נחל יצחק חלק ב קע

ובשבועות (דף מ"א) וברא"ש שם דהך שבועה הוי שבועת המשנה מדהקשו שם בשבועות מה בין זה לפוגם שטרו. ובאמת כבר הקשה זה הפני יהושע בכתובות (דף פ"ז). וכן הקשה זה האו"ת בסי' פ"ד ס"ק ג' ותירץ זה היטיב עי"ש: וגם יש לי לפלפל בזה וקצרתי: ונראה לי להוכיח כן מהא דכתובות (דף צ"ד) דאמרו דת"ק לית לי' דאביי קשישא. והא התוס' בגיטין (דף נ') ד"ה יתומים שאמרו כו' כתבו דאביי קשישא מיירי בבע"ח. וכ"כ התוס' בכתובות (דף צ"ד) ד"ה שנמצאת כו'. ומש"כ התוס' שם בסה"ד להוכיח דאביי קשישא קאי אמתניתין דגיטין או דהכותב. באמת זה אינו ראיה די"ל דאביי קשישא קאי על בע"ח וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ה') ד"ה אע"ג כו' ע"ש. ולכן שפיר כתבו התוס' בגיטין ובכתובות שם דאביי קשישא מיירי בבע"ח. ואי נימא דבכתובה לא שייך השבע לי. א"כ קשה דאמאי אמרו דת"ק לית לי' דאביי קשישא. הא י"ל באמת דגם הת"ק אית לי' דאביי קשישא אלא דס"ל לת"ק לחלק דדוקא בבע"ח כיון דאביהן הוי מצי למטען השבע לי ע"כ טוענין ג"כ ליתומים וכמו הא דגיטין (דף נ') דאמרו דלמא הני מילי לשבועה כו' וכפי' רש"י שם. אבל בכתובה דלא הוי מצי לטעון השבע לי ע"כ י"ל דאין צריך שבועה בגדולים אלא בקטנים חסו חז"ל עליהם והצריכו שבועה. ומדלא חילקו כן מוכח דגם בכתובה שייך השבע לי ולכן אמרו בפשיטות דת"ק לית לי' דאביי קשישא. ועיין ברש"י בכתובות (דף פ"ז ע"ב) ד"ה אלא אמר רבא כו' וכן לקמן (דף צ"ג ע"ב) ברש"י ד"ה הראשונה נשבעת לשניה כו' וכ"כ הרע"ב והר"נ שם. ע"כ אין שום ספק בזה כלל ובוודאי אף בכתובה שייך טענת השבע לי וכ"ז ברור. ומצאתי באו"ת סי' ק"ח ס"ק ב' שהקשה ג"כ בדברי התוס' דב"ב (דף ה') הנ"ל. אבל לא העיר בכל מש"כ והעיקר כמש"כ להוכיח בעז"ה: אחר כותבי כל הקונטרס הזה ראיתי בשמ"ק דב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה מי אמרינן כו' שהביא לדברי התוס' דשם שהובא לעיל במה שהקשו מהא דשבועות (דף מ"ה) דתפשוט מרמי בר חמא דשם כו' וכתב לתרץ לקושייתם משום די"ל דרמב"ח ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וע"כ לא מהימן במיגו דנאנסו משום דה"ל מיגו להוציא דלא אמרינן עכ"ל. באמת אתי שפיר זה ביותר לפמש"כ ההפלאה בכתובות (דף פ"ז) במה דסבר רמי בר חמא למימר גבי שבועת פוגמת וגבי שבועת ע"א דשבועה דאורייתא היא וכתב ההפלאה שם דטעמו משום דס"ל לרמב"ח דשט"ח הוי כגבוי. א"כ לפמש"כ השמ"ק הכא בב"ב דרמי ב"ח דשבועות ס"ל דהוי כגבוי א"ש בפשיטות דברי ההפלאה הנ"ל דרמב"ח אזיל לטעמי' בזה. אבל עדיין יש לדון במה דאמרו בשבועות שם דמכלל דתרווייהו ס"ל המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר בעדים דקאי שם על רבא ג"כ א"כ לפי דברי השמ"ק הנ"ל מוכח דס"ל לרבא דשט"ח הוי כגבוי. ובאמת אין זה סברא כלל וכמש"כ ההפלאה שם דרבא ס"ל בכתובות (דף פ"א) דלאו כגבוי דמי ויש להאריך בזה הרבה. עוד כתב השמ"ק שם לדחות לקושיות התוס' דב"ב הנ"ל דשא"ה בשבועות דלא שייך התם אפשיטי דספרא זייר לי'. א"כ לפ"ז יש לומר דהיכא דלא שייך אפשיטי דספרא כו' לא יהיה צריך שבועה בטענת השבע לי וכמש"כ לעיל. אבל באמת כבר נתבאר על נכון בעז"ה דאין שום ראיה מהתוס' הנ"ל ובוודאי חייב לישבע שבועת השבע לי אף היכא דלא שייך אפשיטי דספרא כו' וברור בעז"ה. ולקמן בחי' לסעי' ח' יבואר בקונטרס מיוחד ב"ה בענין השבע לי בכתובה ומש"כ כאן לא זזה ממקומה: ה (שם סעיף ח) היה המלוה חשוד י"א שהנתבע נשבע היסת וי"א שהמלוה נוטל בל"ש והכי מסתברא. והש"ך ס"ק י"ט הקשה בשם הסמ"ע דהא פסק באה"ע סי' צ"ו סעי' י"ב באשה החשודה שכנגדה