נחל יצחק חלק ב קנב

הרא"ש הנ"ל א"כ קשה דאיך אמרו בלא הכיר בה יש לו שבח וע"כ מוכח כנ"ל. ובוודאי אין סברא לומר דכיון דחזר ולקחה מיד הבעלים שייך השדה להלוקח כמבואר בב"מ (דף ט"ו) ע"כ יש לו שבח. דזה אינו דהיכא דלא חזר ולקחה דאז הוי ביטול מקח דיהיה בו איסור רבית. וע"כ מוכח כנ"ל. ועיין ב"מ (דף ע"ב ע"ב) וקצרתי: ונראה לי להוכיח מן התוס' ב"מ (דף י"ד) ד"ה שיעבוד כו' דס"ל דגזלה הוי ביטול מקח. דהא כתבו שם דאף לשמואל דס"ל אחריות לאו טעות סופר דעביד אינש דזבין ארעא ליומא מ"מ בנמצא שדה שאינו שלו חוזר על המוכר משום דה"ל מק"ט כו' א"כ מוכח דגזלה הוי ביטול מקח. אכן יש לדחות ראי' זו דהא אף לשיטת הבעה"ת דכתבו בשמו דס"ל דגזלה לאו ביטול מקח רק מצד אחריות חוזר. עכ"ז מוכח דלאו כ"ע ס"ל כן דהא בנמצא שאינו שלו פליגי רב ושמואל אם יש לו שבח. א"כ דוקא לדידן דקיי"ל כרב דיש לו שבח. שפיר אמרו דגזלה לא הוי ביטול מקח. אבל לשמואל דס"ל אין לו שבח משום רבית וודאי ס"ל דגזלה הוי ביטול מקח. ע"כ שפיר כתבו התוס' לשיטת שמואל כנ"ל. ובלא"ה י"ל קצת בזה דאף דנימא דגזלה לא הוי ביטול מקח. עכ"ז שפיר כתבו התוס' דשמואל אף דס"ל עביד אינש דזבין ארעא ליומא וליכא בזה אחריות טעות סופר משום דאכל הפירות בהיתר עד דאתי ב"ח. עכ"ז בנמצאת שאינה שלו לא שייך כן דהא הנגזל גובה ממנו הפירות שאכל וכמש"כ הר"ן בחידושיו לב"מ שם. א"כ דיינינן בזה אחריות ט"ס. אך זה דוחק קצת בכוונת התוס' ועיין ברשב"ם ב"ב (דף מ"ד) ד"ה שנמצאת שאינו שלו. והעיקר כמש"כ לעיל דאינו ראי' מהתוס': ובעיקר הכלל שכתבו בשם הבעה"ת דגזלה לא הוי ביטול מקח. לא ברירא לי כ"כ משום דהא גזלה הוי מלתא דאיסורא להשתמש בדבר הגזול. א"כ דומה למוכר איסורי הנאה דמחמת איסור הוי מק"ט לכ"ע. ומה לי איסור הנאה מחמת איזה לאו או איסור גזלה מחמת לאו דגזל כשנתברר בב"ד דהשדה היא גזולה. ומן הבעה"ת אין ראי' כלל וקצרתי בכ"ז. לכן שפיר כתבתי להוכיח מהא דלא הכיר בה יש לו שבח דמוכח דבגזלה לא שייך איסור רבית. וגם מוכח מזה דבמקח טעות אסור להמוכר להשתמש במעות. ודוקא בהכיר בה בזה כתב הרא"ש בפ"ק דב"מ סי' ל"ט דהוי איסור רבית דהא מותר להמוכר להשתמש במעות. והא שכתבו התוס' בב"מ (דף ט"ו) ד"ה מעות יש לו כו' ובב"ק (דף צ"ה) דאף בהכיר בה יש לו שבח בקיבל עליו אחריות בפירוש. י"ל דמיירי בקנו מידו ויש לו קרקע וכמש"כ הרא"ש שם בשם ר' זרחיה הלוי וכמבואר בח"מ סי' שע"ג פלוגתא בזה וכמש"כ הסמ"ע והט"ז שם ובביאור הגר"א שם ס"ק ט'. או אפשר דס"ל להתוס' דכיון דהכיר בה ולא הוי מק"ט ע"כ דינו כמכירה גמורה דלא הוי איסור רבית. אבל בלא הכיר בה דיש לו שבח אף בלא קנו מידו אף דהוי מקח טעות שפיר הוכחתי דבגזלה לא שייך רבית כנ"ל. ולפ"ז יש לדון דה"ה במוכר שדה ונמצא בו מום לאח"ז דאם המוכר ידע מהמום דאף דהמעות חוזרין עכ"ז לא שייך בו איסור רבית. דכיון דהמוכר אסור להשתמש בהמעות כדין גזל כנ"ל ע"כ לא שייך בו רבית כמו בכל גזלה וכמו בהיתה שדה גזולה ולא הכיר בה דיש לו שבח: ולפמש"כ המל"מ לחלק בין מוכר איסורי הנאה דכיון דאינו שוה כלום ע"כ דינו על המעות כגזלה. משא"כ בכל מק"ט כיון דשוה מידי לא הוי כגזלן על המעות וכמו שהובא לעיל בשם המל"מ. א"כ יש לחלק דשאני מוכר שדה ולא הכיר בה דלכן יש לו שבח. דכיון דנמצאת שדה גזולה ומשום איסור גזל אסור לו לאכול הפירות ולהשתמש בהשדה. ע"כ י"ל דזה דומה למוכר איסורי הנאה דמשום איסור לא שוה לו כלום. וה"ה הכא מחמת איסור גזל לא שוה לי' להלוקח כלום. ע"כ שפיר אמרינן בו דהוי המעות גזלה ביד המוכר. משא"כ בנמצא מום במקח דהא שוה מידי עכ"פ. ע"כ אין דינו על המעות כגזלן אלא