נחל יצחק חלק ב קפא

ולפ"ז ה"ה גבי שבועה אף אם פטרה משבועה נגדו דעכ"ז חייב לישבע נגד הגדולים ג"כ. ולא ס"ל להתוס' למש"כ רש"י שם גבי זבוריות דהטעם משום דחסו רבנן עלייהו להעמידם על דין תורה כו'. אלא ס"ל להתוס' דחסו עלייהו אף במה שהוא נגד דין תורה כיון דתקנו כבר שבועה להבע"ח הבא ליפרע כו'. ואינו קשה על התוס' מסוגיא דגיטין הנ"ל. ואף דאמרו שם מתחלה הטעם או דילמא משום דלא מסיק אדעתא דמית לוה כו' עכ"ז י"ל דלהמסקנא הטעם הוא בשביל דחסו ג"כ לטובת הגדולים בכל גווני וכמו בקטנים ולא לחלק ביניהם גבי שבועה אף היכא דפטרה כנגדו וכן בשארי מילי כן י"ל לשיטת התוס' דאינו קשה עלייהו מן הסוגיא דגיטין הלז. וי"ל דהי' להתוס' הוכחה לזה אך אין העת גורם לי להאריך עוד ולכן קצרתי בזה. וגם פשט הסוגיא בהמסקנא והילכתא יתומים שאמרו בין גדולים כו' בין לשבועה בין לזיבוריות משמע דהכל הוא מן חד טעמא דזהו הכל בשביל דחסו עלייהו. ועיין בתוס' כתובות (דף י"ט ע"א) ד"ה מודה בשטר כו' שכתב המהרש"א שם די"ל דמשמע להו משום דחד טעמא אית להו ע"ש: עכ"פ מצינו הכא דאמרו מתחלה לחלק בין זיבורית לשבועה משום דשאני שבועה דטוענין ליתמי ולכן א' אביי קשישא דמה"ט אף גדולים בכלל יתומים דצ"ש. והנה התוס' בכתובות (דף צ"ד ע"א) בד"ה שנמצאת אחת מהן כו' שכתבו בסוף הדיבור דמה דקאמר אביי קשישא יתומים שאמרו משמע דאמתניתין דגיטין או דהכותב קאי דמיירי בכתובת אשה כו'. וזהו בגיטין (דף ל"ד ע"ב) במשנה דאין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה. ובכתובות (דף פ"ז) במשנה כן. א"כ חזינן דמה דתני אביי קשישא קאי על מה דתנן במשנה בכתובה. ואי נימא כמש"כ רע"א זצ"ל דלא שייך שבועת אשתבע לי בגרושה על כתובתה בתובעת מבעלה משום דבשביל חינא אקילו רבנן גבה ורק באלמנה הבאה לגבות מיתמי חסו לחייבה שבועה בשביל טובת היתומים. א"כ תקשה לפ"ז איך אמרו בגמ' לחלק דשאני שבועה דבשביל דטענינן ליתמי ע"כ ה"ה בגדולים חייבו שבועה. דהא כיון דבכתובה אף דיטעון הבעל אשתבע לי דלא פרעתיך ג"כ לא משבעינן א"כ לא שייך כלל לומר דאביי קשישא אתי עלה בשביל דטענינן ליתמי הא אבוהון לא היה מצי למטען כלל בזה ואביי קשישא הא קאי בכתובה. ומדחזינן דהגמ' מחלק דשאני בשבועה דשייך לומר דטוענין ליתמי מוכח דהש"ס ס"ל בפשיטות דגם בכתובה אם טען הבעל אשתבע לי היה מחייבה לישבע. והש"ס לא דחי לזה החילוק רק מסברא אמרו והילכתא בין קטנים וגדולים בין לשבועה ובין לזיבורית ולא מצינו בפירוש בהמסקנא דשם דחזרו ואמרו דהבעל לא הוי מצי למטען השבע לי. א"כ זהו ראי' חזקה דאף בכתובה הוי מצי טען הבעל השבע לי כמו בשטר: ולולי דברי התוס' בכתובות שכתבו דהך דאביי קשישא קאי על כתובה כנ"ל היה מקום לומר דאביי קשישא קאי על שט"ח וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) בד"ה אע"ג דאמור רבנן כו' דמצינו משניות דתנן דגם בשט"ח צ"ש בנפרע מיתומים כמבואר בכתובות (דף פ"ד) ושבועות (דף מ"ח) ע"ש. א"כ לפ"ז יש לפרש דמימרא דאביי קשישא קאי על המשניות דתנן בשט"ח דצ"ש בנפרע מיתומים. ולפ"ז נדחה ראייתי מהך דגיטין (דף נו"ן). משום די"ל דמה דאמרו שם דיש מקום לחלק דשאני שבועה דתני אביי קשישא דאף מגדולים צ"ש דשייך שם טענינן ליתמי ולגבי הך מילתא אף גדולים בכלל כמו דפי' רש"י לפשט הסוגיא דמוכח כן כנ"ל. דזהו משום דהש"ס מפרש דאביי קשישא קאי בשט"ח. ובשט"ח שפיר מצינן למימר דמשום טוענין אתינן עלה. ואכתי י"ל דלפי אותו הטעם יש עדיין מקום לדון דבכתובה כיון דלא שייך לומר דטוענין להו משום דאבוהון גופא לא הי' יכול להשביע בטענת השבע לי כמש"כ רע"א זצ"ל. ע"כ הדין הוא דגם אביי קשישא היה ס"ל דבכתובה יש לחלק בין קטנים לגדולים לפי מה דהוי ס"ל בטעמו דמשום טוענין אתי עלה. ולפי המסקנא דלאו משום טוענין אתי עלה כנ"ל ע"כ ה"ה אף בכתובה לא מחלקינן בין קטנים לגדולים כן הי' מקום לומר. אכן לפי מש"כ התוס' דאביי קשישא קאי על מתני' דכתובה ואפ"ה אמרו בגיטין שם לחלק דשאני שבועה דטוענין ליתמי א"כ מוכח מזה דגם בכתובה שייך דין השבע לי ועיין ברש"י גיטין שם ד"ה לשבועה כו' ובתוס' שם ד"ה יתומין שאמרו כו': ועוד נלע"ד דאף אם נימא דלא כהתוס' דכתבו דאביי קשישא קאי על כתובה אלא נימא דקאי על שט"ח כמש"כ התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) דמצינו משניות דמיירי בשט"ח הנפרע מיתומים א"כ לפ"ז ליתא לראייתינו מהך דגיטין הנ"ל. דעכ"ז יש לנו ראייה לפ"ז ממק"א להוכיח דגם בכתובה שייך דין השבע לי והוא דהא אמרו בכתובות (דף צ"ד) אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו כו' דת"ק לית ליה דאביי קשישא וב"נ אית ליה דאביי קשישא. ואי נימא דלא שייך טענת השבע לי בכתובה והא דראשונה נשבעת לשנייה זהו שבועת משעבדי. א"כ קשה אמאי אמרו הלשון דת"ק לית ליה דאביי קשישא הא אי נימא לפרש דאביי קשישא קאי על שט"ח א"כ יכול להיות דגם הת"ק אית ליה דאביי קשישא אך דאביי קשישא מיירי בשט"ח דאבוהון הוי מצי למטען נגד הבעה"ש. השבע לי ע"כ בזה ס"ל לאביי קשישא דיתומים שאמרו אף גדולים משום דהא קיי"ל טוענין ליורש למה דהוי מצי טען אבוהון וכיון דאבוהון היה יכול לטעון השבע לי ע"כ גם בגדולים טענינן להו טענת אבוהון וכמו דאמרו בגיטין (דף נ') דגדול גבי מילי דאבוה קטן הוא כפי' רש"י שם. משא"כ הכא גבי כתובה דאביהן לא היה יכול למטען טענת השבע לי ועיקר שבועת יתומים בכתובה זהו משום דחסו חז"ל לתקנת היתומים א"כ לפ"ז עדיין יש לחלק דדוקא בקטנים שקדו לתקנתם ולא בגדולים ויש מקום לומר דגם אביי קשישא מודה בכתובה דרק בקטנים אמרו ולא בגדולים רק דמיירי בשט"ח וטוענין אף לגדולים וכמו דאמרו בגיטין שם ולכן אמר בזה דאף גדולים בכלל. ומדחזינן דאמרו בפשיטות בלשון דת"ק לית ליה דאביי קשישא משמע דבאמת אין לחלק בין כתובה לשט"ח ולעולם שייך דין השבע לי גם בכתובה ולכן הוכרח לומר דת"ק ל"ל דאביי קשישא בסתמא. ואין סברא לומר דכוונת הגמ' במה שאמרו דת"ק ל"ל דאביי קשישא היינו דבכתובה ל"ל דאביי קשישא דזה אינו בפשט הגמ' דא"כ ה"ל לפרושי ולא לומר בסתמא דת"ק ל"ל דאביי קשישא. ולכן אף דנימא דלא כמש"כ התוס' בכתובות דאביי קשישא קאי על מתני' דכתובה ואז לא יהיה לנו ראיה מן גיטין (דף נ'). עכ"ז יהיה לנו ראיה אחרת לפ"ז מהך דכתובות הנ"ל דאין לחלק בין כתובה לשט"ח בזה. ובפרט דהא העיקר כמש"כ התוס' לפרש דאביי קשישא קאי על כתובה. א"כ יהיה לנו לפ"ז ראיה נכונה מסוגיא דגיטין דגם בכתובה שייך דין טענת השבע לי וכמו בשט"ח: ולכן שפיר כתבו כל הראשונים והאחרונים בפשיטות בלא שום חולק דשייך ג"כ דין אשתבע לי בכתובה וכמו בשט"ח: ולכאורה אפשר להוכיח כן גם מהא דגיטין (דף ל"ד) דמקשה הגמ' מאי איריא אלמנה אפילו כ"ע נמי כו' דאי נימא דבגרושה לא שייך אשתבע לי א"כ היה מקום לומר ולחלק דשאני בבע"ח דשייך טוענין ליתמי מה דהוי מצי אבוהון למטען משא"כ בכתובה דלא היה יכול הבעל להשביעה ע"כ היה מקום לומר דאינה חייבת לישבע נגד היתומים ע"כ אשמועינן דחייבת שבועה נגד היתומים אף דלא שייך לומר דטוענין ליתמי א"כ לכאורה מוכח מזה דלא מחלקינן בין בע"ח לכתובה בזה. אך זה אינו ראיה דהא עיקר סברת רע"א לחלק בין כתובה לבע"ח הוא משום דשאני בכתובה דאקילו רבנן משום חינא א"כ המקשה דהתם עדיין לא ידע מהסברא דמשום חינא. והתרצן תירץ באמת דסד"א משום חינא אקילו רבנן ע"כ אין זה ראיה מוכרחת. אבל הראיה שכתבתי לעיל זהו ראיה מוכרחת: