נחל יצחק חלק ב קמט

גם יש לומר בזה דהא התוס' בב"ב (דף ל"א ע"ב) ד"ה וזו באה בפ"ע ומעידה כו' הקשו בין לרב הונא בין לרב חסדא נהמנינהו לבתראי במיגו כו' ותירצו דמיגו במקום עדים לא אמרינן דמיגו לא יוכל לסייעם כו'. וכ"כ התוס' בב"ק (דף ע"ב ע"ב) בד"ה אין לך בו אלא כו'. וקשה הא רב חסדא ס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים כמבואר בב"ב (דף ל"ג ע"ב) א"כ תקשה איך כתבו הכא התוס' גם לרב חסדא דלכן לא מהימני משום דהוי מיגו במקום עדים. וע"כ מוכח מזה דאף למ"ד דס"ל דמהני מיגו במקום עדים דלא הוי המיגו עדיפא מהעדים רק לפי דלא מכרעא מילתא בין המיגו ובין העדים והוי שקולים ולכן אין בכח העדים להוציא מהמוחזק אם יש לו מיגו. ולכן התם בב"ב (דף ל"ג) דהיה השדה מוחזקת בידו שלשה שנים ע"כ אין בכח העדים להוציא מהמוחזק. וכמו כל ספיקא דדינא דמהני תפיסה אף בקרקע. וע"כ שפיר כתבו התוס' הכא דלר"ח ג"כ אין נאמנים העדים אחרונים במיגו רק דהוי ספיקא: ולפ"ז י"ל דלכן א"ש בהא דפאה דאינן נאמנין על הקמח במיגו. משום כיון דאף למ"ד דאמרינן מיגו במקום עדים ג"כ עדיין הוי ספק לכן במקום איסור אזלינן לחומרא. ועיין לעיל בחידושי בסי' זה סעיף ז' ענף ז' מזה. וידעתי מה שיש לדון במש"כ לעיל דרבה בב"ב (דף ל"א) ס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים. דלפי דברי הנימוקי יוסף ב"ב שם שכתב בטעמא דרבה דס"ל דהתם לא הוי במקום עדים ממש ע"ש. א"כ לפי דבריו ליתא למש"כ לעיל. אך לא כן משמע בהא דכתובות (דף כ"ז ע"ב) ובכורות (דף ל"ו) ועיין בתוס' שם וקצרתי: ו (שם סעיף ל"ב ש"ך ס"ק פ"א) שכתב לחלק בין פקדון להלואה דבפקדון ליכא איסור רבית כיון דנשתמש שלא ברשות. וכמש"כ הסמ"ע סי' רצ"ב ס"ק כ"א וציין שם להא דסוף סי' פ"א. ובקונטרס הלז יבואר באריכות הך דינא אם שייך בגזל איסור רבית: ענף א הנה הרמב"ם פ' ט"ז ה' מכירה ה' ח' והמחבר בסי' רל"ב סעי' ט' כתבו המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיו ולאח"ז נראה לו בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות שכר. וכתב הסמ"ע שם ס"ק ל"ג בשם הע"ש דמשום רבית נגעו בי'. והסמ"ע דחה דבריו דאין זה אלא אבק רבית והא דצריך להחזיר משום דהוי גזל כו'. ומשמע ממנו דאם מחל לו הפירות שאכל יש בזה איסור אבק רבית. רק דפליג על הע"ש דס"ל דיוצא בדיינים: ולפענ"ד יש לדון בזה טובא ולומר דלא שייך בזה איסור רבית כלל. בהקדם דברי המרדכי ס"פ המפקיד והובא ביו"ד סי' קע"ז סעי' י"ט דאם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד הלוום במקום דמותר ברבית דאין למפקיד חלק בריווח כלל ואם הנפקד רוצה לתת לדבר מעצמו למפקיד אין בו משום רבית. וכ"כ הב"י שם בשם תשובת הרשב"א ובב"י סוף סי' ק"ס בשם הרשב"א. וכ"כ הסמ"ע בסי' רצ"ב סעי' ז' ס"ק כ"ב. אלמא דס"ל לכל הנך פוסקים דבגזל לא שייך איסור רבית משום דאין זה בכלל אגר נטר דמבואר בב"מ (דף ס"ג) דאמר רב נחמן כללא דרביתא כל אגר נטר אסור. וכן העלה המל"מ פ"ז הל' מלוה הל' י"א בסופו בזה"ל כתב הרשב"א דנראה בשולח יד בפקדון דאם רצה ליתן מה שהרוויח כולו או מקצתו אין כאן משום רבית דאין כאן אגר נטר לי והאריך בזה הרבה. והכריע כן לדינא ע"ש. והטעם הוא דבגזלה לא שייך רבית משום דהא נשתמש בהמעות באיסור ולא היה לו רשות להשתמש בהם: ונראה לי להוכיח כן מהא דב"מ (דף נ"ז) דאמרו שם בהא דאין רבית להקדש וזה חומר בהדיוט מבהקדש והטעם דבהקדש לא שייך רבית דלאו אחיך מקרי כמו דנתמעט מאונאה. ומקשה הגמ' ה"ד אלימא דאוזפי' גזבר מאה במאה ועשרים והלא מעל הגזבר וכיון שמעל הגזבר יצאו מעותיו