נחל יצחק חלק ב קמז

ענף ג והעיקר כדברי הש"ך דאף בתבעו והודה יכול לחזור בתכ"ד דאין סברא לומר דלשון הטוש"ע הוא רק על הודה מעצמו דהא אמרו בזה"ל הודה בפני ב"ד בין שהודה מעצמו בין שתבעו והודה א"י לחזור אלא בתכ"ד. דמשמע דקאי על הנאמר באחרונה בוודאי דגם בתבעו והודה חוזר בתכ"ד וכן הוא לשון בעה"ת שער מ"ב ח"א אות וא"ו וכפי שהובא בש"ך לשון הבעה"ת בשם תשובה לקמאי. ומן הר"נ בשם הרא"ה אינו מוכח דכבר כתב הב"ש בסוף סי' מ"ז בס"ק ט' לפרשו דאיירי לאחר כ"ד כו'. וראיתי בשמ"ק כתובות (דף כ"ב ע"א) ד"ה והא שויא אנפשה חד"א כו' שכתב וז"ל הרא"ה אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני א"נ כו' אם נתנה אמתלא נאמנת כו' ואפשר באומרת מקודשת אני לפלוני לא סמכינן באמתלא שכבר הודית לנו ושוב לאו כל כמינה לחוב לו עכ"ל. וחזינן דעיקר דברי הרא"ה הוא לאחר כ"ד מדנקט לי' בלשון שכבר הודית דמשמע דעיקר כוונתו הוא להורות דדוקא לאחר כ"ד א"נ אף שאומרת אמתלא וכדברי הב"ש בכוונתו דאל"כ למה כתב ללשון שכבר הודית. וגם כתב דלא סמכינן באמתלא הרי דעיקר כוונתו הוא דאם אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהני האמתלא אבל לא מיירי כלל בענין חזרה בתכ"ד. וגם בעיקר דברי הרא"ה לא כתב רק בלשון ואפשר כו' דחזינן דמסתפק בעיקר דין זה ולא כתב כן בהחלט וכמש"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' סמ"ך בכוונת לשון הרא"ה עצמו ע"ש. וע"כ העיקר כהש"ך דאף בתבעו והודה חוזר בתכ"ד וכדמשמע פשט דברי הטוש"ע. ומה"ט סתם הרמ"א לעיל סי' פ' סעי' א' בהג"ה דתכ"ד יכול לחזור דמשמע דאף בהודה ע"י תביעה חוזר בתכ"ד. ועיין בקצה"ח סי' כ"ח ס"ק ח' במש"כ דחזרה בתכ"ד מהני אף במידי דלעבר. אבל אין זה שייך לנ"ד: והנה התוס' בב"ק (דף ע"ג ע"ב) ד"ה כי לית לי' לר' יוסי כו' כתבו דכן הלכתא דתכ"ד כדבור. [גבי עדות דיכולים לחזור דמיירי התם]. דהכי פסקינן הלכתא בנדרים בפ' בתרא כו'. ואי נימא דיש מקום לחלק כסברת היד המלך לחלק בזה דשאני מילתא דלעבר א"כ תקשה דמנלן להו להוכיח דלא קיי"ל כרבנן דס"ל גבי עדות דתכ"ד לאו כדבור. הא יש לומר דטעמייהו דרבנן דא"י לחזור מעדותן משום דכיון דהעידו על מידי דלעבר ע"כ מסתמא האמת כן ולא ס"ל לחלק בין הודאת בע"ד לעדות. משא"כ בהך דנדרים דלא הוי מידי דלעבר. ומדכתבו התוס' להוכיח דלא קיי"ל כרבנן אף דהוי הרבים נגד ר' יוסי מהך דנדרים מוכח דאין סברא כלל לחלק בין מידי דלעבר כו'. ואף דמוכח מכתובות (ד' ל"ג) ושבועות (ד' ל"ב) מהמשנה דגם בעדות תכ"ד כדבור עכ"ז הא הוכחת התוס' מנדרים ושם לא מיירי בענין עדות וכן בב"ב (דף קכ"ט): וכן פשט לשון התוספתא דהובא בש"ך הכא משמע דאף בהודאת בע"ד דינו כמו עדים אף בתבעו והודה דהא ז"ל התוספתא ריש ב"מ הודאת בע"ד כמאה עדים אימתי בזמן שטענו והודה אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור כו'. ובאמת ע"פ כלל של היד המלך שכתב לחלק דשאני הודאת בע"ד מן עדים בחזרה דתכ"ד יש ליישב קושיות הסמ"ע בסי' ע"ט סעי' א' ס"ק ב' על הרמ"א שכתב שם דנאמן ע"ע יותר מק' עדים [דזהו כלשון הגמ' בכריתות (דף י"ב)]. דל"ל למינקט לשון זה. ולדברי היד המלך דבהודאת פיו היכא דתבעו אינו חוזר בתכ"ד משא"כ בעדים י"ל דלכן כתב הרמ"א לשון זה דנפ"מ מזה דאף בתכ"ד אינו חוזר משא"כ בעדים משום דהודאת פיו אלים ביותר מן עדים. אכן לפי הלשון של התוספתא דהודאת בע"ד כמאה עדים בזמן שטענו והודה כו' דמפרש היד המלך דעיקר כוונת התוספתא דבטענו והודה אינו חוזר בתכ"ד משא"כ בעדים משום דהודאת פיו אלימא ביותר מן עדים. א"כ תקשה דה"ל להתוספתא לומר בזה"ל הודאת בע"ד יותר ממאה עדים בזמן שטענו והודה כו'. ובאמת מלשון התוספתא דנקטו הודאת בע"ד כמאה עדים משמע דאף דיהיה להודאת בע"ד כמו דין עדים