נחל יצחק חלק ב קעה

לכתובה. ומה שיש בחלק בזה בין תרי דרבנן לחד דרבנן דהא בכתובה מיתומים הוי תרי דרבנן ובחוב הלואה הוי חד דרבנן. באמת אין סברא לחלק בזה בנ"ד כידוע. ועיין בש"ך סי' ל"ט ס"ק ב' דדעתו דבמלוה הכתובה בתורה הוי ש"ד. וגם הא לא שייך בזה לומר אוקמי על דין תורה ועיין בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ו מש"כ שם בשם טורי אבן: ענף ו א"כ נתבאר דמוכח מכל זה דאף שבועת אשתבע לי יהיה מעכב הפרעון גבי חשוד שהוציא שט"ח היכא דאינו גובה בשטרו רק מדרבנן וכגון בכתובה דאינו רק מדרבנן וכהנה. דהא הך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא לשיטת רש"י וסייעתו הוא משום שבועת השבע לי. ואפ"ה כיון דאינו גובה מיורשים רק מדרבנן השבועה מעכב הפרעון א"כ ה"ה בכל כה"ג דמ"ש. ולפ"ז יש לדון במש"כ הש"ך בסי' צ"ב ס"ק י' לפרש לדברי רש"י בכתובות (דף פ"ה) בההיא איתתא כו' דאם היתה תובעת כתובתה היתה נוטלת אף בחשודה. והנה לפמש"כ להוכיח דבדרבנן ס"ל לרש"י דהשבועה מעכבת הפרעון. א"כ הא התם מיירי לרבא ורבא הא ס"ל בכתובות (דף י') לחזקה א"א טורח כו' דמוכח מזה דס"ל כתובה דרבנן דמה"ט ס"ל דנאמן לומר פ"פ מצאתי. א"כ עדיין תקשה כוונת רש"י דכתובות הנ"ל. אך הקצה"ח בסי' פ"ב ס"ק ד' כתב כוונה אחרת בדברי רש"י הנ"ל: ובאמת לפענ"ד נראה לומר כוונה אחרת בדברי רש"י דכתובות (דף פ"ה) דפי' דאיחייבא שבועה שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת. דלא תימא דמיירי בנתחייבה שבועה על כתובתה. משום דהא התם אמרו בההוא שטרא דא"ל ר"פ ידענא ביה דשטרא פריעא הוא דאמרו מרענא שטרא אפומיה. ופי' רש"י לא מקרע קרענא ליה ולא אזדקק לגבות באותו שטר. וכתב הרא"ש שם סי' ו' על פי' רש"י הנ"ל דיניח השטר בידו ואם יתבענו בב"ד אחר דלא קים ליה יגבה חובו. וכ"כ השמ"ק שם דמחמת זה אי תפס לא מפקינן מיניה: וי"ל דמשום זה הוכרח רש"י לפרש דמיירי בנתחייבה שבועה על מה דתבעו ממנה והיתה מודה מקצת. משום דאי נימא דהיתה תובעת כתובה. א"כ תקשה אהדדי דמפני מה בהך דלקמן דאמרו בזה מרענא שטרא אפומיה דלא קרענא ליה ולא מזדקק להגבותו אף דקים ליה בגוויה. א"כ מ"ש במה דאמר ידענא בה דחשודה אשבועה דאפכה רבא לשבועה אכנגדה. דא"כ ה"ל לעיל נמי בהך עובדא ג"כ לדון דלא מקרע ליה ולא גבינן ליה כיון דהי' זה מחמת קים ליה בגווי'. ומ"ש זה מהך קים ליה בגווי' בפרעון. ודוחק לחלק דשאני בחשש חשוד להשביע לו דיש בזה חשש ש"ש לבטלה דהא לא היתה חשודה ידועה בעדים. ועיין בב"ק (דף ק"ח) בתוס' ד"ה ותרי כפילי כו' דחשוד על השבועה לא מיפסל אלא מדרבנן ובמק"א הארכתי בזה. וכעין זה העיר השמ"ק שם. ואין לומר דשאני בהך עובדא דאמר העד ידענא ביה דשטרא פריעא דלא שייך בזה להשביע להנתבע משום דהעד מסייעו לפוטרו משבועה ע"כ הוכרחו לומר מרענא שטרא כו'. דז"א דהא לשי' רש"י בב"מ (דף ב') גבי ולחזי זוזי ממאן נקט מוכח דס"ל כשיטת הסוברים דאין עד מסייע פוטר משבועה. ועוד דהא שייך בזה הכלל מש"כ הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל' וס"ק ל"ה ובסי' צ"ב ס"ק ח' דאין ע"א יכול לפעול שתי פעולות ע"ש. א"כ ה"ה הכא דכיון דע"י הע"א הוי תועלת שלא לגבות בהשטר ע"כ אינו יכול הע"א לפטור ג"כ משבועה: ומזה הוכיח רש"י והוכרח לפרש בההיא איתתא דאיחייבא שבועה שהיה תובעה ממון כו'. דעיקר הטעם במה דאמרו מרענא שטרא אפומיה דזהו משום דכיון דהתובע הוא בא בדין מרומה. דע"ז אמרו דאין הב"ד מזדקקין ליה וכמבואר בח"מ סי' ט"ו. ע"כ זה אינו שייך אלא היכא דנראה דהתובע הוא רמאי. אבל היכא דהנתבע הוא רמאי אין הדיין יכול להסתלק שלא ישתכר הרמאי כמבואר שם סעיף ד'. ולכן בהך עובדא דתבעו ממנה ממון. והיתה מ"מ שפיר היה מזדקק לדון זה וכיון דמחמת קים ליה בגווי' אין יכול להשביעה עכ"פ ע"כ דינה ככל מתוך שאי"ל משלם. וכמש"כ התוס' בב"מ (דף ה') שכנגדו קאמינא כו' לחד תי'. ע"כ אפכה רבא לשבועה אכנגדה. ע"כ הוכרח רש"י לפרש דמיירי דהך דין מרומה היה בטענת הנתבע ולא בטענת התובע ולכן לא סתרי הנך עובדא אהדדי. וע"כ אין לנו שום הכרח מן דברי רש"י הנ"ל להוכיח דשבועה דרבנן לא היה מעכב הפרעון בחוב דרבנן. ועיין במהרש"א ובשמ"ק שם בכתובות (דף פ"ה): ולפי מה דנתבאר דאין הכרח מן שי' רש"י וסייעתו דס"ל דשבועת יתומים הוי משום השבע לי להוכיח דשבועת השבע לי יהיה מעכב בפרעון חוב מה"ת. רק בחוב דרבנן יש להוכיח שפיר לשיטתם דאף שבועת השבע לי מעכב הפרעון ולכן רב לא מגבי כתובה לארמלתא. ולמדנו לפ"ז דבשבועת הבא ליפרע מלקוחות אם היה חשוד דלפמש"כ הש"ך בסי' פ"ב דבכתובה כיון דהוא מדרבנן ע"כ השבועה מעכב הפרעון אם היה חשוד. וה"ה בהא דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כנ"ל. דלפ"ז למאי דמסיק הש"ך בסי' ל"ט סוף ס"ק ב' דהוי ספיקא דדינא אי ש"ד ע"כ אין להוציא מלקוחות אם היה חשוד די"ל דלמא הלכה דשעבודא לאו דאורייתא ואז אינו גובה מלקוחות אלא מדרבנן דבזה השבועה מעכב הפרעון. ואף דבסי' ק"ח ובשבועות (דף מ"ח) גבי א"א מוריש שבועה אמרו דבשבועת בא ליפרע מלקוחות לא אמרו זה. שא"ה דהא גם יורשי המלוה נשבעין שלא פקדנו ועיקר הטעם התם משום דהמלוה נתחייב שבועה כו' ע"כ אמרו ביה א"א מוריש כו'. ולכן לא אמרו זה בלקוחות משום דזה לא מקרי נתחייב שבועה דהא יכול לגבות מהלוה עצמו וכמש"כ הר"נ בסוף פ"ז דשבועות וכמש"כ הרשב"א בחי' שם וכנ"ל. אבל בחשוד דאינו יכול לישבע כלל ע"כ דומה זה להא דרב לא מגבי כתובה כו'. לשיטת רש"י וסייעתו דזהו רק שבועת השבע לי כנ"ל. ואינו גובה אם היה חשוד מלקוחות אף לשיטת הש"ך בסי' פ"ב' ס"ק י"ט. ואף דלא משמע מן הש"ך כן דהא לא כתב הכא בסי' פ"ב כן רק בבא ליפרע מיתומים מ"מ י"ל כן אף בבא לגבות מלקוחות. ובסי' צ"ב בש"ך ס"ק י"ד כתב הש"ך להדיא דגם בבא ליפרע מלקוחות אם הוא חשוד מ"מ גבי וכ"כ הבעה"מ והמלחמות להדיא בסוף פ"ז דשבועות עיי"ש. מ"מ לפענ"ד לדינא י"ל כמש"כ. והבעה"מ והרמב"ן דלא כתבו כן י"ל דס"ל ש"ד וכמש"כ הש"ך בסימן ל"ט סעיף קטן ב' דהרמב"ן סבירא ליה ש"ד. אבל לדינא לפי מה דמסיק הש"ך שם דהוי ספיקא דדינא אם ש"ד ע"כ אין להוציא מן הלקוחות אם הוא חשוד לפי מה דמחלק הש"ך הכא בסי' פ"ב בין כתובה דרבנן ובין חוב כנ"ל: וכש"כ לשיטת הט"ז בסי' פ"ב דמחלק בין השבע לי ובין שארי שבועות וודאי אינו גובה מלקוחות אם היה בעהש"ט חשוד. והוי ספיקא דדינא אם הלכה כהט"ז או כהש"ך. אך בשבועת השבע לי הדין הוא דבשט"ח גובה אף בחשוד אבל בכתובה דקיי"ל דהוא מדרבנן בזה אינו גובה אם היה חשוד אף בשבועת השבע לי. דזה שפיר יש ללמוד מהא דרב לא מגבי כתובה כו' לשיטת רש"י וסייעתו דשבועת יתומים הוא משום טענת אבוהון השבע לי כנלענ"ד בזה: ו (שם סעיף ח' ש"ך ס"ק י"ט) שוב ראיתי בדרישה באה"ע [ כו' דגם באשה בגרושה אין צריך לישבע מן הדין אלא בדאמר לה אשתבע לי כו' עכ"ל. והיה פשוט להש"ך דשבועת אישתבע לי על השטר דאי' בשבועות (דף מ"א) דדיינינן כן גם בכתובה. וכן מבואר באה"ע סי' צ"ו סעי' ז' שכתב המחבר שם פעמים שאף גרושה משביעין אותה אפילו לא יטעון כו' וכ"כ הטור שם וכ"כ הח"מ שם בס"ק כ"ג להדיא. וכן מבואר להדיא ברמב"ם ה' אישות פ' ט"ז ה' י"ט בזה"ל אמר הבעל מעצמו תשבע