נחל יצחק חלק ב קצז

מהתוס' דב"מ (דף צ"ז) מוכח דמחלקינן ביניהם. עכ"ז הא מוכח מהתוס' דאין סברא דבתרווייהו מוחזקים יהיה נוטל כולו. ובמוחזק גמור לא יטול כלל כנ"ל. א"כ מוכח דלא כהתה"ד בזה מדמקשה הש"ס בפשיטות בב"מ דלימא תיהוי תיובתא דר"נ כו'. ולא מחלקי ביניהם: וכן מוכח מהא דב"ב (דף צ"ג) בפלוגתת רב ושמואל אי הולכין בממון אחר הרוב דמקשה הש"ס ת"ש שור שנגח הפרה ונמצא עוברה בצדה ואינו ידוע אם עד שלא נגחה ילדה או משנגחה ילדה משלם חצי נזק לפרה כו' ורביע לולד ואמאי לימא הלך אחר רוב פרות ורוב פרות מתעברות ויולדות כו'. ופי' הרשב"ם שם דקושיות הש"ס הוא אליבא דרב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב. והך מתניתין אתי כסומכוס כו' ע"ש. ולדברי התוס' דב"מ (דף צ"ז וקט"ז) דלסומכוס הוי כל דררא דממונא כאלו תרווייהו מוחזקים בו. א"כ לדברי התה"ד דהיכא דשניהם מוחזקים מהני רוב לכ"ע. א"כ תסוב קושיות הש"ס הנ"ל אף לשמואל דאית לי' אין הולכין בממון אחר רוב. דהא זהו דוקא במוחזק גמור אבל בתרווייהו מוחזקין מהני רובא לכ"ע. א"כ תקשה קושיות הש"ס שם לפי מה דהיה ס"ל דיש שם רוב פרות מתעברות כו'. דכיון דהוי שניהם מוחזקים יהיה מועיל הרוב שם לכ"ע. ובאמת לולי דברי הרשב"ם שם הייתי אומר דקושיות הש"ס שם קאי לכ"ע וכמו דכתב הבעה"מ בכתובות (דף ט"ז) במה דמקשה הש"ס שם. על הא דאשה שנתארמלה אם יש עדים שיצתה בהינומא כו' דניזל בתר רוב בתולות נישאות. וכן מקשה הש"ס בב"ב (דף צ"ב). דכתב הבעה"מ דלא כהתוס' שם אלא לכ"ע פריך והובא בפ"י שם. וכן י"ל בהך קושיא דמקשה הש"ס מהך דשור שנגח הפרה כו'. דמקשו לכ"ע מצד סברת התה"ד הנ"ל. אבל לפמש"כ הרשב"ם דלרב פריך תקשה כנ"ל על התה"ד. ואין סברא לומר דהרשב"ם לא ס"ל להכלל שכתבו התוס' בב"מ (דף צ"ז) דלסומכוס הוי כל דררא דממונא כאלו תרווייהו מוחזקים בו. דהא דברי התוס' שם מוכרחים הם עפ"י קושיות התוס' דשם. וע"כ לפי כל זה מוכח מהש"ס דב"מ (דף צ"ז ודף קט"ז) והרשב"ם בב"ב (דף צ"ג) הנ"ל דלא כהתה"ד. ולכן לולי דמסתפינא הייתי אומר דהך דינא דסי' רצ"ב דהתה"ד הנ"ל בשנים שהפקידו אצל א' ונאבד דסתם הרמ"א כהתה"ד דאזלינן בתר רובא. דזה הוי ספיקא דדינא משום דיש מקום לומר דגם בתרווייהו מוחזקין לא יהיה מועיל רובא וכבר נתבאר בשם התה"ד דתפיסת הנפקד חשוב לגמרי כמו שנים אוחזין כנ"ל. באין שום חילוק ביניהם כלל וע"כ דבר זה צ"ע כעת. ותמיהני על האחרונים דלא העירו בכ"ז לכל הפחות. ולקמן בחידושי לסי' צ"א סעי' ט' ענף ה' יתבאר בעז"ה דהנכון עם התה"ד ואינו קשה עליו למה שהקשתי עליו מן התוס' ב"מ (דף צ"ז ודף קט"ז) הנ"ל ומה"ט דהתם אינו קשה עליו גם מהך דב"ב (דף צ"ג) ע"ש: סימן ב בכללי מיגו ב בכללי מיגו הובא פלוגתת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. ומרגלא בפומי מכבר הסבר הענין דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. משום דהא הדעת נותנת דמיגו ורובא שקולים המה דכמו דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ה"ה דקיי"ל דלא אמרינן מיגו להוציא. ולא מהני מעלת מיגו ורובא רק להחזיק. והא דהקשו התוס' בב"ב (דף צ"ב) ד"ה ואמאי לימא הלך אחר רוב כו' דנימא דנאמן במיגו דפרעתי כו'. היינו משום דהתם הוי מיגו בצירוף חזקת ממונא ביחד. אבל מיגו לבד י"ל דלא עדיף מרובא ועיין מזה באו"ת בכללי מיגו ס"ק צ"ב ואכמ"ל. וכיון דרוב לא מהני היכא דאיכא לברורי וקיי"ל דהיכא דאיכא לברורי מבררינן. א"כ ה"ה במיגו וכיון דשבועה הוא בירור הספק דגזרה התורה דיברר ע"כ לא מהני מיגו לאפטורי משבועה. משום דהא בידו לברר זה עפ"י שבועתו. כ"ז אמרתי כבר. משום