ולא ביותר ג"כ שייך מש"כ שם לחלק בין טענו והודה להודה מפי עצמו דיכול לחזור בו א"כ מוכח מזה דהתוספתא לא מיירי שם בענין חזרה בתכ"ד ואדרבה מדקאמרי הודאת בע"ד כמאה עדים משמע דשווין הם הודאת בע"ד לעדים וכמו בעדים חוזר בתכ"ד כמו כן בהודאת בע"ד. ולכן אף דנימא לדינא כהכלל של היד המלך דהודאת בע"ד אלים ביותר מן עדים בענין חזרה בתכ"ד עכ"ז אין לפרש כן בכוונת התוספתא כיון דנקטו בלשונם שם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמשמע דלא נחתי שם לאשמועינן דיש מעליותא ביותר להודאת בע"ד מן עדים. ע"כ העיקר בפירוש פשט דברי התוספתא כמש"כ הש"ך. וכיון דאין הכרח להכלל של היד המלך מן פירושו להתוספתא ע"כ ממילא מסברא בעלמא אין לנו לומר להכלל שלו בלא ראי' מוכרחת מן הגמ' והתוספתא. והעיקר לדינא דאף בהודאה ע"י תביעה חוזר בתכ"ד: ה (שם סעי' כ"ג ש"ך ס"ק ס') דיכול לטעון טעיתי במיגו דפרעתי. והקשה על התוס' דגיטין (דף י"ד) ד"ה ולא פש גביה כו' דהביאו ראיה דאינו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי מהא דתנן בשבועות מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תנהו לי אם אמר נתתיו פטור אין לך בידי חייב כו' ואמאי לא מהימן לומר אין לך בידי שטעיתי במיגו דפרעתי אלא משמע דלא מהימן במיגו לומר שטעה עכ"ל התוס'. ודחה הש"ך זה הראיה דלאו ראיה היא דאה"נ אי טען טעיתי נאמן אלא התם מיירי שאינו טוען כך ומפרש ואומר בהדיא לא היה לך בידי מעולם כו' עכ"ל הש"ך: ענף א ויש ליישב קושיות הש"ך והוא די"ל דשפיר הוכיחו התוס'. משום דתקשה לרב חסדא דס"ל בב"ב (דף ל"ג) דאמרינן מיגו במקום עדים. וכן ס"ל לרבה בב"ב (דף ל"א) ועיין בתוס' שם ד"ה אמר רבה כו' וברשב"ם ומהרש"א שם. וכן מוכח בבכורות (דף ל"ו) תוס' ד"ה ואמר רבא כו'. דא"כ מה יענו במשנה זו דשבועות (דף ל"ח) דמבואר שם דנתתיו לך פטור וטוען אין לך בידי חייב. ולהך מ"ד דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים. א"כ תקשה דאמאי לא מהימן לומר אין לך בידי ולהכחיש העדים ע"י מיגו דפרעתי דהא אמרינן מיגו במק"ע. ומזה הוכיחו התוס' לפרש דכוונת הך משנה דאין לך בידי היינו דאומר טעיתי. ובכה"ג י"ל דכ"ע מודו דלא אמרינן מיגו במקום אנן סהדי. דכיון דהוי דבר הגלוי לכל עדיף מעדים לגבי זה. וכעין מש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ח) בד"ה אתא גברא כו'. ובש"ך סי' מ"ו ס"ק ס"ו: וראיה לזה מהא דב"ב (ד' ע') דבעי רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי לך מהו מי מהימן במיגו דנאנסו או דילמא א"ל שטרא בידי מאי בעי א"ל מהימן ולימא ליה שטרא בידי מאי בעי א"ל וליטעמיך כו' ופי' הרשב"ם בד"ה או דילמא כו' דהוי מה לי לשקר במק"ע כו'. וקשה מאי מבעי ליה מר"ח הא ר"ח דס"ל דאמרינן מיגו במק"ע כנ"ל. א"כ מאי מקשה לו ולימא ליה שטרא בידי מאי בעי. ע"כ מוכח מזה דכיון דהוי אנן סהדי. בזה לכ"ע לא מהימן במיגו. דדוקא היכא דלא ידעינן האמת כי אם משני עדים או מיותר משני עדים בזה נאמן במיגו. אבל היכא דאיכא אנן סהדי לכל בזה לא מהימן לכ"ע במיגו. וכן מוכח בריש ב"ב (דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה לפיכך כו' שכתבו דאשמועינן האי משנה דאף דשהו הרבה לא מהימן במיגו משום דאנן סהדי שלא עשה לבדו כיון שהיה יכול לדחוק את חבירו בדין שיהיה עושה עמו כו'. ואכתי תקשה למ"ד דס"ל דאמרינן מיגו במק"ע מהך משנה. וע"כ מוכח כנ"ל. דהיכא דהוי אנן סהדי לכ"ע לא מהימן במיגו כנ"ל. וכה"ג כתב הסמ"ע סי' פ"ה ס"ק ב' דהיכא דאיכא אנן סהדי לא מהני נאמנות כבתרי. דאנן סהדי עדיף מנאמנות כבי תרי. ואף דנאמנות כבי תרי עדיף מעדים עכ"ז אנן סהדי עדיף מעדים ע"ש: וכן מוכח מהא דהקשו התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה מי