נחל יצחק חלק ב טז

שאיל"מ. א"כ לפ"ז ה"ה התם גבי מה שהודה הבעה"ב שציוה להחנוני ליתן לפועל חמשים זוז דחייב הנך חמשים בוודאי הא זה לא הוי כמו הודאה דהא באמת אינו יודע הבעה"ב אם נתן החנוני להפועלים רק מחמת הסברא דאמרו בזה כנ"ל ה"ל החיוב ב"ד כמו העדאת עדים. ומ"מ אמרו בזה מחושואיל"מ אלמא דאף בהעדאת עדים ג"כ אמרו מתוך שאיל"מ: ובעיקר דברי הבשמים ראש הנ"ל נלע"ד לדינא לדון דגם בהעדאת עדים הוי מחושואיל"מ. והוא דהא לעיל נתבאר דלשיטת ר' אפרים וה"ר יוסף הלוי בן מיגש דהובא בר"נ שבועות פ"ו. ובחי' הרשב"א שבועות (דף מ'). וברא"ש פ"ו דשבועות סי' ה'. ובריטב"א לב"מ (דף ד'). דס"ל כפי' רש"י דלפי מסקנת הש"ס שם בב"מ יליף להא דהעדאת עדים דר"ח מן פיו וע"א ולא מן ג"ש כדבעי למימר שם מעיקרא. א"כ לפי שיטתם וודאי ברור הוא דאף בהעדאת עדים אם טען על מחצה השניה איני יודע וודאי דשייך בי' מחושואיל"מ כמו בע"א ופיו. רק עיקר דבריו הוא לפי מה דחלקו על פי' רש"י והגאונים הנ"ל וס"ל דגם להמסקנא ילפינן הך דר"ח מן ג"ש דע"א. ולפ"ז שפיר יש לדון דלשיטת הסוברים דבג"ש לא אמרינן מתוך שאיל"מ דה"ה בדר"ח לא אמרינן מחושואיל"מ וע"כ אם טוען איני יודע מיפטר: והנה הא שיטת הבית שמואל בסי' נ"ג ס"ק ט' דמוציאין ממון אם יש ספק ספיקא דפלוגתא. וכ"כ הב"ש בסי' ע"ז ס"ק י"ז. אך כבר חלקו עליו האחרונים והעלו דכמו דאין הולכין בממון אחר הרוב כמו כן לא מהני ספק ספיקא בממונא דהא ס"ס הוא מן דין רובא. אך אם התובע טוען ברי והנתבע טוען שמא בזה שפיר יש לנו למיזל בתר ס"ס אם הוא מסייע להתובע דהוי ברי וס"ס דבכה"ג מוציאין ממון כמש"כ התוס' בכתובות (דף ט') ד"ה אי למיתב לה כו' וכמש"כ הפני יהושע שם ובק"א להוכיח דס"ס וברי מוציא מן המוחזק ע"ש. וכמו דאי' בכתובות (דף י"ב ע"ב) דאוקי אחזקה וברי מוציא מן המוחזק אף היכא דלא ה"ל להנתבע למידע. א"כ כש"כ בס"ס דהוי מן דין רוב דעדיף מן חזקה וגם הא טענת הנתבע הוא שמא גרוע אם ה"ל למידע וודאי דמוכח מכש"כ מן מש"כ התוס' בכתובות דס"ס וברי מוציא מן המוחזק: א"כ בנ"ד הא הוי ס"ס דפלוגתא המסייע להתובע היינו ספק א' דלמא הלכה כמש"כ בשם רש"י ור' אפרים ור"י בן מיגש דלשיטתם ודאי דאף בהעדאת עדים דר"ח אמרינן מחושואיל"מ. ואת"ל כשיטת הסוברים דלא חזרו בסוף הסוגיא דב"מ ממה דקא ילפי להא דר"ח מן ג"ש דע"א. אכתי ספק דלמא הלכה דגם בג"ש דע"א אמרו דה"ל מחוייב שבועה ואיל"מ דהא זהו פלוגתת ראשונים והובא דבריהם בסי' ע"ה סעי' ט"ו. א"כ הא הוי בזה ס"ס וברי דהא התובע טוען ברי ודאי דמוציאין עי"ז מן המוחזק. וכן מצאתי בחי' הרשב"א לקדושין (דף כ"ז) ד"ה אשכחן ברי כו' דכתב ג"כ להוכיח מב"מ דאמרו שע"י טענה וכפירה כו' אלמא דס"ל ג"כ דיליף מן ע"א ולא מג"ש: והנה לעיל כתבתי דלשיטת הבשמים ראש ה"ה אף במודה עכשיו הנתבע ג"כ לא ה"ל מחושואיל"מ לפי מש"כ הבדק הבית בסי' פ"ז. הנה כעת ראיתי דבכה"ג אף להבד"ה חייב משום דהא עושה פעולה הודאתו לזה גופא דיהי' שייך בי' מחושואיל"מ. והא עיקר הטעם דלא יליף לי' הא דהעדאת עדים דר"ח מן פיו לבד זהו משום פירכא דמה לעדים שישנו בהכחשה ובהזמה וע"כ היה מוכרח למילף במה הצד מג"ש דע"א. א"כ עכשיו שמודה דוודאי אין זה בהכחשה ובהזמה דבזה לא צריכין למילף מן ג"ש דע"א וודאי דדיינינן מתוך כו'. ועיין בקצה"ח סי' ע"ה ס"ק ב' מש"כ שם בשם הר"נ. וקצרתי לפי דהאמת הוא לדינא דבכל העדאת עדים אף באינו מודה הנתבע לאח"ז דה"ל מחושואיל"מ. וכש"כ לפי הכרעת הש"ך בסי' ע"ה ס"ק נ"א דאף בג"ש ה"ל מחושואיל"מ: ולכאורה יש לסתור למש"כ לדון ספק ספיקא ספק שמא הדין כשיטת הר' אפרים ור"י בן מיגש דילפינן הא דר"ח מן ע"א ולא מן ג"ש כנ"ל כו'. דהא חזינן להלכה דקיי"ל דבטוענו בספק ע"פ העד חייב שד"א ולא מצי המוחזק לומר קים לי כו' וכמש"כ הש"ך בסי' ע"ה ס"ק פ' ע"ש. א"כ הא נדחית שיטתם ואין אנו יכולים לצרפם לס"ס. אבל באמת זה אינו הוכחה לסתור הך ס"ס שכתבנו דהא חזינן בשיטת הרא"ש דאף דלא הביא כלל שיטת הסוברים דגמרינן הך דר"ח מן ג"ש דע"א כמש"כ לעיל בשם הרא"ש דשבועות פ"ו סי' ה'. אפ"ה דחה לשיטת הר' אפרים ור"י בן מיגש וס"ל דאף בטענת שמא נשבעין ע"פ ע"א. רק דלמאן דס"ל למילף הא דר"ח מן ג"ש דע"א מוכרחים לפרש הא דב"מ (דף ד) דאמרו הצד השוה שע"י טענה וכפירה כו' דאף בטענת שמא שייך לומר טענה. ולהך שיטת הסוברים דילפינן שם מן ע"א אין זה מוכרח כ"כ. ומ"מ כתב הרא"ש שם דאין מוכרח לפרש דע"י טענה הוי ע"י טענת ברי אלא יכולים לפרש דאף בטענת שמא מ"מ תובע הוא וכמו דפירש רש"י כו'. ע"כ שפיר כתבתי לדון הך ס"ס. דדלמא הלכה בזה כדס"ל לרש"י ור' אפרים ור"י בן מיגש והרשב"א בחי' לקדושין (דף כ"ז) בד"ה אשכחן ברי כו' דכתבו כולם דהך ע"י טענה וכפירה כו' דב"מ (דף ד') קאי על ע"א ולא על ג"ש. ואת"ל דאין הלכה כגירסתם אכתי ספק דלמא אף בג"ש אמרינן מתוך שאיל"מ. וכן מוכח מן הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קכ"ט שכתב דאם טוען שמא לא היה שוה רק ג' דינרין ה"ל מחושואיל"מ. והא התם מה דמחייבינן ליה על דינר השלישי אין זה רק מפאת אנן סהדי דהוי ע"י חיוב ב"ד דדינו כמו העדאת עדים דר"ח> אלמא דס"ל להדיא דגם בדר"ח אמרינן מחושואיל"מ. וכן נתבאר לעיל די"ל דהש"ך לשיטתו דהכריע בסי' ע"ה דאף בג"ש אמרינן מחושואיל"מ. ולדברי הש"ך אנו שומעין בכל זה. וכן הוא עיקר לדינא: (השמטה מלעיל) ועוד י"ל דאף לשיטת הסוברים דילפינן העדאת עדים מן פיו וג"ש דע"א דג"כ י"ל דבהעדאת עדים הדין הוא דאמרינן מחושואיל"מ אף דנימא כהסוברים דבג"ש לא אמרינן מחושואיל"מ. דהא שיטת הרא"ש בב"ק פ"א סי' א' בהא דאמרו שם דילפינן אבנו וסכינו כו' מן בור ואש דיש לו דין בור בכל דיניו כיון דתחלת הדין הוא מן בור ע"ש. וכן מוכח מן התוס' בב"ק (דף וא"ו ע"א) ד"ה תאמר בהני כו' וכמש"כ המהרש"א שם. ודברי התוס' הובא בהרא"ש שם. אך שיטת התוס' בב"ק (דף ג' ע"ב) ד"ה משורו למדנו כו' דלא כדברי הרא"ש בזה הכלל וכמו שהעיר בזה המהרש"א והפלפלא חריפתא להרא"ש שם בב"ק פ"א סי' א' אות י"ד. א"כ לשיטת הרא"ש ה"ה בהעדאת עדים דר"ח דתחלת דינו הוא מן פיו כמו שאמר דלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו א"כ ממילא יש להעדאת עדים דין פיו ע"כ ממילא ה"ל מחושואיל"מ בהעדאת עדים כמו בפיו ולכן שפיר ס"ל להרא"ש דגם בהעדאת עדים הדין הוא דאמרינן מחושואיל"מ משום דאף להסוברים דילפינן מן פיו וג"ש דע"א עכ"ז כיון דתחלת דינו הוא מן פיו ע"כ יש לו כל דין פיו. אך לשיטת התוס' בב"ק (דף ג') ד"ה משורו למדנו כו' וכן לשיטת יש מן הגדולים שהובא בהרא"ש לב"ק פ"א סי' א' דס"ל דלא חייב באבנו וסכינו אלא מה שחייב בשניהם כו' שפיר י"ל דלשיטת הסוברים דילפינן להעדאת עדים מן פיו וג"ש דע"א דלא נימא מחושואיל"מ בהעדאת עדים להסוברים דבג"ש לא דיינינן מחושואיל"מ כנ"ל. אבל לפ"ז יש בנ"ד עוד ספק שלישי להצטרף לספק ספיקא דדינא דכתבתי לעיל המסייע להתובע להוציא מן הנתבע המוחזק. דהא לכה"פ הוי ספיקא שמא הלכה כהרא"ש דילפינן מן תחלת דינא: ובאמת הא מבואר בח"מ סי' תי"א בטור ובש"ע סעיף א' דכתבו לדינא דאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בגגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו אחר שנחו דיש לו כל דין בור כו' וזהו כשיטת הרא"ש דילפינן מתחלת דינא ולא הובא שם כלל דעת החולקים א"כ חזינן דנקטינן לדינא כדברי הרא"ש הלז דילפינן מתחלת דינא. ועיין ביש"ש לב"ק פ"ק סי' ח'