נחל יצחק חלק ב קסד

דמי שהיה נשוי ד' נשים דהראשונה נשבעת לשניה י"ל דלכן תשבע אף שיש לה כתובה יוצא מת"י משום דחשו שמא תפסה מעצמה אבל בחשש פרעון והתפסת צררי מבעלה לא חיישינן לבטולי השטר אבל כיון דאמר ר"פ דגם מאן דאפיק שטרא וא"ל אשתבע לי צריך לישבע על טענת פרעון לכן שפיר הקשו לי' דמה בין זה לפוגם שטרו כו'. וגם י"ל דלכן פירש רש"י וסייעתו הכא דתשבע לשניה הטוענת השבע לי שלא גבית משל בעלי כלום משום דעל טענת פרעון הא קיי"ל הכא דאם טוען הלוה טענת ספק אף דטוען השבע לי עכ"ז לא משבעינן להמלוה א"כ הכא דהשניה טוענת שמא א"כ הדין נותן דלא תוכל לחייב שבועה להראשונה אף דטוענת השבע לי כיון דת"ק דבן ננס ס"ל דהרביעית נפרעת שלא בשבועה וס"ל דאין טוענין לגדולים א"כ ה"ה דאין טוענין עבור השניה ולכן כתבו דבעינן דהשניה תטעון השבע לי. א"כ תקשה דהא השניה טוענת שמא על הפרעון ולא משבעינן בספק. ודוחק לומר דמיירי דהשני' טוענת ברי שנפרעת את הכתובה. וע"כ פירשו דהשבועה הוא משום שמא תפסה בעצמה דזהו דבר המצוי כיון דנכסי בעלה הוא בידה ע"כ תקנו חז"ל לחוש לדבר הרגיל והצריכו שבועה שלא תפסה בעצמה. ומדוקדקים דברי רש"י וסייעתו דכתבו כולם בלשון דטוענת השבע לי שלא גבית ולא נקטו לשון פרעון כמו דנקטו לעיל בכתובות (דף פ"ז). משום דנתכוונו לתרץ דלא תקשה ע"ז ממה דלא הקשו בשבועות להקושיא דמה בין זה לפוגם שטרו רק על מימרא דר"פ דהתם ולא הקשו כן הכא על המשנה מפורש הנ"ל. וכן מתורץ עפ"ז למה שהצריכו שבועה להראשונה אף דהשניה אינה יודעת בברי לומר שנפרעת הכתובה רק טוענת שמא. משום דמוכח מזה דהכא מיירי בשבועה שלא תפסה בעצמה רק דבעינן שתטעון השבע לי כדמסיק הש"ס בשבועות דדוקא בטוענת אשתבע דלא פרעתיך תקנו השבועה על הפרעון וה"ה הכא בחשד שלא תפסה בעצמה דצ"ש דלא תקנו השבוטה רק אם יטעון השבע לי כמש"כ הט"ז. וראיה לדבריו בזה מן דברי רש"י וסייעתו דכתבו הכא דהשניה טוענת השבע לי שלא גבית משל בעלי כו'. משום דכיון דס"ל להת"ק דבן ננס דלגדולים לא הצריכו שבועה ואין טוענין עבורם דה"ה דאין טוענין עבור השניה אף דנימא דיש להם דין משעבדי כמש"כ התוס' יו"ט מ"מ כיון דעיקר חיוב שבועה לטורף ממשעבדי הוא משום דטוענין להו כמש"כ רש"י וסייעתו בכתובות (דף פ"ז). וכיון דס"ל לת"ק דב"נ דאין טוענין לחיוב שבועה בנפרע מיתומים גדולים ע"כ ה"ה בטורף ממשעבדי אין טוענין להו בחיוב שבועה וכמש"כ ההסבר מזה בספרי נחל יצחק סי' ע"א סעי' י"ט ע"ש. לכן פירש רש"י וסייעתו הכא דמיירי בטוענת השבע לי שלא גבית כו'. ומתורץ עפ"ז קושיות התוס' יו"ט במשנה דמי שהיה נשוי כו' הנ"ל. וכן הא הפני יהושע והקול הרמ"ז כתבו ליישב קושיות התוס' יו"ט הנ"ל באופן אחר. עכ"פ לפי מה דחזינן דס"ל לרש"י וסייעתו דאין דין השניה כמשעבדי רק דבעינן דתטעון השבע לי כו' משום דדינה כמו הבע"ד עצמו דבעינן שיטעון השבע לי. א"כ מוכח מזה כשיטת הט"ז דאף בגרושה התובעת הכתובה מהבעל אם יטעון הבעל השבע לי שלא תפסה דמשבעינן לה: ענף ג ועפ"ז יש מקום לתרץ ג"כ למה שתקשה קושיות התוס' בשבועות (דף מ"א) דהמקשן ה"ל להקשות להקושיא דמה בין זה לפוגם שטרו על מתניתין דכתובות דהבא ליפרע מיתומים לא יפרע אלא בשבועה דהטעם הוא משום דטענינן להו דאבוהון היה טוען השבע לי. אבל לפי מש"כ דרש"י וסייעתו ס"ל דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה א"כ לפ"ז אין הכרח כ"כ להוכיח מהמשנה דנפרעת ממשועבדים ויתומים צריכה שבועה דיהיה הדין כן בטענת פרעון על השטר והכתובה דאכתי י"ל דשאני בטענת פרעון דיש לנו החזקה דהשטר המסייע להמלוה ע"כ לא תקנו שבועה בזה אף דיטעון השבע לי דלא פרעתיך רק בפוגמת וע"א מעידה שהיא פרועה. והא דאמרו גבי כתובה הנפרעת ממשועבדים ויתומים דצ"ש כמבואר בשבועות (דף מ"ה) וכתובות (דף פ"ז). י"ל דעיקר שבועה דהתם הוא רק בשביל חשש שלא תפסה דאף דאם גובית מן הבעל עצמו בעינן דיטעון השבע לי ע"ז. אך בנפרעת ממשעבדי ויתומים טענינן להו כן. אבל אכתי י"ל דעל חשש פרעון לא תקנו שבועה רק בפוגם וע"א וכיון דיש מקום לומר כן ע"כ אין זה מפורש כ"כ בהמשנה להך דין דאשתבע לי דלא פרעתיך ולכן לא הקשו כן רק על מימרא דר"פ שם. ואף שכתבו התוס' בב"ב (דף ה') בד"ה אע"ג דאמור רבנן כו' דמצינו משנה גם בע"ח הנפרע מיתומים דצ"ש כמו הא דשבועות (דף מ"ה) וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה כו' ע"ש. עכ"ז י"ל דאין זה מפורש כ"כ בהמשנה דיש מקום לפרש דהך וכן היתומים כו' קאי היכא דנתחייב אביהם שבועה משום פוגם וע"א דאשמעינן דגם היתומים מחוייבים לישבע שבועה שלא פקדנו ושלא מצינו כו' ששטר זה פרוע. ואף דהיה דוחק להגמ' בשבועות (דף מ"ח) לפרש כן אלא מפרשים דמיירי ביתומים מן היתומים עכ"ז אין זה מקרי מפורש כ"כ בהמשנה. וכן מה שכתבו התוס' בב"ב שם דמצינו ג"כ במשנה כתובות (דף פ"ד) שכולן צריכין שבועה מ"מ הא ר"ע קאמר זה שם ולאו בסתמא מתניי' שם זה ע"כ לא הקשו כן על המשניות הנ"ל רק על מימרא דר"פ. ועכ"ז כיון דבאמת דוחק לפרש כן וגם כיון דבשבועת פוגמת וע"א דמתניי' שם במשנה זהו רק בטענת פרעון כמבואר שם א"כ ה"ה שבועת משעבדי ויתומים דשם ג"כ מסתמא הוא שבועה שלא נפרעת וע"כ שפיר כתב הר"נ בכתובות שם דעיקר מקור שבועת אשתבע לי על הפרעון דזהו שבועת המשנה אף דלא נשנה מזה רמז בהמשנה וע"כ מוכח דהוציאו כן מהך שבועת משעבדי ויתומים דמשום טענינן אתינן עלה. אך כיון דלא נשנה זה כ"כ בפירוש וכמש"כ לעיל ע"כ לא הקשה הש"ס להך קושיא דמה בין זה לפוגם שטרו רק על מימרא דר"פ. והא דלא הקשה הש"ס כן על הך משנה דמי שהיה נשוי כו' דנשנה מפורש להך שבועת אשתבע לי. מוכח מזה דרש"י וסייעתו ס"ל דעיקר שבועה הוא מה שנשבעת שלא תפסה בעצמה ולכן נקטו בלשונם הכא דראשונה נשבעת בטוענת השבע לי שלא גבית כו': ומוכח מזה דמש"כ הרלב"ח שהובא בט"ז שהוכיח מן לשון רש"י כתובות (דף פ"ז) דשבועת משעבדי ויתומים הוא שלא נפרעת א"כ ס"ל לרש"י דלא הוי עיקר שבועה מה שמשביעין אותה שלא תפסה כו'. דלפי מש"כ מוכח אדרבה להיפך מן לשון רש"י וסייעתו בכתובות (דף צ"ג) דס"ל דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה וזהו מוכרח ממה דראשונה נשבעת לשניה אף דאינה יודעת לטעון בברי שנפרעת הכתובה רק על חשד שמא תפסה ג"כ משבעינן לראשונה כשטוענת השבע לי כו'. והא דלא הזכיר רש"י לשבועה שלא תפסה בהא דכתובות (דף פ"ז) היינו משום דפשט המשנה דשם משמע דמיירי בחשש פרעון דומיא דפוגמת וע"א דשם דקאי בטענת פרעון כנ"ל. אבל הכא במשנה דמי שהיה נשוי כו' מוכח דמיירי בשבועה שלא תפסה ולכן אף דהשני' טוענת שמא כיון דטוענת השבע לי חייבת לישבע. א"כ מוכח דרש"י וסייעתו ס"ל ג"כ דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה. והא דתקשה ע"ז מן דברי רש"י בכתובות (דף נ"ה) דליתנהו בעינייהו בל"ש דפי' כגון שאבדו. הא כבר כתב הט"ז בזה באה"ע סי' ק"ג ליישב זה דאין מזה הכרח וכמו שהובא לעיל דברי הט"ז הנ"ל. וגם מן הט"ז הנ"ל משמע דס"ל בשיטת רש"י דגם שבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה ולא חש למה שכתב הרלב"ח בשיטת רש"י דמדלא הזכיר לשבועה שלא תפסה בכתובות (דף פ"ז) דמוכח דס"ל דזה לא הוי עיקר שבועה. משום דבאמת אין זה הוכחה. ובפרט לפי מש"כ בעז"ה להוכיח מן רש"י דמי שהיה נשוי כו' דאדרבה דמוכח מלשון רש"י וסייעתו דשבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה א"כ מוכח כמש"כ הט"ז לדינא דאף בגרושה חייבת לישבע שלא תפסה מצד עיקר שבועה ואין להוציא בל"ש: