נחל יצחק חלק ב קצח

הבעל יכול לערער בגט זה. והובא באה"ע סי' קמ"ב סעי' י"ח. וי"א דאם בא הבעל וערער צריך להתקיים בחותמיו דאע"ג דלא עביד לקלקלה היינו כ"ז דלא מערער. אבל אם מערער וטוען כך טענתו טענה וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ל"ו. אבל הרמב"ם ס"ל דאף בבא לערער אין שומעין לו משום דלא חשדינן לו שיקלקלה. וזהו כשיטת התוס' והרא"ש והר"נ פ"א דגיטין (דף ג') כנ"ל. ולא כשיטת רש"י שם. וקשה על הרמב"ם דס"ל גבי בעל שאמר גרשתי דחיישינן שמא בגט פסול גירשה א"כ לא ס"ל לכלל הנ"ל. א"כ קשה דאמאי בהביאוהו שנים כשר הגט. ויש לחלק ביניהם בדוחק: אבל העיקר מה שנראה לי בזה ונקדים מה שהקשה הבית מאיר בסי' י"ז סעי' ב' שהקשה על שיטת הרמב"ם דחייש לשמא יקלקלה וע"כ לא מהימן במיגו דיגרשה. דתקשה לפ"ז דאמאי נאמן לומר זה בני לפטור מן היבום במיגו דיגרשה כמבואר ב"ב (דף קל"ד) ובאה"ע סי' קנ"ו. והא י"ל דכוונתו לקלקלה אם תנשא בלא יבום ותירץ בדוחק דלא"מ לא שייך לומר דינקם ממנה כו' עכ"ל הב"מ: ענף ב אבל באמת כ"ז אינו קשה כלל משום דהרמב"ם נתכוין לתרץ כ"ז במש"כ שם בפי"ב ה"ג בזה"ל דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן שמא מכוין לקלקלה כו' לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קיימים גרש אותה בפנינו עכ"ל. הרי דהרמב"ם אתי עלה מטעם דיכול לתקן הדבר ולגרשה בפנינו. וכעין הא דפ' אין מעמידין (דף ל"ז ע"ב) הא מיא דבשקעתא דנהרא זילו טבולו. וכ"כ הרמב"ם בפ' ט"ו ה' אה"ט ה"ט בספק טומאה ברה"ר טהור כשיבא לשאל אומרים לו אם טבלת אין בכך הפסד כו' ובמל"מ ה' מקוואות פי"א ה"ו ע"ש. ובא"א מפני חומר איסורא אף היכא דהלך הבעל אחר שאמר גרשתי מ"מ כיון דבעת שהגיד כן היה אז בידו לגרשה שנית בפנינו. ע"כ החמירו חז"ל דלא יהיה נאמן כיון דהיה אז בידו לברר ע"י שיגרשה שנית בפנינו. וכמש"כ לעיל בטעם הדבר דס"ל להרמב"ם דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן משום דכיון דאיכא לברורי מבררינן אף דאיכא מיגו משום דמיגו לא עדיף מרוב. א"כ ה"ה בבעל שאמר גרשתי דאינו נאמן. משום דאף דאיכא מיגו דבידו לגרשה מ"מ אומרים לו שיגרשה שנית ויברר הדבר בפנינו. ועיין בר"נ בקידושין (דף ס"ד) במשנה דהאומר קידשתי את בתי דהיכא דהוי בידו אפשר דעדיף מן מיגו. אבל לאו כ"ע ס"ל כן. ועיין מזה בשער המלך סוף ה' מכירה ואכמ"ל: והרמב"ם הוכיח זה משום דהיה קשה לו דמפני מה לא מהימן לומר גרשתי אשתי במיגו דיגרשה. ומזה הוכיח הטעם דכיון דהא דמהימן הוא מצד מיגו דיגרשה א"כ הא לא עדיף זה מכל מיגו. וכיון דבידו לברורי ולתקן ע"כ החיוב מוטל עליו לברר ולתקן. ואף היכא דצריך הוצאות י"ל דמפני חומר איסור דא"א אמרינן דמחויב להוציא הוצאות ע"ז. ועיין ביו"ד סי' ק"ב. אבל הכא מפני חומר האיסור הוי זה כמו אפשר לברר. וכיון דמחויב לברר ולגרשה ואינו עושה כן א"כ איתרע חזקת כשרותו. וע"כ שפיר חיישינן שרוצה לקלקלה וע"כ לא מהימן במיגו דיגרשה. ומצאתי בט"ז באה"ע סי' קנ"ב שכתב בקצרה כן בכוונת הרמב"ם הנ"ל דלכן לא מהימן במיגו דיגרשה דכיון דאינו נאמן למפרע רק להבא כמבואר בב"ב (דף קל"ד) ובלהבא הא אפשר לו לגרשה שנית בפנינו ע"כ חשו בזה שמא גרשה בגט פסול עכ"ל הט"ז וקיצר בזה וב"ה שכל דברי נכללו בדברי הט"ז הנ"ל: וכיון דנתבאר דעיקר סברת הרמב"ם הוא משום שיכול לגרשה שנית בפנינו. וע"כ כיון דאינו עושה כן איתרע כשרותו וחיישינן שרוצה לקלקלה. ולפ"ז מתורץ קושיות הב"מ הנ"ל דאמאי נאמן לומר זה בני לפטור מהיבום ולא חיישינן לשמא יקלקלה. דהא במל"מ ה' יבום פ"ג ה"א הביא בשם הרמב"ן בחידושיו שכתב דהיכא דאומר יש לי בנים דנאמן במיגו דיגרשה מהימן אף להתירה לכהן ודלא כמשמעות התוס' בב"ב שם והנימוקי יוסף שם. ועיין באו"ת בכללי מיגו ס"ק ל"א וס"ק ל"ב ומה שהביא בשם הרמב"ן והתוס' והמהרש"א שם. ולשיטת הרמב"ן דאף לכהן מותרת א"כ לא שייך לומר היכא דאמר יש לי בנים דיברר ויגרשה בפנינו. דהא אי' ביבמות (דף מ"ד) ובאה"ע סי' קס"א סעי' ב' דלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים לו. א"כ לא שייך לומר דיגרשה שנית די"ל דלא עבדינן מעשה לפוסלה מכהונה. וכיון דלא שייך לומר הטעם דה"ל לתקן ולברר בפנינו. ע"כ לא חיישינן לשמא יקלקלה. דעיקר כוונת הרמב"ם הוא בצירוף טעם דה"ל לתקן בפנינו כנ"ל. אך לפ"ז יש לדון דהיכא דהיא גרושה בלא"ה אז לא שייך בזה לומר דאינו רוצה לפוסלה לכהונה א"כ אכתי י"ל בזה כסברת הב"מ דלא מהימן במיגו דיגרשה משום חשש קלקול. אך באמת יש לתרץ קושיות הב"מ הנ"ל בגווני אחריני. או דבאמת מוכח מזה כסברת הבית מאיר הנ"ל דעל אחר מיתה לא שייך לומר דרוצה להנקם ממנה. אבל ממה דהקשיתי מהא דאתיוה בי תרי דריש גיטין דפסק הרמב"ם דאף בבא הבעל וערער לא מהימן זה תקשה מאוד על הרמב"ם הנ"ל ובדוחק יש לחלק ביניהם כאשר הארכתי במק"א בזה: אבל לפמש"כ אתי שפיר כ"ז בפשיטות משום דדוקא היכא דהבעל לקמן בעת אמירתו אז אמרינן אם רוצה יגרשה שנית משא"כ היכא דשולח לה גט ממק"א דמה יעשה הבעל יותר הא שולח לה גט וע"כ לא חיישינן בזה לשמא יקלקלה כיון דליכא ריעותא לקמן ויש להאריך בכ"ז: ומן דברי הרמב"ם הנ"ל הוא סעד גדול למה שכתבתי מכבר בטעם דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן משום דכיון דאיכא לברורי מבררינן. דהא הרמב"ם כתב כן בהדיא על הא דבעל שאמר גרשתי אשתי דהרי אתם קיימים בפנינו יגרשה שנית. והא התם הוי הדבר בידו. ומכש"כ במקום מיגו דהא מה דבידו לעשות עדיף מן מיגו כנ"ל. [ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סוף סי' ט"ז מה שהבאתי שם בשם הירושלמי והרמ"א דמי שגרש אשתו בגט פסול כופין אותו לגרשה בגט כשר ע"ש. ע"כ הכא דעיקר החשש הוא שמא גרשה בגט פסול ע"כ יכולים לכוף אותו לגרשה בגט כשר וזהו שייכות לענינינו וקצרתי]. ואף שיש לדחוק דשא"ה באומר גרשתי דאם איתא דגרשה קלא אית ליה. עכ"ז ז"א דהא הרמב"ם שם לא נחית לזה כמבואר שם וע"כ כתב טעם אחר דלא כהתוס'. א"כ שפיר מוכח מהרמב"ם דס"ל דמיגו היכא דאיכא לברורי מבררינן. וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן משום דיכול לברר בשבועתו כנ"ל: ענף ג ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשו הר"נ ושארי ראשונים בשבועות ר"פ כל הנשבעין לשיטת הסוברים דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן מהא דקאמר רבה מפני מה אמרה תורה מ"מ הטענה ישבע יהיה מהימן במיגו דכפר הכל. הא זה הוי מיגו לאפטורי משבועה. אך רש"י פי' משום משיב אבדה. ולפמש"כ ניחא משום דהא חזינן דשיטת רבה בב"ב (דף ל"א) דאמרינן מיגו במקום עדים. ואף דהרשב"ם כתב שם בד"ה א"ל כו' דרבה חזר בו מ"מ מן התוס' שם ד"ה אמר רבה כו' משמע דס"ל דלא חזר בו וכמש"כ המהרש"א שם. וכן הוא בכתובות (דף כ"ז) ובכורות (דף ל"ו). ולפ"ז י"ל לשיטת רבה דמיגו עדיף מעדים. א"כ בוודאי אף היכא דאיכא לברורי בוודאי א"צ לברורי. דהא היכא דאיכא עדים וודאי ל"צ לברורי דאין לך בירור יותר משני עדים. וכיון דמיגו עדיף מעדים ולכה"פ שקולים המה בוודאי א"צ לברורי היכא דאיכא מיגו לשיטת רבה. ע"כ שפיר מקשה רבה לשיטתו מ"מ אמרה תורה מב"מ ישבע והא יש לו מיגו וא"צ לברר. וי"ל דלכן ס"ל לרבה בב"ב (דף ל"ב) דאמרינן מיגו להוציא משום דאזיל לטעמי' דמיגו עדיף מעדים וע"כ מהני מיגו אף להוציא. ועפ"ז יש לדון הרבה למה דמסיק הש"ס התם הלכתא כוותיה דרבה בארעא לפי' הרשב"ם שם ועיין