כבע"ח וע"כ שייך בו איסור רבית. אך כ"ז לשיטת המל"מ. אבל לפמש"כ לעיל דלא כהמל"מ בהחילוק הנ"ל אלא העיקר תליא דהיכא דידע המוכר בהמום אז דינו כגזלן על המעות שקיבל מהלוקח. אלא היכא דלא ידע המוכר מהמום אז דינו כבע"ח על המעות. א"כ ה"ה בנמצא מום במקח היכא דידע המוכר מהמום אז כיון דהוי כגזלן לכן לא שייך בי' איסור רבית כלל. ואפשר הסמ"ע בסי' רל"ב הנ"ל דכתב דשייך בי' רבית מיירי בלא ידע המוכר מהמום. אבל היכא דידע מהמום אפשר דמודה הסמ"ע לכל מש"כ: ענף ד ובח"מ סי' רל"ה סעי' א' בסמ"ע ס"ק י"ד כתב בקטן פחות מבן כ' שמכר קרקע אביו דאף דבטל המכר עכ"ז אין מוציאין מן הלוקח הפירות שאכל דהא בזביני אמרו בב"מ (דף ס"ו) דמחילה בטעות הוי מחילה וכש"כ אם נתרצה הקטן בפירוש כו' עכ"ל. והנתיבות שם ס"ק ד' תמה על הסמ"ע דהא הוי בזה איסור רבית דאף דנימא דלא הוי רק אבק רבית מ"מ הא דאמרו דלא מחשבין ומנכין במשכנתא על הקרן מטעם דמשכנתא בלא זוזי אפוקי מיני' הוא. אבל לא אמרו כן רק במשכנתא אבל קטן דאין לו יד להשכיר ולהשכין א"כ לא שייך זה ודחה דברי הסמ"ע הנ"ל: אכן לפמש"כ יש להמליץ בעד הסמ"ע דהא יש לדון בקטן שמכר אף דמן הדין מכירתו בטילה מ"מ אפשר לומר דהוי המעות כמו גזל ביד הקטן המוכר. דהא מצינו ברא"ש פ' לולב הגזול סי' ל' גבי מתנה ע"מ להחזיר דס"ל לר' ישעי' דפטור מאונסין אבל הרא"ש ס"ל דאם לא החזיר חייב באונסין דאע"פ שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה א"ע גזלן למפרע כו' עכ"ל. וכה"ג כתב הקצה"ח סי' קצ"א ס"ק ג' בא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום או דא"ל שדך קנוי' לי לאחר ל' יום דחזר בו תוך ל' דאף דיכול לחזור בו תוך ל' מ"מ חייב באונסים על המעות שקיבלם מן המקדש וכן המוכר חייב באונסים על המעות שקיבל מן הלוקח דכיון דיכולים לקיים המקח והקדושין וחזרו ה"ל גזלן למפרע וחייב באונסים וכמש"כ הרא"ש גבי מתנה ע"מ להחזיר. ואף לדעת הש"ע בסי' רמ"א סעי' ח' ורבינו ישעי' החולקים וס"ל גבי מתנה ע"מ להחזיר דפטור מאונסים. היינו מטעמא דהר"נ פ"ק דקדושין שכתב דכיון דלא בא לידו בתורת שמירה אלא בתורת מתנה ונאנס שאינו יכול לקיים תנאו פטור כו'. אבל היכא דיכול לקיים המקח ה"ל גזלן למפרע כו' עכ"ל הקצה"ח. ועיין במח"א הל' זכיה סי' י"ח מזה: א"כ לפ"ז ה"ה בקטן פחות מבן כ' שמכר דאף דחז"ל בטלו המכירה מ"מ מחוסר אמנה הוי וכמש"כ הסמ"ע דשייך בו לומר ניחא דליקו בהימנותי'. וכמו הא דזביני דב"מ (דף ס"ו). א"כ בוודאי גם בזה שייך לומר דוודאי לא הרשהו להשתמש בהמעות שנתן הלוקח לו אלא באופן שלא יחזור ממכירתו כשיהיה יותר מבן עשרים דהא ביותר מבן כ' אם שתק מהני כמבואר בסי' רל"ה סעי' י"ד. אבל אם יחזור ממכירתו אז לא הרשהו להשתמש בהמעות כיון דבידו לקיים המקח כנ"ל. ע"כ ה"ל דין גזלן למפרע ולא שייך בזה איסור רבית. משא"כ באסמכתא בהלוהו על שלש שנים דאמרינן דלא גמר ומקני והוי הפירות שאכל באיסור רבית. לא שייך לומר בזה דכיון דאינו מקיים המקח לבסוף א"כ לא היה לו מעולם רשות להשתמש בהמעות וה"ל גזלן למפרע כנ"ל. די"ל דכיון דאמרינן בב"מ (דף ס"ו) התם הלואה הכא זביני וכמו דפירשו הרא"ש והתוס' ושא"פ שם דכיון דהיה מתחלה על תנאי לא שייך בזה לומר ניחא דליקו בהימנותי'. וע"כ גם הלוקח לא סמך מעולם שיקיים המוכר תנאו כיון דהוי אסמכתא ובוודאי נתן לו המעות להשתמש ברשות בכל גווני אף דיתבטל המכר. אבל היכא דהוי ממנו הבטחה גמורה ושייך בי' מחוסר אמנה וודאי דשייך אומדנא הנ"ל. וכמש"כ הקצה"ח כעין זה כנ"ל. ע"כ לא שייך בי' דין רבית משום דהא בגזלה לא שייך רבית. ועיין בנתיבות ס"ס קצ"א. כן יש להמליץ בעד הסמ"ע: