נחל יצחק חלק ב קעא

הל' ד' בכסף משנה ובלח"מ שם. ועיין ברמב"ם פ"א הל' אישות ה"ד במ"מ ובכ"מ שם. וכתבו שם דגירסת רש"י בסנהדרין (דף כ"א ע"א) דאמר ר"י אמר רב פלגשים בקידושין בלא כתובה. א"כ מוכח מזה דרב ס"ל כתובה מה"ת. וכן לפי המבואר בירושלמי כתובות פ"ה ה"ב דר' מאיר ס"ל אשה יש לה כתובה פלגש אין לה כתובה. זהו משום דאזיל לטעמיה דס"ל לר"מ כתובה מה"ת כמבואר בכתובות (דף נ"ו). והא דאמר ר' יהודה שם בירושלמי דאשה יש לה תנאי כתובה ופלגש אין לה תנאי כתובה כוונתו הוא למאי דס"ל לר' יהודה מזונות וכסות הוא מה"ת כמבואר בכתובות (דף נ"ו) אף דס"ל כתובה דרבנן. ע"כ שפיר יש לחלק דאשה יש לה מזונות וכסות ופלגש אין לה מזונות וכסות וזהו חילוק מה"ת. ועיין ברא"ש כתובות פ"א סי' י"ב שכתב אם לקח פלגש כו' א"כ מוכח דלא ס"ל כרש"י בזה: אך אין אנו צריכין לזה דהא בלא"ה נתבאר דשיטת הרא"ש דרב ס"ל כתובה מה"ת מן הא דכתובות (דף מ) דא' רב הל' כר"א כנ"ל. וגם עוד י"ל דהא הרא"ש הביא בפ"ק דכתובות סי' י"ט שיטת ר"ת דס"ל כתובה דאורייתא והאריך בזה. ע"כ שפיר כתב הרא"ש בשבועות דיש מביאין ראיה מהא דגיטין כו'. וי"ל דזהו לשיטת הסוברים כתובה מה"ת ע"כ לא מחלקים בין כתובה להלואה. אבל לדידן דס"ל כתובה דרבנן שפיר יש לחלק כמש"כ הש"ך. ועיין בר"נ לשבועות פ"ז דהביא ג"כ ראיה זו מהא דגיטין. ודחה ליה מטעם אחר: ולקמן סי' צ"ב ש"ך ס"ק י"ד כתב הש"ך להוכיח מן מש"כ רש"י בכתובות (דף פ"ה) בההיא איתתא דאיחייבה שבועה אפכה רבא אכנגדה. ופירש"י והר"נ שהיה אדם תובעה ממון. דלא תימא דמיירי בנתחייבה שבועה על כתובה. מוכח דס"ל דאין השבועה מעכבת הפרעון אם היה חשוד עכ"ל הש"ך. א"כ מוכח מן שיטת רש"י והר"נ הנ"ל לפמש"כ הש"ך בכוונתם. דס"ל דאף בכתובה ג"כ אם היא חשודה גובה בל"ש. ואין לומר דזהו למ"ד כתובה מה"ת. דהא מיירינן שם בכתובות לרבא. ולרבא מצינו דס"ל כתובה דרבנן כמבואר בכתובות (דף י') דרבא ס"ל להחזקה דא"א טורח בסעודה כו' ונאמן מה"ט לומר פ"פ מצאתי וזהו למ"ד דאית ליה כתובה דרבנן כמבואר שם. אלמא דאף למ"ד דאית ליה כתובה דרבנן עכ"ז אם היא חשודה גובה בל"ש. א"כ מוכח מזה דלא כמש"כ הש"ך בסי' פ"ב הנ"ל לחלק דבכתובה אין לה כלום אם היא חשודה. אלא די"ל דבאמת מן הר"ן ורש"י הנ"ל לפמש"כ הש"ך בכוונתם מוכח דס"ל דאף בכתובה דרבנן אם היא חשודה גובה בל"ש. משום דכיון דתקנו כבר דאית לה כתובה א"כ דינו ככל דאורייתא דהשבועה בחשוד אינו מעכב הפרעון. אבל הש"ך לעצמו בסתירת דברי