נחל יצחק חלק ב קעג

וודאי מוכח דשבועת יתומים לאו משום טענת אביהם הוא משום דא"כ הא הוי מהני הפטור: ולפ"ז י"ל דרש"י וש"פ הנ"ל דכתבו בפי' המשנה דכתובות (דף פ"ז) דלכן הנפרע מיתומים צ"ש דזהו משום טענת אביהן. דזהו לשי' המשנה דס"ל שם דמהני פטור שלו נגד יורשיו וכדמוכח כן מהא דגיטין (דף נ') כנ"ל. אבל לפי מה דקיי"ל כאבא שאול דלא מהני פטור שלו אף בפי'. שפיר י"ל אף לשי' רש"י וש"פ הנ"ל. דהחמירו בשבועת יתומים ביותר מכל שבועת המשנה. ולכן אמרו בשבועות (דף מ"ח) דהבו דלא לוסיף עלה דרק בשבועת יתומים אמרו דאין אדם מוריש שבועה לבניו. וכן מה"ט א"ש הא דגיטין (דף ל"ה) דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דהחמירו בשבועת יתומים דכיון דאינו נשבע מחמת דהוי חשוד וכה"ג דזה מעכב הפרעון וכמש"כ התוס' בב"מ (דף צ"ז ע"ב) ד"ה ה"ג כגון שיש עסק שבועה כו' דבעלילה מועטת יש לנו להקל על היתומים שלא להוציא מהם כו' וכ"כ הר"נ בפ"ז דשבועות. וע"כ אינו קשה למה שהקשיתי על שי' רש"י והפוסקים הנ"ל מהא דשבועות (דף מ"ח) ומגיטין (דף ל"ה) הנ"ל: וכן מורה לשון התוס' בשבועות (דף מ"א) ד"ה וכי מה בין זה לפוגם כו' שכתבו להוכיח דשבועת יתומים לא הוי משום טענת אביהם אשתבע לי. דא"כ אמאי אמרו בהכותב דנקי נדר נקי שבועה לא תפרע מיתומים אלא בשבועה כו' עכ"ל. ויש לדקדק על לשונם דהוכיחו כן מנקי נדר נקי שבועה דאמרו בגמ' שם. וקשה דהא במשנה שם (דף פ"ו) תנן נדר ושבועה אין לי עליך דיורשיו משביעין אותה. א"כ מוכח מזה דשבועת יורשין לאו משום טענת אביהן הוי. ול"ל להתוס' להוכיח כן מן הא דגמ' דאמרו נקי נדר נקי שבועה כו' הא יותר טוב להוכיח מן משנה כידוע. וע"כ מוכח דס"ל להתוס' דממשנה דהתם אינו מוכח זה כלל משום דעדיין י"ל דשבועת יתומים הוי משום טענתא דאבוהון והא דאמרו במשנה שם שבועה אין לי עליך דיורשיו משביעין אותה. י"ל כעין סברת הנתיבות המשפט דהובא בפני יהושע לכתובות (דף פ"ז) כנ"ל. משום דכיון דבלא פטורו היה יכול להשביעה ע"כ אף דנתן פטורו בחייו מכל מקום לאחר מיתתו יכולים להשביעה. וי"ל זה ביתר ביאור דזה דומה למי שנתן פטורים להמלוה עד זמן עשר שנים. דאף דאם בא לגבות תו"ז הנ"ל היה פטור משבועה. מ"מ אם בא לגבות לאחר עשר שנים יכול להשביעו. א"כ ה"ה ביורשיו דהוי כרעיה דאבוהון דעלייהו לא היה הפטור דיכולים להשביעו. ע"כ אינו קשה מזה על שי' רש"י הנ"ל: אך מהא דמבואר בגמ' שם דנקי שבועה כו' דמוכח מזה דאף בפטרה בפי' מיורשיו ג"כ ס"ל לאבא שאול דיכולים היורשים להשביעה. וכפי' רש"י והרא"ש בכתובות (דף פ"ח) דלכן ס"ל לר"ש בתובעת כתובתה דיורשיו משביעין אותה. משום דס"ל כאבא שאול דאף בפטרה בפי' מיורשיו דג"כ צ"ש. א"כ בזה לא יתכן כ"כ סברת הנתיבות הנ"ל שהובא בפ"י כנ"ל. ע"כ שפיר הוכיחו התוס' מזה דלא כשי' רש"י. אלא דמוכח מהתם דס"ל לאבא שאול דשבועת יתומין הוא מצד עצמה ולא משום טענת אביהם. א"כ נתבאר דמן אבא שאול וכדקיי"ל לדינא כאבא שאול כמבואר בכתובות (דף פ"ז) וודאי גם לשי' רש"י ג"כ הא דבא ליפרע מיתומים דצ"ש זהו משום טענת עצמם ולא משום טענת אביהם. אך דהתוס' בשבועות ס"ל דאין סברא לומר דיפלוגו בזה גופא אבא שאול עם רבנן. ולשיטת רש"י מוכח דפליגי בזה גופא. וכבר כתבתי לעיל דרש"י הוכיח כן מהא דגיטין (דף נ') כנ"ל: לכן לפ"ז א"ש הא דהחמירו חז"ל בשבועת יתומין דאמרו בזה א"א מוריש שבועה. ואמרו בזה הבו דלא לוסיף עלה משום דבאמת החמירו חז"ל בשבועת יתומין משום דלדינא אין זה מצד טענת השבע לי. ולכן א"ש הא דגיטין דרב לא מגבי כתובה לארמלתא. ואף דנימא כהכרעת המחבר והטור הכא