דהסמ"ע והש"ך בריש סי' רצ"ו נדחקו בטעם הדבר וליישב קושיות הרא"ש שבועות פ"ז סי' ג' שהקשה דמה לי ממון ומה לי שבועה אכן לפי מש"כ אתי שפיר. וכעת ראיתי בברית אברהם ח' ח"מ סי' י"ד ס"ק ב' שכתב כן בקצרה: וכעת מצאתי סעד לזה מהרמב"ם פ' י"ב ה' גירושין ה' ה' שכתב שם אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששים לדבריו ותהיה ספק מגורשת ואפילו הודית לו שגרשה אינו נאמן שמא יתכוין לקלקלה או בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר אתם קיימין גרש אותה בפנינו עכ"ל הרמב"ם. ונתכוין לתרץ למה דהקשו התוס' וש"פ בב"ב (דף קל"ד) על מאן דס"ל גרשתי אשתי אינו נאמן והא אית לי' מיגו דיגרשה ותירצו משום דאי איתא דגירשה קלא אית ליה. אבל הרמב"ם לא ניחא ליה בהאי תירוצא ע"כ כתב סברא אחרת על מה דאמרו שם בב"ב דחושו לה ואינו נאמן לומר גרשתי. משום דחיישינן שמא בגט פסול גירשה ומכוין לקלקלה: וכן מצינו לשיטת רש"י דס"ל ג"כ לחוש שמא יכוין לקלקל לאשתו דהא בגיטין (דף כ"ז) על הא דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוב"ש. ופי' רש"י ואותו חתמנו לאיש זה התובעו. והתוס' חלקו שם על רש"י ופירשו דאף דלא אמרו כן ג"כ לא חיישינן שיקלקלה וראייתם מהא דבעל שאומר גרשתי נאמן ולא חיישינן להכי. ואזלו לשיטתם דכתבו דאף למאי דס"ל דאינו נאמן גרשתי ה"ט משום דאי איתא דגירשה קלא אית ליה. אבל רש"י לא ס"ל כן וחייש לשמא יקלקלה. ואזיל רש"י לטעמי' דריש פ"א דגיטין (דף ב') על הא דאתיוה בי תרי פי' רש"י דאלו העדים יקיימוה והתוס' והרא"ש הקשו שם על פי' רש"י והעלו דלא חיישי' שיקלקלה וכ"כ התוס' בב"מ (דף י"ח). וע"כ שפיר כתב רש"י (בדף כ"ז) דבעינן דהעדים יעידו דכתבו זה הגט להאיש התובעו. והרמב"ם ס"ל ג"כ כסברת רש"י הנ"ל דחיישינן לשמא יקלקלה. ועיין בבית יוסף סי' קל"ב דכתב דהרמב"ם ס"ל כשיטת התוס' בהא דמעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוב"ש. דאף דלא קאמרי לאיש זה התובעו מחזירין ודלא כרש"י ע"ש. אכן לפמש"כ מוכח דהרמב"ם ס"ל כרש"י דחיישינן לשמא יקלקלה. והתם גבי מעולם לא חתמנו אלא על גט א' כו' י"ל דהרמב"ם ס"ל כשי' רש"י הנ"ל. דמפרש להש"ס שם דמיירי דאמרי דחתמו לאיש התובעו. ואף דבש"ס סתמו מזה כמו כן י"ל להרמב"ם. דדרכו להביא כלשון הגמ' וע"כ דברי הב"י אינם מוכרחים. ובב"ב (דף קס"ז) בהא דצריכים להכיר שמותיהם בגט כתב המהרש"א שם בכוונת הרשב"ם דלכן צריכים להכיר שמותם משום דחיישינן שיקלקלה במתכוין והמהרש"ל כתב דהחשש הוא שיקלקל אשת חבירו. והתוס' ס"ל שם דעיקר החשש הוא שיתן הגט לאשת חבירו ששמו כשמו להוציא הכתובה מבעלה. והובא כ"ז בארוכה בס' גט פשוט סי' ק"כ ס"ק י"א. ושיטת הרשב"ם שם הוא משום דס"ל כשיטת רש"י זקינו הנ"ל דחיישינן לשמא יקלקלה. אבל שיטת התוס' דלדינא לא חיישינן שיכוין לקלקל לאשתו כמש"כ התוס' בגיטין (דף ב' ע"ב) ד"ה דאתיוה בתרי כו' דלא חיישינן שמא החתים במזיד עדים פסולים דאינו חשוד להכשילה. וכ"כ הרא"ש בפ"א דגיטין סי' ב' ופ"ג דגיטין סי' ג' דאינו חשוד לקלקלה תדע דהא בעל שאמר גירשתי נאמן כו' עכ"ל. וכמבואר בירושלמי גיטין פ"א ה"א וחש לומר שמא החתימו עדים פסולים אמר ר' אבין אינו חשוד לקלקלה בידי שמים כו' והדברים ארוכים. ועיין באה"ע סימן ל"ח סעיף י"ז וברמב"ם פ"ז ה"א ובמקנה שם סעיף י"ד וקצרתי: ובשיטת הרמב"ם פ' י"ב ה"ג הנ"ל שכתב דחיישינן שמא גירשה בגט פסול ויקלקלה. יש להקשות עליו ממש"כ הרמב"ם ה"ג פ"ז דשנים שהביאו גט בחוץ לארץ אע"פ שלא נכתב ונחתם בפניהם הואיל ונתן להם הבעל ליתן לאשתו. הרי אלו נותנים לה ותהיה מגורשת. שהרי אין