נחל יצחק חלק ב קצ

ביומא דמשלם זמניה ועיין בתוס' ב"ב פ"ק עכ"ל. וכוונתו כמש"כ הפרישה דהאי תו"ז ותבע בזמנו דיפרע שלא בשבועה מיירי בתבעו בתו"ז או ביומא דמשלם זמני' דכתבו התוספות בב"ב (דף ה) דלא אמרינן מיגו דפרעתי השתא ביומא דמשלם זמני' אבל בתבעו אחר זמנו וטוען פרעתיך בתו"ז נאמן הלוה להשביע להמלוה במיגו דהיה טוען פרעתי עכשיו לאחר זמנו דהיה צריך בעהש"ט לישבע גבי פוגם שטרו אף בלא טענת השבע לי. ומוכח דהגהות מיימוני ס"ל כהפרישה דאמרינן מיגו להשביע. אכן מן תשובת רשב"א בשם הרי"ף והבעה"ת דהובא בב"ש לאה"ע סי' צ"ו בס"ק ח' שכתבו אם הבעל טוען אחר הגט שנתן לה הכתובה קודם הגט א"נ להשביעה משום חזקה דתו"ז מוכח דס"ל דלא אמרינן מיגו להשביע וכמש"כ הב"ש שם. והנה לעיל הבאתי לדברי הב"ש בסי' קי"ג ס"ק י"ד שהביא בשם הגהת מיימוני שכתב גבי עשור נכסי דאם האחים טוענים השבע שלא התפיסך אבינו צררי חייבת לישבע משמע דמן דין שבועת אשתבע לי אתו עלה והקשיתי דהא ה"ל חוב תו"ז ועדיפא ביותר מן חוב תו"ז כמש"כ לעיל. אכן כעת ראיתי דאין זה קשה כלל לפי די"ל דהגהת מיימוני פ' כ' ה' אישות הל' ו' אזיל לשיטתו כפי שכתב בהג"מ פ' י"ד הל' מלוה הל' א' וזה לשון הג"מ הל' אישות שם כתב ראבי"ה אם יטענו האחים בפירוש השבע שלא התפיסך אבינו צררי שאז נשבעת כעובדא דרבינא דגביה לברתיה דרב אשי וכו' ע"כ עכ"ל הג"מ. ולכאורה תמוה ראייתו דהא אמרו דגביה לברתיה דרב אשי שלא בשבועה ומנלן דאם אמרו השבע שלא התפיסך אבינו דצ"ש. והנ"ל דעיקר כוונת הג"מ בראייתו למה דאמרו שם אח"ז מבריה דרב סמא בשבועה. א"כ חזינן דהיכא דבאת לגבות מן יתומים של האחין דצ"ש כדין שבועת יתומין ועיקר הטעם דצריכה לישבע בבאת לגבות מן היתומין הוא משום דטענינן להו דהיה אביהן טוען השבע לי וכמש"כ רש"י והר"נ והרע"ב בכתובות (דף פ"ז). א"כ ממילא מוכח מהך סוגיא דכתובות (דף ס"ט) דגם בעשור נכסי תקנו חז"ל לשבועת אשתבע לי כמו בשטר בשבועות (דף מ"א). משום דבלא הוכחה זו הייתי מחלק דשאני עשור נכסי דחסו חז"ל על הבנות דלא יהיו נשבעות וכמבואר באה"ע סי' קי"ב סעיף ו' וב"ש ס"ק ט"ו דאין הבנות נשבעות על המזונות. וכעין זה איתא בירושלמי לגיטין פ"ה ה"ג בני בנים מה הן ר"מ אמר בני בנים ה"ה כבנים ר"י אמר אין ב"ב כבנים ופי' הפני משה דקאי על עשור נכסי דס"ל לר"מ דכמו דאינן נשבעות בגובין מן הבנים כך אינן צ"ש בגובין מבני בנים ע"ש. ע"כ הביא הג"מ לראייתו מן