נחל יצחק חלק ב קסז

ר"ת דס"ל דבעי הודאה במקצת בש"ש לכו"ע ע"כ שפיר הקשה ר"ת מרבא על רבא ולא תירץ כתירץ הריב"א הנ"ל. משום דלשיטתו י"ל ג"כ בהא דשבועות דהניח השטר פקדון עבור הודאה במקצת ותירץ באופן אחר. [אך באמת זהו אך למותר. כי כל הרואה יבין בשכלו דבאמת אין התחלה בקושיתם בסתירת רבא על רבא וכמו שכתב הרמב"ן בחידושיו לב"ב באריכות שם וכן הריב"ם לב"ב (דף ע') בתוס' ד"ה אמר רבא כו' דעיקר הפשט הוא שם כן דאינו קשה כלל דרבא אדרבא. וכמש"כ הר"ת בקצרה שם בשבועות ד"ה בשטר צריך להחזיר כו']. עכ"פ להריב"א דפירש דלכן אמרו בשבועות המפקיד בשטר צריך להחזיר בעדים משום דלא שייך התם אפשיטי דספרא זייר. ע"כ מוכח דלא שייך התם ג"כ לומר דהניח השטר בידו עבור הודאה במקצת. דהא לשיטת הריב"א מוכח לומר דהסוגיא קאי למאן דס"ל דלא בעי בש"ש הודאה במקצת. וכמש"כ התוס' בב"ק ושבועות שם להוכיח מסוגיא הנ"ל. דלא כר"ת דבעי הודאה במקצת אלא כשיטת הריב"א פליג שם על ר"ת: א"כ לשיטת הריב"א בתירוצו בשבועות בסתירת רבא על רבא דב"ב מוכרח לומר דלא שייך בסוגיא דשבועות לומר אפשיטי דספרא זייר. וגם עבור הודאה במקצת הניח שטרו. ואפ"ה כתבו התוס' בקושייתם בב"ב (דף ה') דאלו משום שטרא בידי מאי בעי לא מהני לפוטרו משבועה. אלמא דלעולם אף היכא דלא שייך אפשיטי דספרא ועבור הודאה במקצת. ג"כ חייב שבועה על שטרו. ובוודאי אין סברא לומר דהתוס' בב"ב (דף ה') בקושייתם נתכוונו להקשות לשיטת הרשב"ם דב"ב בתירוצו שכתב שם (דף ע"א) לתרץ רבא על רבא. דהא בב"ב ובשבועות שם לא הביאו התוס' לתירוץ הרשב"ם רק בשבועות כתבו שני תירוצים הנ"ל א' בשם ר"ת וא' בשם ריב"א. ובב"ב (דף ע') כתבו לתרץ בשם הריב"ם. ע"כ מוכח דשיטת התוס' בב"ב (דף ה') בקושיתם קאי לשיטת הריב"א. ואף דשם בד"ה מי אמרינן במקום חזקה כו' כתבו הקשה הריב"ם כו'. עכ"ז מוכח דבסוף דברי התוס' שם בקושייתם לא קאי לשיטת הריב"ם. דהא לפי תירוץ של הריב"ם בב"ב (דף ע') לא שייך כלל קושייתם דתפשוט מדרמי בר חמא כנ"ל בארוכה. ולפ"ז מוכח דגם לשיטת התוס' בב"ב שם (דף ה') אמרינן דאף היכא דלא שייך אפשיטי דספרא זייר לו וכה"ג דג"כ חייב שבועה היכא דתקנו חז"ל לישבע על שטר: ענף ג ועוד והוא העיקר דהא התוס' עיקר יסודם שם בב"ב (דף ה') דלכן הצריכו שבועה בשטר לפי שאינו מוכיח מתוך השטר דזימנין דזייר לי' אפשיטי דספרא כדאמר בב"מ (דף ט"ז). והנה שם בב"מ אמרו בזה"ל גבי שט"ח מאי איכא למימר אם איתא דפרע איבעי לו למקרעי' אימר אשתמוטי קא משתמט לי' דא"ל למחר יהבינא לך דהשתא ליתא גבאי אי נמי אפשיטי דספרא זייר לו עכ"ל הגמ'. ושם מיירי הש"ס לחלק בין שטרא אחלטתא ואדרכתא דלא אמרינן בהו נפל אתרע משום דאיבעי למכתב שטר זביני. דהא במה דיקרע השטר לא יתבטל הקני' של חבירו וכמש"כ הר"נ בחידושיו שם וגם הנימוקי יוסף שם להסביר זה. וכמש"כ המהר"ם שי"ף ב"מ (דף כ') בשם הסמ"ע דהסביר זה. דדוקא בשטר אחלטתא דמוציאין גוף הקרקע מידו היה לו לחוש לקרוע השטר ולא היה מתרצה על איזה דחיי'. משא"כ בשטר שאין מוציאין על ידו הקרקע לא היה חושש לקרוע השטר כדאמרו בגמ' שם אמתלאות הנ"ל. ועיין בסמ"ע סי' ס"ה סעי' י"ב ס"ק ל"ו. עכ"פ חזינן דלכן אמרו בשט"ח שנפל איתרע ולא אמרינן דאיבעי לו למקרעי'. משום די"ל אשתמוטי משתמט לי' א"נ אפשיטי דספרא זייר לו. א"כ כמו דמצינו גבי שט"ח דנפל איתרע דתלינן משום איזה דחיי' בעלמא. א"כ הוא הדין גבי שבועה דתקנו חז"ל להשביע ס"ל להתוספות דתלינן משום זה ג"כ לאורועי החזקה דשטרא בידי מאי בעי: ונבאר זה ביתר ביאור הנה בב"מ (דף כ' ע"א) במשנה מצא אגרות שום אגרות מזון כו' וכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ופירש"י אגרות שום ששמו ב"ד לנכסיו להמלוה בחובו ואגרות מזון שקיבל עליו לזון בת אשתו. והברטנורה בב"מ פ"א משנה ח' כתב בזה"ל ואגרות מזון שקיבל עליו לזון בת אשתו. פ"א שימכרו מקרקע הבעל למזון האשה והבנות עכ"ל. ועיין בתוס' כתובות (דף ק' ע"ב). והרמב"ם בפי' המשניות בזה"ל אגרות מזון ר"ל שכתבו הדיינים הורדה בקרקע שימכרו אותו למזונות. ובטור סי' ס"ה כתב בזה"ל אגרות שום ששמו נכסי לוה למלוה ואגרות מזון שקיבל עליו לזון בת אשתו או שמכרו ב"ד הקרקע למזון האשה והבנות או שטרי אחלטתא כו'. והובא בסמ"ע סי' ס"ה ס"ק ל"ה. ולהפירוש שמכרו קרקע למזון האשה והבנות ניחא דמאי דלא חיישינן לפרעון משום דהא זה דומה לשטרי אחלטתא דלא חיישינן לפרעון. והסמ"ע שם ס"ק ל"ו כתב דאגרות שום ואחלטתא הכל הם אחד רק דשום הוא בפני הלוה ואחלטתא כשאין הלוה בפני הב"ד. ולפי שמוציאין הקרקע על ידיהן א"כ איבעיא ליה למקרעי' ע"כ לא חיישינן לפרעון בהו ע"ש. אבל לפירש"י דאגרות מזון שקיבל לזון את בת אשתו. תקשה אמאי לא ניחוש לפרעון כמו בכל שט"ח. וכן הרמ"א הביא שם סעיף י"ב לפירש"י הנ"ל על אגרות מזון. רק על אגרות שום פי' ששמו ב"ד נכסי הלוה. א"כ קשה אמאי לא חיישינן לפרעון במזונות בת אשתו. אכן לפי מה דאמרו לחלק שם א"נ אפשיטי דספרא זייר ליה לכן לא קרעו לשט"ח וחיישי לפרעון. ע"כ יש לחלק דשאני שט"ח דהלוה נותן שכר הסופר וכן בכתובה על הבעל ליתן שכר הסופר כמבואר באה"ע סי' ס"ו סעיף א'. שייך בהו לומר אפשיטי דספרא זייר ליה. משא"כ במתנה שמתחייב לזון בת אשתו דעל המקבל מתנה ליתן שכר הסופר ועיין בב"ב (דף קס"ח). א"כ לא שייך ביה לומר אפשיטי דספרא זייר ליה לכן לא חיישינן לפרעון משום דאם איתא דפרעיה איבעי ליה לקרוע השטר התחייבות. ע"כ מצא אגרות מזון דעל האשה ליתן שכר הסופר ע"כ יחזירו לה. ואף די"ל דלמא פרע קצת. עכ"ז כיון דזה החשש דלמא פרע רק קצת לא אמרו בגמ' בפירוש לכן לא חיישינן לזה. והחילוק הוא פשוט. ולפ"ז לכאורה אתי שפיר דברי רש"י והפוסקים הנ"ל. ואף דאמרינן התם אימור אשתמוטי וא"נ אפשיטי כנ"ל. י"ל דכוונת הגמ' דדוקא היכא דיש לתלות בתרי חששות הנ"ל חיישינן ובחדא מינייהו לא חיישינן: ענף ד אבל באמת מוכח דזה אינו דאף היכא דל"ש אפשיטי דספרא זייר ליה ג"כ אמרינן נפל אתרע. דהא בב"מ (דף ט"ז ע"ב) רצה הש"ס להוכיח מהא דכל מעשה ב"ד יחזיר דלא חיישינן לפרעון בשטרי אקנייתא וא"ל ר"ז מתניתין בשטרא חלטתא ואדרכתא ואח"ז אמר רבא לפרש דשאני באחלטתא דלאו בני פרעון נינהו והקשו ע"ז הא שומא הדרא ורבא מפרש ליה התם כנ"ל. א"כ בקצרה ה"ל לומר דשאני אחלטתא ואדרכתא דעל המלוה ליתן שכר הסופר כמבואר בח"מ סי' ק"ו בסמ"ע ס"ק ב'. א"כ ל"ש בזה אפשיטי דספרא ואף אם נדחוק לדחות זה. עכ"ז תקשה דהא להך טעמא דאפשיטי דספרא זייר ליה א"כ היה לנו לומר דה"ה בפסק דין שנכתב ונחתם דקיי"ל בסי' ל"ט סעיף י' דאינו נאמן לומר פרעתי וכהכרעת הש"ך שם ס"ק כ"ט. א"כ אם נפל הפס"ד מידו הדין נותן לפ"ז דיחזירו להתובע דבזה לא שייך אפשיטי דספרא. דהא שכר כתיבת הפסק הוא על המלוה כמבואר בח"מ סי' ק"ו סמ"ע ס"ק ב'. וכמבואר בארוכה ביש"ש ב"ק פ' י' סי' י"ד דדוקא אחר שנעשה סרבן ההוצאות על הלוה כמו שכר פתיחא דב"ק (דף קי"ב). אבל שארי הוצאות שאינן לתועלת הלוה כמו שכר שליח ביורדין שלא בפניו דסי' ק"ו הוא על המלוה. א"כ למה ליה לר"ז לאוקמי בשטרי אחלטתא ואדרכתא הא אף בפסקים הכתובים ג"כ לא אמרינן נפל איתרע דאם איתא דפרעי' איבעי ליה למיקרעי' דלא שייך בזה אפשיטי דספרא