נחל יצחק חלק ב קמו

דזהו באומר נזכרתי שפרעתי והרי עדים דאינו נאמן לומר טעיתי דאל"כ מאי אולמי' דפיו הא מצי יהיב לי' במתנה כו' וכ"כ הנמוקי יוסף שם. והרמב"ם חולק ע"ז כמבואר בסי' ע"ט סעי' ג' ועיין בהג"ה שם ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק י' ובהריטב"א לב"מ שם. והשמ"ק שם כתב בשם הרשב"ץ דמחלק דאם היה ההודאה בב"ד לא מהימן לומר נזכרתי וטעיתי כו' משא"כ אם היה ההודאה בפני עדים. וכעין זה מצינו בח"מ סי' פ"א בש"ך ס"ק ס' שכתב על דברי הרמ"א שם דא"נ לומר טעיתי בהודאתי אע"פ שיש לו מיגו דדוקא היכא שהודה בפני ב"ד אמרינן כן ולא בהודה בעדים ולדברי הר"נ שם אף בהודה בפני עדים אמרו כן ע"ש. עכ"פ חזינן דהודאה בב"ד היא אילימא דאף ע"י מיגו א"נ לומר טעיתי משום דהוי חזקה גמורה דלא הוי משעבד נפשי' בב"ד ויש לן הוכחה גמורה מזה דלא טעה. א"כ מה"ט אינו יכול לחזור בתכ"ד על הודאתו בב"ד דהא עיקר מילתא דחוזר בתכ"ד הוא דמשווי לדיבורו הראשון דה"ל בטעות א"כ הא בהודה בב"ד דא"נ לומר טעיתי במיגו מה"ט אינו יכול לחזור בתכ"ד דאינו נאמן למשווי לדבורו הראשון דהוא ע"פ טעות משום דגם בזה שייך לומר דחזקה דהיה מדקדק על בוריו, ולא היה נבהל להודות וכעין דברי הר"נ לנדרים (דף פ"ז) על הא דמקדש ומגרש דאינו חוזר בתכ"ד משום דהנך מילי אינו עושה אותן אלא בהסכמה גמורה כו'. ואף דתכ"ד היכא דחוזר עדיף לי' מן טענת טעיתי דהא היכא דנאמן לומר טעיתי עכ"ז הא כ"ז דאינו טוען בפי' טעיתי לא טענינן לי' משא"כ בתכ"ד דאם חוזר אז א"צ לטעון טעיתי. עכ"ז אזלינן בזה בתר טעמא דכמו דא"נ לומר טעיתי אע"פ שיש לו מיגו וכן בהודה בפני ב"ד א"נ לומר טעיתי ונזכרתי שפרעתי אף שמביא עדים ע"ז וכדברי הר"נ בב"מ והנ"י בשם הר"נ כנ"ל. א"כ מה"ט אינו חוזר בתכ"ד בהודאתו משום דהכל חדא היא דיש לנו הוכחה ברורה דלא טעי דאל"כ לא ה"ל להודות בב"ד ולשעבד נפשיה: ולפ"ז נדחה ההוכחה שהבאתי מן ב"מ (דף ג') דלא אמרו מה לפיו שכן אינו חוזר בתכ"ד משא"כ בעדים כו'. דהא י"ל דבאמת לפי מה דמסיק מה לפיו שאינו בהכחשה ולשיטת הר"נ הכוונה הוא דא"נ לומר טעיתי אף דיש לו עדים ע"ז משום דיש לנו הוכחה דלא טעה א"כ מה"ט ג"כ אינו יכול לחזור על הודאתו בתכ"ד ולכן אמרו הפרכא מה לפיו שאינו בהכחשה משום דבזה נכלל ג"כ מה דאינו חוזר על הודאתו בתכ"ד והכל מן חד טעמא הוא ולכן שפיר כתב היד המלך בכוונת הר"נ בשם הרא"ה לכתובות כן. משום דלשיטת הר"נ בב"מ במש"כ לפרש למה דאמרו מה לפיו שאינו בהכחשה כו' אינו קשה במה דלא אמרו מה לפיו שכן אינו חוזר בתכ"ד משום דגם זה נכלל במה דאמרו מה לפיו שאינו בהכחשה כו': ובקצרה י"ל עוד דבמה דאמרו מה לפיו שכן אינו בהכחשה די"ל דפירושו ג"כ דלא מצי אף איהו בעצמו להכחיש לדבריו הראשונים אף בתכ"ד וכן במה שאמרו תאמר בעדים שישנן בהכחשה נכלל בו ג"כ מה שהעדים עצמן יכולין להכחיש לדבריהם הראשונים בתכ"ד וכן נכללו בזה גם מה שעדים אחרים יכולין להכחיש להנך שני עדים משא"כ בפיו. והש"ס קאמרי בקצרה כדרך התלמוד בכ"ד: ענף ועוד י"ל בעיקר הוכחתי דהקשיתי דאמאי לא אמרו מה לפיו שאינו חוזר בתכ"ד. דהא כתבו התוס' בב"ק (דף כ"ה ע"א) בד"ה אני לא אדון קרן כו' לכללא דפירכא שאינה כתובה בתורה רק מסברא אינה פירכא לסתור להקו"ח אלא מכניסין אותה בהקו"ח וכ"כ התוס' בקידושין (דף ד') ד"ה מה ליבמה כו'. א"כ ה"ה הכא כיון דמה דס"ל דבהודאת פיו אינו חוזר בתכ"ד ובעדים חוזרים בתכ"ד הא אינן כתובין בפי' בתורה רק דקים להו כן מסברא וכמש"כ היד המלך להסביר זה. א"כ לא הוי מצי למיפרך להקו"ח ע"פ הפירכא דמה לפיו שאינו חוזר בתכ"ד כו' דהא מכניסין זאת בהקו"ח ונימא דהא. חזינן דאף דבפיו דאינו חוזר בתכ"ד עכ"ז אין בכח הודאת פיו לחייבו קנס ומחייבו שבועה כו' ולכן מהדר הש"ס למיפרך מן פירכא הכתובה בתורה כמו הזמה. ומה דאמרו הכחשה והזמה י"ל דעיקר כוונת הגמ' הוא רק על הזמה. ועפ"ז אתי שפיר דברי רש"י שם בב"מ ד"ה עדים אין מחייבין אותו קרבן כו' דכתיב או הודע כו'. והשמ"ק שם הקשה דלמה הוצרך רש"י לטעם זה שכבר פירשו רבנן טעמם כו'. אכן לפמש"כ אתי שפיר דכוונת רש"י לומר דזהו מפורש בתורה ע"כ הוי פירכא הכתובה בתורה ואינן מכניסין זאת בהקו"ח ואף דקאמרי רבנן טעם ע"ז מ"מ ממילא ילפינן זה מן הכתוב וע"פ טעמם. ועיין בשמ"ק שם בד"ה אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה לא מהזמה קא פריך כו' ולזה לא הזכירה רש"י אלא בעדים והכחשה כו' ור"ח ז"ל פירש כו' ואכמ"ל. וכעין זה כתבו התוס' בב"מ שם בד"ה אבל העדאת עדים כו' בסוף הדבור שכן דרך הגמ' למפרך פירכא על קו"ח ולא מסברא כו'. והכוונה הוא ג"כ דאם אינו רק מסברא אין זה פירכא רק מכניסין זה בהקו"ח כנ"ל. א"כ נתבאר על פי כמה טעמים דיש לדחות ההוכחה הלז: ועכ"ז בדרך פשטיות נלע"ד להוכיח מן ב"מ שם דאף בתכ"ד דהודאת פיו יכול לחזור בתכ"ד. דהא קאמרי שם שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו. דפשט הלשון משמע דהודאת פיו אינה גדולה לכל מילי מהעדאת עדים ואמרו שם מאי שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא כו'. וכתבו התוס' שם בד"ה אבל העדאת עדים כו' דהכא דאתי לפרושי דהודאת פיו גדולה מהעדאת עדים ניחא לי' למינקט טעמא דמשתמיט דסברא הוא כו' וחומר שאינו בהכחשה כו' עכ"ל. ואי נימא כדברי היד המלך דבהודאת פיו אינו חוזר בתכ"ד משא"כ בהעדאת עדים משום דבהודאת פיו הוי לנו הוכחה ברורה משא"כ בעדים דלא מהני רק מצד חוקי התורה. א"כ לפ"ז יש סברא ביותר לומר דלכן הודאת פיו מחייב שבועה משום דיש להודאת פיו כח ביותר דהא על מה שהודה ברור לנו מצד הסברא דחייב לו ויש לנו הוכחה גמורה ע"ז ע"כ יש כח להודאת פיו לחייב שבועה משא"כ העדאת עדים דלא הוי הוכחה ברורה רק מחוקי התורה ומה"ט חלוק העדאת עדים מן הודאת פיו לענין חזרה בתכ"ד א"כ עדיין י"ל דאין כח בהעדאת עדים רק על חיוב ממון על מה שמעידים אבל לא לחייב שבועה על השאר כיון דלא הוי בירור גמור לנו אף על עיקר עדותן. ומדלא אמרו כן מוכח דאין לחלק בין הודאת פיו להעדאת עדים בזה ומסברא בעלמא אין לחלק ביניהם. וידעתי מה די"ל דבאמת מתחלה בסוגיא דשם דילפי העדאת עדים בקו"ח מהודאת פיו ולא ידעי הפירכא דמה להודאת פיו שאינו בהכחשה א"כ לפ"ז הדין נותן דע"פ הך קו"ח ה"ה דנילף ג"כ לענין חזרה בתכ"ד בעדים דלא מצי הדרי כמו בהודאת פיו דאינו חוזר בתכ"ד אבל לבסוף דמסקי הפירכא דמה לפיו שאינו בהכחשה א"כ מה"ט ה"ה דאין למדין בקו"ת להעדאת עדים מהודאת פיו לענין חזרה בתכ"ד. וע"כ לא אמרו מעיקרא להך שלא תאמר דשאני הודאת פיו דעדיפא לענין חזרה בתכ"ד כן יש מקום לומר לכאורה. אבל באמת זה אינו דהא אין סברא כלל לומר דהיה ה"א לומר ולמילף דגם עדים לא יהיו יכולים לחזור בתכ"ד דהא מוכח מכמה סוגיות מפורשות דעדים חוזרים בתכ"ד ועיין בב"ק (דף ע"ג) דמפרש להמשנה דשם שהעידו בבת אחת והוזמו ופי' בתוס' שם הטעם דכיון שהיו יכולים לחזור בתכ"ד כו'. וכן הוא בשבועות (דף ל"ב) בגמ' לפרש להמשנה דכפר א' והודה א' דמיירי דכפרו שניהן וחזר א' והודה בתכ"ד כו'. ע"כ אין סברא לומר כלל דהי' הוי אמינא דעדים לא יהיו יכולים להזור בתכ"ד. רק רבנן דר' יוסי בב"ק (דף ע"ג) דס"ל בכ"מ תכ"ד לאו כדבור לכן גם בעדות אין חוזרים תכ"ד. ע"כ שפיר כתבתי דמוכח מהך סוגיא דהעדאת עדים שוה להודאת פיו בענין תכ"ד ובשניהם יכולין לחזור בתכ"ד: