נחל יצחק חלק ב קפח

כן בשם חובת הלבבות ומדרש רבה פ' ויקרא ע"ש. ולא הביא להירושלמי הזה. וכעין זה אמרו בשבועות (דף ל"ב ע"ב) גבי הכל מודים בכנגדו חשוד מי יימר דמשתבעת הרי דאף בשבועת האמת לאו ברירא הוא שישבע. ועכ"ז שפיר כתב הש"ך בסי' ק"א הנ"ל כנ"ל משום דמ"מ פסידא לא קרינן בזה וגם כ"ע לאו דינא גמירי רק בשבועת שקר כתב רש"י שם בשבועות (דף ל"ב ע"א) דרוב ב"א אין נשבעין לשקר כו'. אבל בשבועת אמת אין זה ברור כ"כ רק איכא אינשי דפרשי משבועת אמת כמש"כ הר"נ הנ"ל. וגם הא כתב הרמב"ם פי"א ה' שבועות דמצוה לישבע על האמת. וע"כ שפיר יש לדון גבי מיגו לחיובי שבועה דלא אמרינן. משום דאין מעלה על דעתו דיהיה לו טובה מן חיוב שבועת אמת על התובע דהא ע"פ סברא הפשוטה הדעת נותן דמסתמא ישבע כפי האמת ולא יפסיד חובו בשביל זה. ואין זה שייך למש"כ הש"ך בסי' ס"ו ס"ק נ"ו להשיג על תשובת הרא"ש דכתב גבי מיגו הסברא דלאו כ"ע דינא גמירי דמוכח בכ"ד דלא אמרינן כן ע"ש. היינו היכא שיש לו ריווח ברור אז מתחכם להשתדל אחר עצות איך יהיה טוען ביותר להועיל אבל היכא דאין לו ריווח ברור אז לא שייך כן וע"כ שפיר י"ל כן בטעמא דלא אמרינן מיגו להשביע. וכעין סברתי כתב כן הנו"ב מ"ק ח' אה"ע סי' ע"ד בשם גאון במה שהקשה בעדות מיוחדת הא יכול לומר לחייב שבועה באתי וע"ז תי' דא"כ מה בצע בעדות שקר הא אם האמת כדבריו ישבע: ובני הרב הג' מו"ה צבי נ"י אמר בטעמא דהך מילתא דאין אומרים מיגו להשביע ע"פ המבואר בשבועות (דף ל"ט) דהעומדים בעת השבועה אומרים סורו מעל הרשעים האלה משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם וכן מבואר בח"מ סי' פ"ז סעי' כ'. [ומה שיש לעיין בזה דהא לקמן (דף מ"ז) איתא דשבועת ד' תהיה בין שניהם אתי למדרש מחושואיל"מ ורב ושמואל דלא ס"ל כן ס"ל דאתי לדרשא דחל על שניהם ולדינא דקיי"ל מחושואיל"מ א"כ מנלן למדרש מזה דחל על שניהן. עיין מזה במחנה לוי לשבועות (דף מ"ז) דהעיר בזה ואכמ"ל]. והבית יוסף בסי' פ"ז ס"ק למ"ד כתב בשם הגהות שכתב בשם התוס' דפירשו במה דאמרו שבועת ד' תהיה בין שניהם שחל על שניהם דממ"נ אינו יוצא בלא עונש אם הנשבע נשבע לשקר הרי עונש שבועה עליו ואם נשבע באמת עונש שבועה על המשביעו וכן פר"ח וסמ"ג עכ"ל. ועיין בשבועות (דף מ"ז) בתוס' ד"ה חלה על שניהם. ולפ"ז י"ל דלכן לא אמרינן מיגו להשביע משום דהא כללא הוא בדיני מיגו דלא דיינינן מיגו דהיה עושה א"ע רשע ועיין בקידושין (דף נ') ותוס' ב"ב (דף ל"ג) ובש"ך בכללי מיגו ס"ק כ"ד. וכיון דאמרו הכא דמקרי רשע גם התובע משום דשבועת ד' חל על שניהם ע"כ י"ל דלא ניחא ליה להשביע להתובע כלל. ובפרט האידנא דמבואר בסי' פ"ז סעיף כ"ב דכל מי שנתחייב שבועה דיש לו להחרים על כל מי שטוען עליו דבר שאינו חייב כדי להשביעו חנם. ושיטת הסמ"ע שם דאף בנשבעין ונוטלין הדין כן והט"ז חולק ע"ז. ולפ"ז יש לומר בפשטות מה דאין אומרים מיגו להשביע משום די"ל דאינו רוצה שישבע התובע משום דירא מן עונש החרם שיוטל על המשביעו שאינו משביעו בחנם כן י"ל בטעמא דהך מילתא עכ"ל בני שיחיה ויפה כתב ודפח"ח: ועדיין יש להעיר בכל הטעמים הללו דתינח בטוען הלוה אמנה או מחילה או רבית וכיוצא ואין טוען מיד לאחר שטען כן שישבע התובע בזה שפיר י"ל מה דלא מהימנינן ליה במיגו דהיה טוען פרעתי והשבע לי משום די"ל דאז מתחלה לא היה רוצה כלל להשביע להתובע משום הטעמים הללו. הן משום טעמא דידי דכיון דלא הוי ריוח ברור לו מה שישבע התובע דהא אפשר דהצדק עם התובע והיה נשבע באמת כנ"ל. והן משום הטעם של בני שי' דלא רצה להיות נקרא בשם רשע או משום עונש חרם הנ"ל. וכעת נתחרט ורוצה להשביע להתובע ואינו חושש לכל זה וע"כ א"ש מה דלא משבעינן להתובע בטענת אמנה כו'. אבל היכא דבעת שהתחיל לטעון אמנה וכיוצא מיד בתכ"ד טען שישבע לו שאינו אמנה או מחילה ורבית וחזינן דרוצה דוקא שישבע לו התובע ואינו חושש לכל הנ"ל א"כ אז שפיר יש לדון דיהא מהימן במיגו דהיה טוען פרעתי והשבע לי להשביע להתובע ובאמת משמעות הפוסקים והטוש"ע דאף בכה"ג אין יכול להשביע להתובע בהטענות שזולת פרעתי: ענף ה והרמב"ם ה' מלוה פ' י"ד ה' י"ג כתב הוציא עליו שטר מקויים והלוה טוען מזוייף או רבית או אמנה כו' ואמר הלוה ישבע לי ה"ז מחלוקת בין הגאונים יש מי שהורה שחייב בעהש"ט לישבע כעין של תורה כמו שטען עליו שפרעו ורבותי הורו שלא ישבע המלוה כו' ולזה דעתי נוטה עכ"ל הרמב"ם. ועיין בראב"ד שם ולשון הרמב"ם הזה הובא בטור סי' פ"ב. ולכאורה יש להקשות על הסוברים דהלוה יכול להשביע להמלוה בנק"ח שאין השטר אמנה או רבית וכיוצא א"כ איך גובין בשטר תו"ז מיתומים בלא שבועה כמבואר בב"ב (דף ה') אמאי לא נטעון להיתומים שמא הוא שטר אמנה ורבית וכיוצא ויהיה צ"ש עדיין. וידעתי מה דיש לדחוק בזה. ויותר נראה לי בזה דשיטת הסוברים כן טעמם הוא משום דס"ל דאמרינן מיגו להשביע וע"כ נאמן הלוה לחייב להמלוה שבועה בנק"ח על טענת אמנה ורבית משום דיש לו מיגו דפרעתי והשבע לי. ע"כ בתו"ז דא"נ לטעון פרעתי ולחייב שבועה להמלוה אז אינו נאמן הלוה לטעון אמנה ורבית ולחייב שבועה כיון דאין לו מיגו ע"ז. ולכן שפיר גובין בשטר תו"ז מיתומים בל"ש כלל ולא שייך לדון דנטעון להיתומים מה דמצי אביהן לטעון טענת אמנה ורבית לחייבו שבועה דהא בחוב תו"ז כיון דלא מצי לטעון פרעתי אז א"נ גם באמנה כיון דאין לו מיגו ע"כ שפיר גובין בשטר תו"ז מיתמי בל"ש כלל. אכן לדינא דפסקינן דעל אמנה ורבית אין להשביעו מוכח דלא דיינינן מיגו להשביע: ועדיין תקשה כנ"ל על שיטת הסוברין דהלוה יכול להשביע להמלוה על טענת מחילה כמבואר בסעיף י"א משום דדינו כמו שטוען פרעתיו דאמאי גובין בחוב תו"ז מיתומים בלא שבועה הא עדיין יש לו לישבע על טענת מחילה דנטעון להו מה דמצי אביהן לטעון והא לשיטת הפוסקים הללו הוי טענת מחילה טענת עצמו להשביע להמלוה כמו בפרעתי. ומצאתי קושיא זו בהגהת ש"ע ח"מ של רע"א זצ"ל בסי' פ"ב סעיף י"א שהקשה דאמאי גובה תו"ז מיתמי בל"ש נטעון שמא מחלו לשיטת הרמב"ן דס"ל כן והא הרמב"ן ס"ל דטענינן לא שכיח ליתמי כמבואר בסי' ק"ח כו' ודוחק לומר דבאמת צ"ש שלא מחלו וצל"ע עכ"ל. ויש לי להוסיף עוד דהא אף אם נדחוק לומר דצריך שבועה שלא מחלו רק על פרעון א"צ לישבע בתו"ז. עדיין תקשה דהא כיון דנשבע שלא מחלו דישבע בתורת גלגול שבועה שלא נפרע דהא חזקה דתו"ז לא מהני למיפטר מן שבועת גלגול וכעין דברי הש"ך בסי' צ"ד ס"ק ח' שכתב דאף בטענת פרוזבול היה לי ואבד דאיכא חזקה דלא שביק היתירא וכיוצא בו דאף דהוי חזקה מעליא למפטר משבועה מ"מ מן שבועת ג"ש אינו פוטר וכמש"כ הקצה"ח שם ודלא כהתומים שם. ומצינו לקמן סי' קי"ד סעיף ד' דמשביעין את הטורף שלא נפרע ולא מחלו ולא מכרו וכולל בשבועתו שאין זה אמנה ועיין בסמ"ע שם. וז"ל הטור שם דנשבע שלא נפרע וכולל בשבועתו שאין זה אמנה ולא מכרו ולא מחלו ועיין ברמב"ם פ' כ"ב ה' מלוה ה' י'. וזה לשון הש"ך בסי' נ"ה ס"ק ה' שכתב בזה"ל ואפי' את"ל דמצד גלגול יכול להשביעו על מוקדם ורבית כו' ע"ש. הרי דמצינו דמגלגלין על הטורף שבועה אף דהלקוחות טוענין שמא. [וידעתי מה דיש להעיר בכ"ז הא דמבואר בסי' צ"ד סעי' ב' דטענת ספק אין מגלגלין כ"ז דליכא רגלים לדבר. ומצד טענינן להו לא שייך ג"כ בכ"ז דהא הלוה עצמו אינו יכול להשביעם רק על פרעון ולא על מחילה ואמנה דהא לא שייך כ"כ בדידי' להשביע להמלוה בתורת גלגול שלא מחלו ואינו אמנה על שבועה שלא