוכין]. ואפשר לומר דטעמייהו דרבנן הוא דאף דהכתובה נכתבת ברשות האב מ"מ כיון דכותב קודם החופה ובמעמד החופה והוי כמו דמתנה דעיקר הכתובה דכותב לה אז הוא רק על דעת הנישואין ולא הוי כגבוי מיד בעת שכתב לה רק אחר הנישואין ואז הא אינה ברשותו. ואף דיש כתובה לארוסה מ"מ הא כ"ז דלא כתב הכתובה אף דהחוב הוא בתנאי ב"ד לא הוי כגבוי וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ז ע"א) ד"ה שטר שיש בו אחריות כו' דדוקא בחוב שמפורש השעבוד בשטר אמרו דהוי כגבוי. ואף בכתב הכתובה לארוסה הא שיטת הרמב"ם בפרק יו"ד ה' אישות ה' י"א והובא בטוש"ע אה"ע סי' נ"ה סעי' ו' דאף בכתב כתובה לארוסה אינה גובה ממשעבדי. והרא"ש בכתובות פ"ד סי' ד' הקשה על הרמב"ם דמפני מה חלוק כתובת ארוסתו מכל שט"ח דגבי ממשעבדי וה"ר יונה ז"ל תירץ דכיון דלא פירש אחריות לא אמרינן ביה אחריות ט"ס. ועיין עוד בהרא"ש לכתובות פ"ה ה' ה' מזה: ודברי טעם הם דכיון דס"ל להרמב"ם דכל זמן דלא כתב כתובה לארוסה אין לה כתובה משום תנאי ב"ד וע"כ אף דכתב לה לא אמרינן בזה אחריות טעות סופר דדין כתובת ארוסה כמו כל שטרי מתנה דלא אמרינן ביה אחריות ט"ס כל זמן דלא פירש. ויהיה איך שיהיה כיון דחזינן שיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דכתובת ארוסה אינה גובה ממשעבדי אף בכתב לה ע"כ אתי שפיר מה דלא אמרו הכא בכתובת ארוסה דיזכה האב משום דהוי כגבוי. דהא לדברי הקצה"ח דהיכא דאינו גובה ממשעבדי לא הוי כגבוי ע"כ הכא לא הוי כגבוי משעת אירוסין אף בכתב לה. ומה שכותב לה קודם נישואין סמוך להנישואין הא כיון שכותב על דעת שתנשא לו מיד לא הוי כגבוי אלא אחר הנישואין ולכן אינו זוכה האב: ועוד י"ל בזה דהא לכאורה יש לעיין בטעמייהו דרבנן דס"ל דבתר גוביינא אזלינן דמ"ש מן קנס ובושת ופגם דלאביה אף דבגרה אחר שעמד בדין כמבואר ר"פ ד' דכתובות וכן אמרו שם דמעשה ידי' ומציאתה אע"פ שלא גבתה מת האב ה"ה של אחין. ומ"ש כתובה דאזלינן בתר גוביינא וגם לר' יהודה דאזיל בתר שעת כתיבה אין זה אלא מדרבנן כמש"כ התוס' והרא"ש לכתובות שם. [וכן מבואר בירושלמי שם דלר' יהודה זהו רק מדרבנן כדי שיהא אדם מצוי ליתן לבתו בעין יפה. ועיין בפני יהושע מזה שהביא לטעם הירושלמי הזה וכתב דתלמודא דידן לא ס"ל לה"ט: וכ"כ הפני יהושע שם בק"א מזה]. וע"כ מוכח לחלק דס"ל להחכמים דשאני כתובה דכיון דאין זכות לבתו בזה אלא כשתתאלמן ותתגרש ע"כ גרע זכות האב בזכות כתובת בתו מן כל מילי דזוכה האב אף מקודם הגביה משא"כ בכתובה אינו זוכה האב אלא בעת גוביינא דוקא. וכן ראיתי להפני יהושע בכתובות בסוגיא זו בד"ה גמ' ר' יהודה אומר הראשונה של אב כו' דהעיר כן וכתב לחלק ג"כ דשאני כתובה דלא ניתן לגבות מחיים ולא דמי אפילו לקנס ובושת ופגם דשייך בהו קצת זכייה כו' ע"ש. ולפ"ז יש לומר דאף דהוי כגבוי לפי שיטת הסוברים דשט"ח ברור הוי כגבוי מ"מ כיון דאין זכות לבתו ליטול מיד אלא כשתתאלמן ותתגרש ע"כ אין זכות לאב בזה ואף דכתבתי לעיל דהא מצינו דגם בכתובה אמרו דהוי כגבוי מ"מ לא הוי זכות התובע בהנכסים של הלוה רק כמו משכון שת"י התובע. ובאמת גם במשכון שהוא רק בתנאי יש לדון לפ"ז דאין זכות לאבי' לזכות בהמשכון שת"י בתו שהוא על תנאי דאף דהוי מוחזק מ"מ אינו זוכה האב דעכ"פ אינו דומה לכל זכות שיש לאב בבתו במה דמצינו דהתורה זכתה להאב וכעין חילוק של הפני יהושע הנ"ל: ובטעמא דר' יהודה דס"ל דאזיל בתר שעת הכתיבה י"ל דזהו משום סברא דכתבתי דבשט"ח ברור הוי כגבוי וע"כ אתי שפיר בפשיטות במה דלא אזיל ר' יהודה בתר עת אירוסין אלא בתר עת הכתיבה משום דהא כתבתי לעיל בשם התוס' גיטין (דף ל"ז) דבחוב שאינו בשטר לא הוי כגבוי אף לב"ש א"כ ה"ה לדידן בחוב ברור ג"כ לא הוי כגבוי כ"ז דלא כתב ליה שטר וע"כ בעת אירוסין דלא נכתב ע"כ לא הוי כגבוי ומודה ר"י דלא זכה האב רק בעת הנישואין שכותב לה כתובה לפני הנישואין בזה כיון דהוי כגבוי ע"כ ס"ל לר' יהודה דזכה האב. וכעין זה ראיתי בהרא"ש לכתובות בסוגיא זו בסי' ד' דכתב ג"כ כעין זה בזה"ל דלא תקנו ליה זכייה כלל אלא כשנכתבה ברשותו דאז אלים כחו דקצת כגבוי דמי עכ"ל. הרי דהעיר ג"כ בהסברא שכתבתי לפרש דהטעם הוא משום דהוי כגבוי. אך הרא"ש אתי עלה לפי דהוי קצת כגבוי וזהו כמש"כ הקצה"ח בשם הכנה"ג דבכמה ענינים הוי השטר גם לדידן כגבוי ומה"ט אמרו בסטראי דנאמן המלוה במיגו דלהד"ם