נחל יצחק חלק ב קנד

הריוח. ובאמת ז"א דהא רבית נאסר אף היכא דלא התנה וכמו אבק רבית. אלא כוונתם שהתנה שיהיה המעות ברשותו. אבל היכא שלא הרשהו הבעלים להשתמש בהמעות אלא השתמש שלא ברשות בכה"ג לא שייך איסור רבית כנ"ל. ופשט לשונו משמע דאף שנותן הנפקד הרבית שלא בשעת הפרעון ג"כ אין בו איסור כלל א"כ ממילא נדחה כל מש"כ. ותקשה סתירת הא דסי' קע"ו לסי' קע"ז כנ"ל. ועיין בביאור הגר"א סי' קע"ז ס"ק מ"ג ומש"כ שם. ויש להאריך על פי זה ובדבריו: ואפשר לומר דכוונת הגמ"ר דהובא בריש סי' קע"ו דאם הוציא אסור ובלא הוציאן לא נאסר וכתב הב"י והש"ך דמיירי בשכרן להתלמד כו' די"ל דכוונתן דהתוספתא קאי על מה דאמרו מתחלה שם משכיר מעותיו להתלמד כו'. וע"ז סיימו בסיפא ואם נשתרש אסור היינו דמתחלה הובא לידו להתלמד ולראות ואח"ז הרשהו הבעלים להשתמש בהמעות א"כ משתמש ברשות הבעלים. ובזה שייך שפיר איסור רבית כמו בכל מלוה. ואשמועינן התוספתא דאף דשכר מעותיו קא קני לי' הבעלים בעת דשכרן להתלמד ולראות. עכ"ז כשנעשה זה למלוה אח"כ נאסר מדרבנן גם בזה. והא דתקשה דא"כ למה כתבו דוקא הוציאן הא אף בלא הוציאן נאסר משום דמלוה להוצאה ניתנה כמו כל מלוה כיון דרשות להבעלים להשתמש כמש"כ הב"י והש"ך שם. וי"ל דזה אתי שפיר לפמש"כ הט"ז בח"מ סי' קפ"ט דהיכא דהוי פקדון בידו ואח"ז הקנה הפקדון להנפקד דלא קנה הנפקד משום דרשות הנפקד הוא כרשות המפקיד. והקצה"ח האריך שם הרבה בזה וכתב דע"י מה דהניח החפץ שלו ברשות הנפקד קנה המפקיד לרשות של הנפקד וע"כ אינו יוצא מרשות המפקיד. והנתיבות בסי' ר' השיג על הקצה"ח דהא ע"י זה לא נעשה המקום של בעל החפץ כדין חצירו עיי"ש. א"כ י"ל דבשכרן להתלמד מחמת דמסר המעות להנפקד קנה המפקיד להמקום. ע"י הנאתו שיש להנפקד מן מה שמסר המפקיד המעות לצורכו ובזה אינו שייך השגת הנתיבות כ"כ. וכש"כ בשומר שכר דהוי ידו כיד הבעלים יותר משומר חנם וודאי דשייך סברת הט"ז הנ"ל. וכמש"כ כעין זה המחנה אפרים ה' קנין חצר סי' ח' דבש"ש קאי החפץ יותר ברשות הבעלים מבש"ח ואף דגבי פקדון אמרו כל היכא דאיתא ברשותו דמרא איתא. היינו דהחפץ הוא ברשותו דמרי' להקנותו לאחרים. אבל מ"מ אין הפקדון עומד ברשות הבעלים ממש אבל בש"ש עומד החפץ ברשות הבעלים ממש כו'. כמו בב"מ (דף יו"ד) דפועל ידו כיד בעה"ב ע"ש במחנה אפרים: **(הגה"ה ובעיקר דברי הט"ז בסי' קפ"ט הנ"ל שכתב כן בכוונת הטור דס"ל דהנפקד אינו קונה במתנה החפץ של המפקיד יש לתמוה עליו דהא בטור בסי' רמ"א ובש"ע שם סעי' ב' מבואר להדיא דאם נתן המפקיד במתנה להחפץ שיש לו אצל הנפקד קנהו הנפקד בדברים לבד וכן כתב הרמב"ם בפ"ג ה' זכי' דין ב' אלמא דלא כהט"ז וכן הוא בח"מ סי' ע"ג סעי' י"ט וסמ"ע ס"ק נ'. ועיין ברא"ש בפסחים פ"א סוף סי' ד' למה שהביא שם בשם רבינו יונה וקצרתי. ועיין באו"ח סי' ת"מ ובט"ז שם וברמב"ם ה' מכירה פ' ה' דין י"א ובח"מ סי' קכ"ה וסי' ר' וב"ב (דף פ"ה): (ע"כ הגה"ה):)** ולפי דברי הט"ז הנ"ל וכ"ש בש"ש כנ"ל. י"ל דלכן כתב הגמ"ר בכוונת התוספתא דאם נשתרש אסור דהיינו בהוציאן. משום דמיירי התוספתא היכא דמתחלה שכרן להתלמד ולראות ואח"ז הרשהו להוציאן. ואלו לא הוציאן לא אמרינן בזה מלוה להוצאה ניתנה משום דהשוכר לא קנה את המעות כלל כיון דמתחלה אתי לידו בתורת פקדון והוי עליו ש"ש כדין שוכר. ע"כ לא קנה להמעות שיהיה בתורת מלוה רק בעת שהוציאן וכ"ז דלא הוציאן לא קנה אותם ע"י רשותו דהא רשות השוכר הוא כרשות הבעלים כנ"ל. וע"כ כתבו דבעינן דווקא הוציאן דאז קנאם. ואשמועינן התוספתא דאף דנתחייב בשכירות בעת ששכרן להתלמד עכ"ז אח"כ כשנעשה מלוה אסור מדרבנן משום רבית. וגם אשמועינן דדוקא נשתרש היינו הוציאן אבל כ"ז דלא הוציאן לא קנה להמלוה כיון דמתחלה אתו לידו בתורת פקדון ובדין ש"ש כנ"ל. א"כ מתורץ סתירה העצומה הנ"ל: ענף ו והעיקר מה שנראה לי ליישב הקושיא הנ"ל ע"פ מה שראיתי דבר נחמד ומחודש בהריטב"א לקדושין (דף מ"ז) על הא דאמרו שם על התוספתא דקידושין דהובא שם בגמ' דפליג ר"ש בן אליעזר משום ר"מ עם ת"ק במלוה אם הוי ברשות בעלים לחזרה דרשב"א ס"ל דלא אמרינן כלל מלוה להוצאה ניתנה. וכתב שם הריטב"א בשם רבו על הא דאמרו בב"מ (דף צ"ט) כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרים ואף בשאלה אינו קונה משיכה רק מדרבנן. וכתב הטעם דכיון דגוף החפץ אינו קנוי לבעלים אלא קנין לזמן ע"כ לא שייך ביה קנין משיכה מה"ת ואף במלוה לא יהיב ליה גופא אלא תשמיש המעות כו'. אלא דרבנן תקנו דשאלה נקנה במשיכה וגם התחלת המלאכה הוי קנין מדרבנן וע"כ במלוה היכא דהיא בעינה אינה נקנית במשיכה רק מדרבנן וזהו טעמא של רב הונא ורשב"א דס"ל מלוה ברשות בעלים אף מדרבנן אינו קונה כו' עכ"ל הריטב"א. וזהו לשיטת התוס' בע"ג (דף ע') דמתנה דליכא כספא קונה משיכה מה"ת. ועיין מזה בספרי ח' יו"ד סי' כ"ג בשיטת הרמב"ן שם ועיין בשמ"ק לב"מ (דף צ"ט) וקצרתי: ולפי דברי הריטב"א הנ"ל יש לדון מלתא חדתא במי שלוה מחבירו מעות על רבית קצוצה והלוה לא הוציאן עדיין בהוצאה ומחזיר להמלוה אותן המעות עצמו ויש עדים ע"ז דאל"כ מסתמא הוציאן דהא קיבלן ע"מ זה. דבזה לא נאסר הרבית רק מדרבנן דאף דמלוה להוצאה ניתנה עכ"ז הא מה"ת לא קנהו הלוה בקנין משיכה וחצירו וידו רק מדרבנן כנ"ל. וכיון דמה"ת קיימא המעות ברשות הבעלים לחזרה ויכול מה"ת לחזור א"כ מה"ת דינו כפקדון ולא יצא מעולם מרשות בעלים כלל. א"כ ליכא כה"ג איסור תורה. כיון דמה"ת לא קני להמלוה עצמה. והא שכתבו דזה נאסר. אין זה רק מדרבנן כיון דקני ליה מדרבנן. וזה דומה למי שהבטיח לחבירו להלוות לו מעות עד זמן פלוני ועבר הזמן ולא קיבל הלוה המעות לידו ובזה אף אם נותן הלוה רבית להמלוה עבור הבטחתו דהיה בידו ליקח המעות לידו בתוך זמן הנ"ל וודאי אין בו איסור תורה כלל. כיון דלא אתאי לידו כלל מעולם. וה"ה אף היכא דהיה בידו רק דלא קנהו בתורת קנין. הוי ג"כ כלא אתאי לידו בתורת קנין דאין בו רבית מה"ת. ואף להסוברין דע"י קנין מדרבנן נעשה כמו קנין מה"ת משום הפקר ב"ד בזה"ב הפקר בכל מקום. עכ"ז ז"א שייך באיסור רבית דהא אי נימא בזה הפקר ב"ד. א"כ לא שייך ביה איסור רבית כלל כיון דזכה הלוה להמעות מהפקר. ולא מן המלוה הוא זוכה. א"כ לא מקרי הלואה מה"ת. וע"כ לא שייך לדון דע"י קנין מדרבנן דהוי הפקר ב"ד דהלוה זוכה מן הפקר יהיה שייך ביה איסור תורה בהרבית. וע"כ אין בזה איסור רבית רק מדרבנן כ"ז דלא הוציאן הלוה ומחזירם בעין להמלוה. ואף דלאונסין קיימא ברשותו דהלוה לכ"ע כדאמרי במסקנא דקידושין שם. עכ"ז ע"י מה דנתחייב באונסין לא משוויה ליה לרבית רק מדרבנן כמבואר כיון דלא קנהו לגוף המלוה ויכולין הבעלים עדיין לחזור מה"ת. ע"כ אין בזה רבית דאורייתא כנ"ל. כנלפענ"ד ע"פ דברי ריטב"א הנ"ל וקצרתי. ועיין ברמב"ם פ"ב ה' שכירות שפסק כר"א דתקנו משיכה בשומרים. ובמח"א ה' מכירה קנין משיכה סי' ב' ע"ש: ומצינו בב"מ (דף ע"ג) דרבינא הוה יהב זוזי לבני אקרא כו' ושפכי ליה טפי כו'. והוכיחו מזה בנימוק"י בשם התוס' שם דבמכירה כיון דאין בו איסור רבית רק מדרבנן ע"כ לא אסרו בכה"ג כיון דאינו מזכיר בפירוש שנותנו בשכר מעותיו כמבואר כ"ז ביו"ד סי' ק"ס סעי' ד' ובש"ך ס"ק ה' רק בהלוואה אסרו מדרבנן כה"ג. וה"ה יש לדון בהך דשכרן להתלמד ולראות ואחר זה הרשהו להוציאן כיון דעיקר