נחל יצחק חלק ב קנג

אבל לדינא זה אינו וגם דברי הקצה"ח הנ"ל אינו נכון לדינא דהא מצינו בב"ב (דף קמ"ו) ובאה"ע סי' נ' סעי' ג' בשולח סבלונות לבית חמיה והדרא בה איהי חוזר הכל ואם היה דבר מאכל ומשקה משלמת דמיו בזול היינו רק בעד הנאתה. ואם אמרינן כסברת הקצה"ח דכל הנותן לחבירו נותן על אומדנא שלא יחזור בו ואם יחזור בו ה"ל גזלן למפרע. א"כ ה"ה הכא בסבלונות כיון דהיכא דחזרה היא חוזרים הסבלונות משום דאיכא אומדנא דאדעתא דתחזור בה לא נתן לה. א"כ ה"ה במאכל ומשתה נימא דלא הרשה לה להשתמש אלא כשלא תחזור בה ואם תחזור ה"ל גזלן למפרע וחייבת כדין גזלן לשלם כולו. וע"כ מוכח דלא אמרינן זה הסברא. ואף הרא"ש דס"ל גבי מתנה ע"מ להחזיר כנ"ל אין זה אלא בהתנה בפירוש בלשון תנאי. אבל בלא התנה בפירוש לא אמרינן אומדנא זו לשוויא גזלן למפרע. אלא היכא דהיה מום ומק"ט דידע המוכר מזה בעת המכירה בזה שייך לומר דה"ל גזלן על המעות שקיבל אבל לא לעשותו גזלן למפרע. וידעתי מה דיש לחלק דשאני במאכל ומשתה דהא בחזר בו איהו אמרו שם דאינה משלמת כלל. ולי"א שם באה"ע היכא דאכל החתן אינה משלמת כלל. משא"כ בשארי סבלונות דאמרו שם דבחזר בו איהו מחזרת הכל. וע"כ מוכח דשאני מאכל ומשתה שם. ועיין בפירוש רשב"ם שם. גם יש לחלק דשאני היכא שנותן בתורת מכירה וקדושין. משא"כ בנותן בתורת מתנה כמו סבלונות וע"כ נדחה ראיה זו. אבל יש להוכיח בשארי הוכחות דלא כהקצה"ח בזה רק עת לקצר: ענף ה ובעיקר הך מלתא דנתבאר דבגזל לא שייך רבית כמבואר בסי' קע"ז סעי' י"ט ובח"מ סי' רצ"ב סמ"ע ס"ק כ"א ובח"מ ס"ס פ"א. יש להקשות מהא דמבואר ביו"ד סי' קע"ו סעי' א' בזה"ל אסור להשכיר מעותיו כו' וה"מ כששוכר להוציאם אבל אם שכרן להתלמד ולראות ומחזירם לו בעין מותר. וכתב הש"ך שם ס"ק א' בשם הגהות מרדכי מיהו אם הוציא המעות אע"פ שבאו לידו אותן המעות עצמן אסורים משום רבית עכ"ל הגמ"ר. וכתב הב"י והיינו בששכרן להתלמד או לראות דאם להוציאן אפילו לא הוציאן נמי אסור דכיון דמלוה להוצאה ניתנה מעת שבאו לידו כאלו הוציאן דמי עכ"ל הש"ך. ויש לתמוה דהא השכירות נתחייב לו מעת ששכרן להתלמד ולראות ואפילו אם יחזור השוכר אחר דשכרן ולא ירצה להחזיקם ויחזירם להמלוה בוודאי חייב לשלם השכירות שהתחייב א"ע בהם. ואטו בשביל שהוציאם אחר ששכרן להתלמד ועושה עצת הרמאות שיהיה על המעות איסור רבית אין סברא לפוטרו משום זה. וראיתי בחוות דעת סי' קע"ו ס"ק א' שכתב דזה אסור מדרבנן ואף השכר שעלה מקודם שהוציאן אסור כיון שנעשה שעה א' מלוה מחזי כמקבל שכר הלואה וע"כ לא חילקו הפוסקים עכ"ל החוו"ד. אבל אכתי לא נראה לי דז"א שייך אלא בהוציאן ברשות המלוה. אבל בהוציאן שלא ברשות המלוה אין סברא לפוטרו אף מדרבנן דא"כ כל רמאי יעשה טצדקי למיפטר מהשכירות שיעשה כדי להפסיד השכירות והלא המלוה לא פשע כלל. וביותר תקשה הא כיון דשכרן להתלמד ולראות א"כ הא אין רשאי הלוה להוציאן. רק במעות מותרין ולא התנה כלל מותר להשתמש. אבל לא בפירש ששוכרן להתלמד וכמש"כ הש"ך. ואם היה מותר להשתמש א"כ אף בלא הוציאן דינו כמלוה דלהוצאה ניתנה. וכיון דהוציא באיסור גזל. א"כ לא שייך בי' איסור רבית כלל וכמבואר בסי' קע"ו סעי' י"ט וכנ"ל דבשולח יד בפקדון וגזלה ליכא בהו איסור רבית. והך דינא דסי' קע"ז הנ"ל הוא מן המרדכי ס"פ המפקיד ומה שכתבו הב"י והש"ך בסי' קע"ו הנ"ל הוא מן הגמ"ר. וקשה מאוד סתירת הב"י והש"ך בזה: וראיתי בהג"מ פ' איזהו נשך עלה דרב חמא מוגר זוזי בפשיטי שהביא לתוספתא דתניא משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד ולראות נגנבו או אבדו חייב כו' ניטלו באונס ה"ה כש"ש נשתרש עליו אסור משום רבית כו' ופי' הג"מ דנשתרש שהוציא והרוויח אסור משום רבית לפי שהוציאן כו'. ולפמש"כ הב"י והש"ך מיירי בשכרן להתלמד דאל"כ אף לא הוציאן אסור. ובאמת התוספתא דקתני נשתרש דמשמע שהוציאן דווקא וכמש"כ הג"מ א"כ באמת מוכח מהתוספתא דאף בשולח יד בפקדון וגזלה אסור משום רבית מדרבנן. אכן בסי' קע"ו בב"י הביא בשם בעה"ת שכתב עלה דמשכיר מעות להתלמד כו' דה"מ שלא קיבל עליו אחריות אונסים אבל קיבל ע"ע אחריות אונסים אסור והכי משמע בתוספתא עכ"ל. והובא זה ברמ"א ריש סי' קע"ו שם וזהו רק מדרבנן. והנה בביאור הגר"א זצ"ל בסי' הנ"ל ס"ק א' כתב לפרש עפ"י דברי בעה"ת והרמ"א הנ"ל להתוספתא הנ"ל וגורס בזה"ל משכיר מעותיו להתלמד כו' נשתלשו עליהם אסור משום רבית ר"ל שהושלש בידו מתחלה שיהיה חייב באונסים אסור וזה שכתב בהגה"ה ודוקא שלא כו' עכ"ל ביאור הגר"א זצ"ל. א"כ להבעה"ת והרמ"א שהביא לדינא כפי' הבעה"ת דאם קיבל עליו כל אחריות אסור וזהו עפ"י גירסתם ופירושם בתוספתא כנ"ל. א"כ אין לנו הוכחה מן התוספתא דאף בגזלה שייך רבית. וכיון דליכא לנו הוכחה ע"ז אין לנו לאסור מסברא בגזלה בפרט דהוא נגד שארי הוכחות שהוכחנו דבגזלה לא שייך רבית. דלפ"ז נדחה ראיות הגמ"ר מן התוספתא דהוכיח לאסור אף בהוציאן באיסור. ולולי דברי הש"ך והב"י הייתי אומר בפשיטות דאם הוציאן באיסור אינו אסור משום רבית משום דפשט התוספתא וגירסתו הוא כגירסת הבעה"ת. ואף בספיקא אינו אסור בזה כיון דעיקרו אינו רק מדרבנן דהא אף אם נימא דאסור אינו רק מדרבנן משום דמה"ת אינו אסור רק בדרך הלואה ואף מכירה אינו אסור רק מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. אבל לפי מה שהובא דברי הגמ"ר בב"י והש"ך הנ"ל לדינא קשה כנ"ל: וידעתי. דיש לומר ולחלק דשאני הא דסי' קע"ז סעיף י"ט דמבואר שם דאם הנפקד שולח יד בפקדון דאם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו אין בו משום רבית. דשם מיירי בלא התנה וקצץ לתת לו רבית. וגם יש לומר דמיירי שם דבעת דהנפקד פורע החוב להמפקיד באותו המעמד נותן לו היתרון בבת אחת עם הפרעון חוב. דלכן אין בו משום רבית משום דהא מצינו ביו"ד סי' ק"ס סעיף ד' דאם הלוה נותן היתרון להמלוה בשעת הפרעון אין בו משום רבית היכא דהיה דרך מכר. רק בהלואה נאסר זה וכמש"כ הנ"י בשם התוס' בהא דב"מ (דף ע"ג) להוכיח כן מהא דרבינא יהב זוזי לבני אקרא ושפכי ליה טפי ע"ש. א"כ ה"ה י"ל דמה"ט מותר היכא דהיה חוב גזלה ונותן לו בשעת פרעון דלא גרע ממכירה כיון דאין אסור מה"ת אלא בדרך הלואה. ובכה"ג מיירי הא דסי' קע"ז דלא אמר ליה דנותן ליה בשכר מעותיו וכמש"כ השיך כה"ג בסי' ק"ס ס"ק ה' ע"ש. א"כ אתי שפיר הא דריש סי' קע"ו דאף דהתם נתחייב ליה השכירות בעת ששכרן. ואף אם היה מחזיר המעות להמשכיר באמצע הזמן מחוייב הוא בשכירותו וכמש"כ החוו"ד שם. עכ"ז נאסר מדרבנן כיון דהיה זה החיוב עליו משום תנאו דהתחייב בזה בעד לקיחת המעות עכ"פ. ובאמת י"ל דהיכא דהתנה אז נאסר אף בחוב כמו גזלה משום רבית: אבל באמת גם זה לא נראה לי כמו שהוכחתי לעיל מן הא דיש לו שבח אע"פ דפירש השבח בלא הכיר בה והא התם הוי כהתנה. וגם לפי סברת התוס' בב"מ (דף נ"ז) דכתבו דלא שייך אגר נטר לפי שאסור להשתמש. ואף מדרבנן לא נאסר כמש"כ לעיל ע"פ התוס' הנ"ל. א"כ זה הטעם שייך ג"כ על איסור גזל דהא היה אסור עכ"פ להשתמש בהמעות. והא שכתב המרדכי ס"פ המפקיד והובא בש"ך סי' קע"ז ס"ק מ"ב וט"ז שם ס"ק כ"ה שכתבו בשמו בזה"ל דאם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו אין בו משום רבית כיון דלא ניתן לו בתורת מלוה ולא בתורת מקח ולא שייך לומר בי' קרוב לשכר כו' אלא היכא שהתנה עכ"ל המרדכי. אין כונתם במש"כ אלא היכא שהתנה דכוונתו הוא בהתנה על