בסי' פ"ב דבשבועת השבע לי דחשוד גובה בשטרו. אפ"ה שבועת יתומין שאני וא"ש הכל. ואחר כותבי כ"ז מצאתי בהפלאה לכתובות (דף פ"ז) ברש"י ד"ה מנכסים משועבדים כו' שכתב ג"כ כעין מש"כ דלאבא שאול הוי שבועת יתומין מצד עצמן ולא משום שבועת השבע לי. אך שקיצר בזה דמנלן לרש"י להוכיח כן אליבא דת"ק דאבא שאול דפליגי בזה גופא. אך לפמש"כ להוכיח כן מהא דגיטין (דף נ') א"ש בפשיטות. וגם כתבתי להוכיח כן מן התוס' שבועות (דף מ"א) כנ"ל: ענף ד ועדיין יש להעיר בכל מה שכתבתי לבאר דהך דשבועות (דף מ"ח) דאמרו בשבועת יתומין א"א מוריש שבועה לבניו והבו דלא לוסיף עלה. דזהו רק למאי דקיי"ל כאבא שאול. אבל להמשנה דהתם וכן לרבנן דר"ש שם (דף פ"ח) הדין הוא דהך שבועת יתומין שוה לשבועת השבע לי ולא אמרינן בזה א"א מוריש כו'. דז"א דא"כ תקשה בכולי סוגיא דשבועות (דף מ"ח) הנ"ל דמקשו שם על הך דינא דאמרו רב ושמואל דא"א מוריש שבועה כו' מכמה משניות וכן מהך משנה דכתובות (דף פ"ו) הנ"ל. ושקלו וטרי לתרוצי כ"ז. הא לפי מה דנתבאר אין זה קשה כלל. דהא י"ל בפשיטות דהך דינא דרב ושמואל דהחמירו בשבועת יתומים טעמייהו דס"ל כאבא שאול כנ"ל. אבל להמשנה כתובות דס"ל שם (דף פ"ו) הנ"ל דמהני פטור בפי' נגד יורשיו. דס"ל לרש"י בפי' המשנה דכתובות (דף פ"ז) דשבועת היתומים הוא משום טענת אביהם אשתבע לי כנ"ל. ע"כ לפ"ז הדין הוא דאין להחמיר בשבועת יתומים ביותר מן שבועת השבע לי. א"כ אינו קשה כלל מכל הני משניות על רב ושמואל דלכן לא ס"ל לכולי משניות להך דין דא"א מוריש כו'. משום דהא בשבועת השבע לי. לא אמרו א"א מוריש כו'. וע"כ מוכח מכולי סוגיא דהתם דהך דינא דרב ושמואל דאמרו א"א מוריש שבועה כו' דלכ"ע אמרו זה. ודוחק לומר דבעת דהקשו שם על הא דרב ושמואל לא ידעו אז למאי דמסקי שם בסוף דהבו דלא לוסיף עלה. והיה ס"ל לכולי אמוראי דשקלי וטרי שם להקשות על הא דרב ושמואל מכמה משניות. דבכל השבועות ס"ל דהך שבועה מעכב הפרעון ואמרינן ביה א"א מוריש שבועה לבניו: הנה מלבד דזהו דוחק לומר כן. הא תקשה ג"כ דבאמת מנלן להש"ס בכוונת רב ושמואל דס"ל להך דא"א מוריש כו' בכל השבועות. דלמא באמת לא אמרו כן רב ושמואל רק על שבועת יתומים וכדמסקי דהבו דלא לוסיף עלה וכמבואר בכתובות (דף פ"ז) דא' שמואל הל' כאבא שאול וכמש"כ דזה תלוי בזה א"כ ממילא לא תקשה כלל מכל הני משניות עלייהו. והא דתקשה לפי מה דמסיק ר"נ דהבו דלא לוסיף עלה דא"כ איך מדמה הש"ס הא דשניהם חשודים להך דרב ושמואל התם. כבר הקשה זה הר"נ שם ותי' דבתובע חשוד מפני פשיעתו ראוי שיפסיד יותר מדרב ושמואל ומפוגם שטרו ולא מוסיף מקרי כו'. וכ"כ הרשב"א בחי' שם. א"כ מוכח מזה באמת דהך מימרא דרב ושמואל לכ"ע אמרו כן ולא הוי פלוגתא דתנאי בזה לשיטתם. וע"כ הקשו שפיר בכולי סוגיא עלייהו והוכרחו להדר אחר תי' בזה. א"כ מוכח מזה דלא כמש"כ לעיל דזה תלוי בפלוגתת ת"ק ואבא שאול: אך באמת גם זה אינו קשה לפי מה דראיתי בהר"נ בפ"ז דשבועות בסוגיא הנ"ל (דף מ"ח) שם. שכתב להקשות וא"ת בפוגם נמי מצי למימר הכי ל"ש אלא שפגמו היורשים אבל פגם אביו כבר נתחייב שבועה וא"א מוריש כו'. דהא רב ושמואל נמי בפוגם ס"ל דא"א מוריש כו' דהא אמרינן לקמן הבו דלא לוסיף עלה כו' מכלל דרב ושמואל בפוגם נמי א"א מוריש ותי' הרמב"ן ז"ל דרבותא קמ"ל כו'. א"כ מבואר להדיא בר"נ בשם הרמב"ן דס"ל דלרב ושמואל ה"ה בכל השבועות אמרינן א"א מוריש כו'. וכ"כ הרשב"א בחי' לשבועות שם. ע"כ אין מקום לקושייתי הנ"ל. והא דתקשה דבאמת מנלן להש"ס להקשות כן על רב ושמואל דלמא באמת ס"ל לרב ושמואל כן רק בשבועת יתומים משום דס"ל כאבא