לחולין. והתוס' שם ד"ה כיון דמעל הגזבר כו' כתבו דלא מצי לאוקמי דאוזפי במזיד דלא נפקע לחולין דא"כ ליכא אגר נטר כיון דהלוה אסור להשתמש בהם כו'. וכוונתם דא"כ ל"ל למימר דאין רבית להקדש וחומר בהדיוט מבהקדש. הא בלא"ה לא שייך בזה איסור רבית ואין זה מקרי אגר נטר והלוה אסור להשתמש בהם והא גם בהדיוט במקום איסור ליכא אגר נטר כנ"ל. אלמא דס"ל להתוס' דהיכא דאסור להלוה להשתמש לא שייך בזה איסור רבית. א"כ ה"ה בגזלה או שולח יד בפקדון כיון דאסור להגזלן או להנפקד להשתמש בהמעות מחמת לאו דאיסור גזל. ובוודאי אין לחלק בין היכא דאסור להשתמש מחמת איסור לאו דמעילה או היכא דאסור להשתמש מחמת לאו דגזל. כללא של דבר כיון דאסור להשתמש לא מקרי אגר נטר ולא שייך בי' איסור רבית. ובוודאי אין לומר דכוונת התוס' שם דכיון דאסור להשתמש א"כ לא הוי רבית קצוצה דהא הקציצה הוא בעד שכר שימוש וכיון דאסור עדיין להשתמש לא שייך בו רבית קצוצה. דעדיין תקשה דהא עדיין יש בו איסור מדרבנן אף בלא קציצה ושייך שפיר בזה אין רבית בהקדש דאינו נאסר אף מדרבנן. ובלא"ה זה אינו מחמת כמה טעמים. וע"כ מוכח מהגמ' והתוס' הנ"ל דבמקום האסור להשתמש לא שייך ענין איסור רבית כלל אף מדרבנן: וביותר נראה לי להוכיח כן מהא דב"מ (דף י"ד ע"ב) דאתמר המוכר שדה לחבירו ונמצא שאינו שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבח ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו כו'. אתמר אמר רב נחמן אמר שמואל מעות יש לו שבח אין לו אע"פ שפירש לו השבח מאי טעמא כיון דקרקע אין לו שכר מעותיו עומד ונוטל כו' ואיפסקא הלכה כרב דיש לו שבח. וקשה מ"ט דרב דאמר יש לו שבח הא כיון דלא הכיר בה והוי מקח טעות דהדרי זוזי למרייהו א"כ אמאי מותר ליטול השבח הא הוי איסור רבית. ואף במכירה שייך איסור רבית מדרבנן א"כ מאי טעמא דרב ומ"ש מהא כשיהיה לי דמים תחזיר הקרקע דב"מ (דף ס"ה). וכן בהא דאת ונוולא אחי דב"מ (דף ס"ז). והא דזבין ולא איצטריך לי' זוזי. וכן בזבין למיסק לארעא דישראל דמבואר ביו"ד סי' קע"ד דכיון דנתבטל המכר שייך בו איסור רבית ואסור להלוקח לאכול הפירות. וכן הכא בלא הכיר בה דהוי מקח טעות דנתבטל המכר דמפני מה יש לו שבח וזה קשה מאוד: וע"כ נראה לי להוכיח מזה ככל הפוסקים הנ"ל דבגזל לא שייך איסור רבית והתם במוכר שדה בחזקת שלו ונמצא שאינו שלו והטעהו המוכר להלוקח. בוודאי הוי המעות שת"י המוכר כדין מעות גזל. כמו דאמרו בב"מ ר"פ איזהו נשך דל"ל לאו בגזל לאו באונאה. משום דהמאנה לחבירו יש לו דין גזלן. וכדמצינו בקידושין (דף נ"ו) המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו' מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ובירושלמי התם קאמר זאת אומרת שמקדשין בגזלה והובא ברא"ש ובר"נ שם. אך לשיטת ש"ס דילן דאין מקדשין בגזל תירצו דמיירי במכר לאיסורי הנאה לא"י או כו' דהכיר בהם דהוי איסורי הנאה דלא הוי מקח טעות. אבל היכא דהוי מק"ט ע"י אונאה מקרי המעות שת"י המוכר מעות גזל כמבואר בירושלמי והובא כ"ז שם ברשב"א ובריטב"א. א"כ ה"ה היכא שלא הכיר הלוקח בהשדה שאינה של המוכר והמוכר הטעה להלוקח ע"י פשיעותו. וודאי דה"ל המעות שת"י המוכר כדין מעות גזל. ולא היה רשות להמוכר להשתמש בהמעות משום איסור גזל: ע"כ א"ש מה דקיי"ל לדינא כרב דס"ל דלא הכיר בה יש לו שבח. משום דה"ל כמו כל מעות גזלה דלא שייך ביה איסור רבית משא"כ בהתנה כשיהי' לי מעות תחזיר לי. וכן בזבין ולא איצטריך לי' זוזי וזבין למיסק לארעא דישראל דלא היה שום אונאה מהמוכר ואין להמוכר דין גזלן. והיה רשות להמוכר להשתמש במעות בהיתר. ע"כ שייך בהו