סוגיות הש"ס דילן בכתובות דהיכא דגובין מן יתומין של האחין דחייבת לישבע. א"כ מוכח מזה דגם בעשור נכסי תקנו לשבועת אישתבע לו כמו בשטר ולא חלקו ביניהם וע"כ היכא דטוענים האחין השבע לנו שלא התפיסך אבינו צררי חייבת לישבע. ועיקר כוונת הג"מ בראייתו במה דאמרו בסוף בסוגיא זו. וע"כ נקט בלשונו וכו' וכן מצינו בכמה ראשונים דנקטו הרישא וכוונתם לסוף הענין של הסוגיא: אך דאכתי תקשה דהא הוי נגד חזקה דתו"ז וכמש"כ לעיל והך חוב עשור נכסי אלים לן ביותר מן חוב תו"ז כמש"כ לעיל. וע"כ כתבתי לעיל דטעמו של הג"מ הוא משום דיש להאחין מיגו דהיו אומרים אנחנו פרענו לך והשבע לנו. ואף דהא הוי מיגו לחיובי שבועה מ"מ הא נתבאר דשיטת הגהות מיימוני פ' י"ד הל' מלוה הנ"ל דס"ל דאמרינן מיגו להשביע ע"כ שפיר כתב הג"מ כאן פ' כ' הל' אישות דאם טוענים ברי שהתפיסך אבינו צררי דחייבת לישבע במיגו דהיו טוענים השבע לנו שלא פרענו לך בעת שהיה בדעתך להנשא כיון דמוכח בסוגיא דכתובות דגם בעשור נכסי תקנו חז"ל לשבועת השבע לי ע"כ ממילא נאמן במיגו להשביע כן הוא ברור ונכון בכוונת הג"מ. ולפ"ז יש להעיר על הב"ש דכיון דכתב בסי' צ"ו ס"ק ח' דלא אמרינן מיגו להשביע וכמש"כ שם להוכיח מן תשובת הרשב"א וע"כ בטוען הבעל דפרע הכתובה קודם הגט א"נ להשביעה אף דיש לו מיגו כו'. א"כ תקשה על הב"ש דהביא בסי' קי"ג ס"ק י"ד הנ"ל לדברי הג"מ דצ"ש בטוענים השבע שלא התפיסך אבינו צררי. אבל דברי הג"מ אתי שפיר בפשיטות בעז"ה: ענף ז והנה לעיל כתבתי דדברי הפרישה יסתרו למה שכתבו הב"ש בסי' צ"ו ס"ק ח' בשם הרשב"א גבי אם הבעל טוען פרעתיך קודם הגט דאינו יכול להשביעה אף שיש לו מיגו דפרעתי אחר הגט והשבע לי משום דאין אומרים מיגו להשביע. א"כ מוכח דלא כהפרישה דכתב גבי פוגם שטרו דאם טוען פרעתיך בתו"ז נאמן להשביע במיגו דהיה טוען פרעתי לאח"ז. וכעת ראיתי דיש לחלק בינייהו והוא דהא לעיל כתבתי דהא תקשה על הפרישה ממה דקיי"ל דבטענות שאין השטר עומד לכך אין יכול להשביע להמלוה אף שיש לו מיגו דפרעתי והשבע לי וכתבתי לחלק דכיון דחזינן גבי שבועת אשתבע לי דבתחלת התקנה היה בפירוש דרק בטענת פרעון יהיה יכול להשביע אבל בטענות שאין השטר עומד לכך אינו יכול להשביע אף שיש לו תמיד מיגו דפרעתי א"כ בזה הוי כמו דהתנו חז"ל בעת התקנה דאשתבע לי דלא יהיה מועיל מיגו בזה. ע"כ היה בטוען הבעל פרעתי בתו"ז דגם זה הוי כמו טענה דאין השטר עומד לכך כיון דיש חזקה דא"א פורע בתו"ז. רק לשיטת הרמב"ן המובא לקמן סעי' י"א דמחילה הוי כמו טענת פרעתי אף דאין השטר עומד למחילה מ"מ דינו כמו טענת פרעתי כיון דאין עוקר השטר וכמש"כ הטור והסמ"ע שם. לכן י"ל דה"ה טענת פרעתי תו"ז אף דאין עומד לכך מ"מ כיון דאין עוקר השטר מעיקרו ע"כ אין זה דומה לטענות אמנה ורבית וכיוצא בו. אבל לשיטת הרשב"א והעיטור שהובא בבעה"ת כפי שכתב הבית יוסף שם דס"ל דעל טענת מחילה ג"כ אין להשביע דדומה לטענת אמנה ורבית משום דאין עומד לכך. א"כ ה"ה בפרעון בתו"ז דהא אין עומד לכך שיפרע בתו"ז ע"כ דומה לאמנה ורבית דאין משביעין בשבועת אשתבע לי אף דיש לו מיגו דפרעתי משום דבזה התנו חז"ל בפירוש הכא דלא יועיל מיגו להשביע את הבעהש"ט בשבועת השבע לי בטענות שאין השטר עומד לכך. ע"כ שפיר כתב הרשב"א דאין יכול להשביע את האשה אף דיש להבעל מיגו דפרעתי אחר הגט. ולכן אין ראיה מן הרשב"א הלז ולסתור לדברי הפרישה שכתב גבי שבועת פוגם דאם עכשיו עבר זמנו דיכול להשביע לשבועת פוגם אף דטוען פרעתי בתו"ז כיון דיש לו מיגו דפרעתי עכשיו. משום דדוקא בשבועת השבע לי חזינן דתקנו כן בפירוש דלא יועיל מיגו להשביע. וכיון דלא מצינו כן בפוגם דהתנו חז"ל התם דלא יועיל מיגו ע"כ מוקמינן אדינא דמועיל המיגו שיש לו כמו בכל הענינים ובכל התורה דמהני מיגו וה"ה מיגו להשביע דמ"ש. ובפרט דמצינו בהגהת מיימוני דכתב ג"כ כדברי הפרישה ע"כ אין לנו להרבות במחלוקת ביניהם וגם הא הגידולי תרומה דהובא בכללי מיגו של הכנה"ג דהובא באו"ת ס"ק קי"ח שכתב בזה"ל כי היכי דלא אמרינן מיגו לפטורי משבועה אפשר דג"כ לא אמרינן מיגו לחיובי שבועה עכ"ל. הרי דגם הגי"ת לא כתב זה בדרך ברור רק בלשון אפשר כו' וגם הא כבר כתבתי לעיל דאין זה דומה למיגו לפטורי משבועה בפרט דעיקר מילתא דמיגו לפטורי משבועה לא אמרינן אין זה ברור לדינא כ"כ דהא יש מחלוקת הפוסקים בזה כמבואר בסי' רצ"ו ובסי' צ"ג בש"ך שם. ואין למילף לכל השבועות המשנה מן שבועת אשתבע לי כמבואר בכ"ד דיש הרבה חילוקים ביניהם לפי מה דמסיק הש"ס בשבועות (דף מ"א) לחלק בין שבועת אשתבע לי ובין פוגם וכיוצא. ונתבאר דיש לומר דמן הרשב"א דהובא בב"ש סי' צ"ו הנ"ל לא יהיה ממנו סתירה לדברי הפרישה ולדברי הגהות מיימוני פ' י"ד ה' מלוה הלכה א' הנ"ל. ולפי מש"כ לעיל י"ל דהג"מ הנ"ל ס"ל כשיטת הרמב"ן הנ"ל בטענת מחילה כנ"ל וכפי שיבואר לקמן בארוכה: אכן מן לשון הגי"ת דהובא בכללי מיגו בס"ק קי"ח הנ"ל