המחבר שפיר ס"ל לחלק בין הלואה לכתובה כנ"ל. וזהו בתורת הכרעה לעצמו בין שיטת הפוסקים הנ"ל: גם יש לדון בזה דרש"י והר"ן אזלי לטעמייהו דבגיטין. והוא דאי' בגיטין (דף ל"ו ע"ב) רבא אמר הפקר ב"ד כו' דא"ר יצחק כו' ופי' רש"י והר"נ שם דרבא קאי על מה דהקשו שם מקודם דכיון דשמיטה מה"ת איך תיקן הלל פרוזבול ותי' רבא משום הפקר ב"ד כו'. והתוס' שם בד"ה מי איכא מידי כו' וכן הכ"מ ה' שמיטה פ"ט ה' ט"ז לא כתבו כן. והכ"מ כתב דלהוציא לא שייך הך הפקר ב"ד כו'. ע"כ י"ל דלשי' רש"י והר"נ דס"ל דאף להוציא שייך הך הפקר ב"ד כו'. כדס"ל לרבא בגיטין שם. על כן שפיר כתבו לפרש בהך עובדא דההיא אתתא כו' דהיה אדם תובעה ממון דלא תימא דהיתה תובעת כתובה משום דבזה אף בחשודה אין זה מעכב הפרעון. משום דכיון דבחוב הלואה דינו דאף בחשוד גובה כמש"כ הש"ך דאוקמי אדאורייתא. א"כ ה"ה בחוב כתובה דאין לחלק ביניהם כיון דס"ל לרבא דגם בחוב כתובה לאחר דתקנו חז"ל דינו דזוכה מה"ת וכמו כל זוכה מהפקר. ואף די"ל דבכה"ג לא הפקירו חז"ל. עכ"ז כיון דאחר דגובה זוכה מה"ת ע"כ אין לחלק ביניהם. כן ס"ל לרש"י והר"נ. אבל לפמש"כ הכ"מ דלהוציא לא שייך הפקר ב"ד כו'. א"כ שפיר כתב הש"ך בשיטת המחבר דהוא הב"י בעל המחבר להכ"מ דכיון דס"ל דלהוציא לא שייך הפקר כו' ואינו זוכה אלא מצד תקנתא בעלמא. ולכן כתובה דהוי להוציא אינו זוכה האשה אלא מצד תקנה בעלמא. ע"כ שפיר ס"ל להש"ך לחלק אליביה דהמחבר דשאני כתובה מן חוב דאורייתא. ושייך בכתובה לומר הם אמרו והם אמרו דכיון דאינה יכולה לישבע ל"ל כלום ושאני חוב הלואה דאוקמוה אדאורייתא משא"כ כתובה דאינה זוכה מה"ת כלל. ויש להאריך בכ"ז הרבה בכמה סוגיות ואכמ"ל. ע"כ א"ש דברי הש"ך בסי' צ"ב והכא בסי' פ"ב הנ"ל: ענף ב והנה הט"ז הכא בסי' פ"ב כתב לחלק דדוקא גבי שבועת אשתבע לי דמיירי הכא בזה הכריע המחבר דגובה משא"כ בשבועת פוגמת כו'. ולכאורה יש להקשות ע"ז דמה הקשו בשבועות (דף מ"א) מה בין זה לפוגם שטרו. הא יש לחלק דבפוגם שטרו והוא חשוד אינו גובה משא"כ בשבועת אשתבע לי דגובה אף דהוא חשוד. אכן באמת אין זה קשה כלל דהא עיקר סברת הט"ז בהחילוק הנ"ל הוא לפי דשאני שבועת אשתבע לי דבלא טען השבע לי לא משבעינן ע"כ במקום דאינו יכול לישבע העמידו על דין תורה. א"כ בעת שהקשה דמה בין זה לפוגם שטרו לא היה יודע לחלק דבעי בזה טענת השבע לי. א"כ לפ"ז היה הדין דגם בחשוד הוא דהך שבועה מעכב הפרעון ע"כ שפיר הקשה מה בין זה לפוגם שטרו וזה פשוט. ועוד י"ל