נשבע ונפטר. וכתב הש"ך לחלק דשאני חוב הלואה כיון דשבועה תק"ח הוא ע"כ אוקמוה אדאורייתא אבל בכתובה דעיקרו מדרבנן הלכך הם אמרו והם אמרו דאם היא חשודה אוקמוה אדאורייתא עכ"ל הש"ך. ודברי טעם הם לפי המבואר בראשונים ובמ"מ פ"ב ה' טוען ה' ה' הטעם של הראב"ד דכתב דאין השבועה מעכב הפרעון משום דהעמידוהו על דין תורה ונוטל בל"ש וכ"כ הבעה"מ והמלחמות סוף פ"ז דשבועות. וכ"כ הר"נ בפ"ז דשבועות. א"כ לפ"ז נראה דכתובה דרבנן דלא שייך כן וודאי דהשבועה מעכב הפרעון. וכ"כ הט"ז באה"ע סי' צ"ו ס"ק ט"ו לחלק כחילוק של הש"ך ולא כמש"כ הט"ז בעצמו הכא בסי' פ"ב: ענף א ולפ"ז לכאורה יש לדון לפי שיטת הרמב"ם דס"ל בפ"ג ה"ע דכל שטר אינו רק מדרבנן משום דמה"ת הא בעינן מפיהם ולא מפי כתבם והובא שיטתו בסי' כ"ח. א"כ לפ"ז י"ל דשפיר פסק הרמב"ם פ"ב ה' טוען ה' ה' דחשוד דאפיק שטרא מפסיד שטרו. משום דלשיטתו דכל שטר אינו רק מדרבנן א"כ לא שייך אליביה לומר דהעמידוהו על דין תורה. דהא מה"ת אינו נוטל כלום כיון דמה"ת אין לו דין שטר כלל. וכמש"כ הש"ך כעין זה על כתובה דרבנן. ולפ"ז יש לעיין במש"כ הש"ך לתרץ דברי הש"ע דסותר להא דאה"ע דהכא בח"מ כתב דהכי מסתברא דנוטל בל"ש ובאה"ע פסק דכנגדה נשבע ונפטר. ותי' דשאני בהלואה דאוקמי אדאורייתא. דהא שיטת המחבר בח"מ סי' כ"ח סעי' י"ב כשיטת הרמב"ם דשטר אינו רק מדרבנן. א"כ לא שייך בזה סברת הש"ך שכתב דמעמידין על דין תורה דהא מה"ת אינו נוטל כלום: אבל באמת אין זה קשה כלל דהא אמרינן בכולי ש"ס דהקילו חז"ל בקיום שטרות משום דמה"ת כנחקרה עדותן בב"ד. וקשה על שיטת הרמב"ם דס"ל דמה"ת אינו מועיל שום שטר. וע"כ מוכח דכיון דכבר הכשירו חז"ל לשטר שיהיה מועיל על ראיה ע"כ דינו כמו כל דאורייתא וכמש"כ המהרי"ק בסי' י"ז והובא בקצה"ח סי' מ"ו ס"ק ה'. ע"כ ה"ה שפיר כתבו בהיה חשוד דמוקמינן על דין תורה כיון דכבר תקנו דיהיה מועיל שטר על ראיה הוי דינו ככל דאורייתא. משא"כ בכתובה דעיקר החוב הוי רק מדרבנן ע"כ הקילו חז"ל בכתובה כדאמרינן בכולי ש"ס מקולי כתובה שנו כאן. ועיין בכתובות (דף ק"י) ובשא"ד מזה וקצרתי. משא"כ בשטר דהא לאחר דתקנו חז"ל דיהיה מועיל שטר על הראיה א"כ דינו כדאורייתא כיון דעיקר החוב הוא מה"ת. וכיון דהכשירו חז"ל להשטר א"כ ממילא שייך בו חזקה דשטרא בידי מאי בעי. וכש"כ לפי מה דהעלה הש"ך בסי' כ"ח דשטר הוא מה"ת ע"כ שפיר כתב הש"ך לחלק כנ"ל: והקצה"ח ס"ק ה' הקשה על חילוק של הש"ך הנ"ל מן מש"כ הרא"ש בשבועות פ"ז סי' ט"ו בחשוד שבא ליפרע מיתומים שאין לו כלום וסיים בזה"ל ויש מביאין ראיה מהא דגיטין (דף ל"ה) דרב לא מגבי כתובה לארמלתא לפי שהיתה חשודה בעיניו עכ"ל הרא"ש. אלמא דאין מחלק בין כתובה להלואה. וכן הקשה הפ"י בגיטין (דף ל"ה) והניח בצ"ע: ובאמת אין זה קשה דהא מיירינן בשיטת הרא"ש דהוכיח כן. והא מצינו להרא"ש בפ"ק דע"ג סי' ז' שכתב דרב פסק באלו נערות (דף מ') הלכה כר"א דאית ליה כתובה דאורייתא. וכ"כ הרא"ש בכתובות פ"א סי' י"ט. ועיין בפלפולא חריפתא בע"ג שם ס"ק כ"ז מש"כ לדון בדברי הרא"ש הנ"ל. ויש לדון בדבריו הרבה. וכיון דהרא"ש בעצמו ס"ל בשיטת רב דס"ל כתובה דאורייתא ע"כ שפיר כתב הרא"ש להוכיח כן לחוב הלואה מן הא דרב לא מגבי כתובה לארמלתא דהא גם כתובה הוי לשיטת רב מה"ת ע"כ אין לחלק אליבי' בין כתובה להלואה. וכש"כ לפמש"כ רש"י על התורה פ' חיי שרה על פסוק ולבני הפלגשים דנשים בקידושין וכתובה ופילגשים הוא בקדושין בלא כתובה כדאמרינן בסנהדרין. והרמב"ן על התורה שם חלק עליו דהא כתובה הוא דרבנן. א"כ לפ"ז מה"ת לא הוי שום חילוק ביניהם. והובא זה להרמב"ם פ"ד הל' מלכים