דהט"ז לשיטתו בזה דלקמן סי' פ"ד בטור סי' ג' דהביא שיטת רב האי דס"ל דפוגם תו"ז צ"ש והקשה הט"ז שם דא"כ מאי פריך מה בין זה לפוגם שטרו ותי' דכוונת הגמ' הוא דאם לא הוי חילוק רק בתו"ז א"כ ה"ל לתנא למחשב שבועת אשתבע לי דנשבע עכ"פ לאחר זמנו. א"כ הוא הדין בזה דאף דנימא דיש חילוק ביניהם לענין חשוד דאכתי ה"ל לתנא למחשב זה השבועה באינו חשוד וא"ש דברי הט"ז: **(הגה"ה ובאמת יש לתמוה על קושיות הט"ז בסי' פ"ד הנ"ל דהא מבואר בב"ב (דף ה') דרב פפא ס"ל כאביי ורבא דעביד אינש דפרע תו"ז. א"כ אין מקום למה שהקשה דה"ל להגמ' לומר דהוי נפ"מ לתו"ז. דהא מיירינן התם לר"פ דאמר להך שבועת אשתבע לי ולדידיה אין שייך כלל הך נפ"מ. ואפשר לומר דכוונת הט"ז הוא לפמש"כ התוס' בב"ב (דף ה') כי היכי דלא ליטרדן כו' דדוקא בחוב ברור ס"ל לאביי ורבא דעביד דפרע תו"ז אבל בחוב שאינו ברור גם אינהו מודו דאינו נאמן לומר דפרע תו"ז. וכ"כ התוס' בב"מ (דף ק"ב ע"ב) ד"ה בחזקת שלא נפדה כו'. א"כ משכחת לה חוב תו"ז גם לר"פ דאינו נאמן לומר דפרע תו"ז כגון בחוב על איזה תנאי וכה"ג דכיון דלא היה חיוב ברור אינו פורע תו"ז. א"כ לשי' רב האי דס"ל דפוגם תו"ז כיון דאיתרע ליה החזקה דתו"ז ע"כ חייב לישבע א"כ ה"ה בחוב שבתנאי ג"כ הדין הוא דחייב לישבע בפוגם כיון דאיתרע ליה מה"ט ע"כ שפיר הקשה הט"ז דה"ל להגמ' לומר הנפ"מ בזה: ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה בדרוש וחדוש של ר' עקיבא איגר בכתובות (דף כ"א) במה דאמר אביי שם אבל אמגילתא לא. וכתב הריטב"א דהחשש במגילתא שיגבה בו תו"ז. ותימא הא אביי עצמו אית ליה בריש ב"ב דאדם פורע תו"ז עכ"ל רע"א. אכן לפמ"ש א"ש דכוונת הריטב"א הוא שיכתוב המגילתא איזה חוב על תנאי כגון על תנאי אם יחיה בעהש"ט בכלות ל' יום וכעין הא דאה"ע סי' מ' ב"ש ס"ק ו' ע"ש. וכה"ג דלא הוי חוב ברור עד זמן שיוציא את המגילתא לגבות בב"ד דכה"ג גם אביי מודה דאינו נאמן לומר פרעתי תו"ז וכמש"כ התוס' בב"ב שם דשמא ימות כו' וכה"ג ומתורץ תמיהתו. (ע"כ הגה"ה): )** נחזור לענינינו דלשי' הש"ך בסי' פ"ב ובסי' צ"ב דחשוד דהוציא שטר דאף בפוגם שטרו וכיוצא בו מ"מ גובה. אבל לפמש"כ הט"ז הדין הוא דפוגם שטרו וכה"ג אינו גובה. אך בשבועת אשתבע לי דכיון דבעי טענת השבע לי ע"כ קילא השבועה בזה וגובה החשוד אף דאינו יכול לישבע: ולפענ"ד נראה להוכיח כשיטת הסוברים דאף בשבועת אשתבע לי דאינו גובה אם היה המלוה חשוד כמבואר הכא בסי' פ"ב לדעה קמייתא. וכמש"כ הטור הכא