נחל יצחק חלק ב קמה

בכ"ד כהרבים וכיון דפסק כרבנן ע"כ א"ש פסק הש"ע הכא דפסק דסמכינן אכתיבה דהא לא קיי"ל כר' יוסי דהוא דעת יחידאה. ומה שציין לדברי התוס' ביבמות דהביאו להירושלמי דמע"ש. הלא כבר נתבאר דע"כ מוכח לחלק בין הא דמשנה דמע"ש להך עובדא דהירושלמי דאף דקיי"ל לדינא כהך דירושלמי וכמבואר בח"מ סי' קע"ו סעי' כ"ט. עכ"ז אין זה סותר למה שפסק הרמב"ם כרבנן דמע"ש וכמש"כ להוכיח כנ"ל. ועיין בתשובת הרא"ש סי' ק"ג אות ג' דהביא ג"כ להירושלמי דמע"ש הנ"ל וכן בתשובת הרא"ש כלל פ"ו אות א' הביא להירושלמי הנ"ל: והנה לעיל כתבתי לחזק סברת הנתיבות שכתב לחלק דלכן בכתוב קרבן לא אמרינן טענת השבעה משום דלא ה"ל להודות למי שאינו יודע האמת כמו הגזברים והב"ד כו' והבאתי ראי' לדבריו מן דברי הסמ"ע בס"ק נ"ד שכתב כסברא זו בהודה לפני שכ"מ לפי שכשימות לא ידעו היורשים כו'. ולפ"ז אכתי יש להעיר בעובדא דירושלמי דמע"ש הנ"ל בהא דר' יונה ור' יוסי הוויין שותפי בגרבי כד דמך ר' יונה א"ר מנא לר' יוסי כו' א"ל אשתקד הוה דידך כו'. א"כ כיון דמיירי שם דמת ר' יונה ור' מנא הי' יורשו א"כ בזה תקשה עדיין על מה דפסקו שם דר' יוסי אמר אשתקד הוי דידך והשתא דידי. דהא כיון דקיי"ל כרבנן דר' יוסי דס"ל דהוי קרבן משום דאל"כ ה"ל למוחקו רק בממון כיון דהבע"ד יודע האמת ע"כ לא חשש למחוק כנ"ל. אבל התם דמת שותפו ר' יונה א"כ ה"ל לשותפו ר' יוסי למחוק מיד שמת את הסימן שהיה על הגרבי דחמרא בשם ר' יונה דה"ל לחוש שמא יתבע ממנו היורש של ר' יונה. ומדלא מחקו מיד שמת שותפו א"כ מוכח מזה דשייך הנך גרבי דחמרא לר' יונה. ובהא דח"מ סי' קע"ו סעי' כ"ט דמיירי דלא מת שותפו א"ש החילוק שכתבתי אבל בהירושלמי תקשה כנ"ל. ויש ליישב ולחלק דדוקא אם בעת שפינה את הכלי היה אז בחשש שיתבעו ממנו אותן דאינן יודעין את האמת א"כ ה"ל אז למוחקו מיד דאין לומר אישתלי משום דהא כיון דפינה את הכלי ואוחז את הכלי ה"ל למחוק את הסימן. אבל היכא דבעת שפינה את הכלי או קנה את הכלי היה אז בע"ד התובע חי וע"כ שפיר י"ל כיון דיודע האמת והיה מוחזק בעיניו לנאמן ע"כ לא חשש אז למחוק. ואח"כ אף שמת שותפו עכ"ז כיון דלא עסקו לאח"ז בנידון הנך גרבי דחמרא ע"כ לא עלה על רעיונו למחוק את הסימן ונשכח ממנו הענין של כתיבת הסימן ובזה אמרינן די"ל אימור אישתלי. רק בעת שפינן או בעת שקנה את הסחורה אז כיון דעסקי בענין הנך גרבי דחמרא בזה שפיר ס"ל דה"ל למחוק את הסימן היכא דיש לחוש שיתבעו ממנו אותן דלא ידעי את האמת. וא"ש כל מש"כ כי כן מוכרח וברור לדינא כנ"ל: ובעיקר מילתא דנא במה שכתבו לחלק דדוקא באמירה מצינו דמהני טענת השבעה אבל לא היכא דעשה הכתיבה. הנה כעין זה מצינו בב"ב (דף ל' ע"ב) גבי טענת השני נוח לי והראשון קשה דמחלקי דבמעשה שחתם בעד שאני דלא מהני טענה זו אבל דיבורא עביד אינש דמיקרי ואמר. אכן מצינו בתה"ד סי' שכ"ו בשטר שכתב שהודה שנשבע ואח"ז נותן אמתלא דנאמן לומר שלא נשבע מעולם והובא ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ב בהגהת הרמ"א סעי' י"ב. ובח"מ סי' ע"ג סעי' ו' בט"ז שם. הרי להדיא דס"ל להתה"ד שלא לחלק בין כתב לבע"פ לענין אמתלא דלעולם נאמן לומר האמתלא. א"כ ה"ה הכא גבי אמתלא דעשה כן שלא להשביע א"ע. שוב ראיתי בתבואות שור ליו"ד סי' א' בס"ק ע"ו שהעיר ג"כ בזה ות"ל כי נתכוונתי לדבריו: והעיקר לדינא כמש"כ הרמ"א והש"ך דאף בנמצא כתוב ג"כ י"ל טענת השבעה כנ"ל: ד (שם סעיף כ"ב) הודה בפני ב"ד בין שהודה מעצמו בין שתבעו אחר א"י לחזור אלא תוך כדי דבור. והש"ך בס"ק נ"ו כתב בפשיטות דתכ"ד אף בתבעו יכול לחזור והאריך לבאר עפ"ז להתוספתא בריש ב"מ כו'. ובאה"ע סי' מ"ז סעי' ד' בהג"ה דאם אמרה נתקדשתי לפלוני שוב אינה נאמנת לומר פנויה אני דלאו כל כמינה לחוב לו כו' וכתב הח"מ שם בס"ק ד' דמפשט הלשון משמע בין תכ"ד בין לאחר כ"ד א"נ באמתלא וכ"כ הר"נ בשם הרא"ה לא מהימנינן לה בשום מיגו כו' ולא ידעתי למה לא תהיה נאמנת תכ"ד דהא קיי"ל בכל התורה תכ"ד כדבור דמי כו'. והב"ש בס"ק ט' הביא לדברי הח"מ הלז ומסיק דבתכ"ד נאמנת כו'. ובספר יד המלך פ"ט ה' אישות ה' ל"א כתב לפרש דברי הר"נ בשם הרא"ה דאינה יכולה לחזור אף בתכ"ד היכא דאותו האיש אמר שקידשה והיא מודית לו דאף דתכ"ד כדבור דמי זהו דוקא היכא דגוף הדבר נגמר ע"י דבור כמו במקדש ונודר וכדומה משא"כ היכא דגוף הדבר נגמר מכבר והדבור הוא רק גילוי מילתא על דבר הנעשה מכבר דאף אם יבוטל הדיבור ע"י החזרה תכ"ד מ"מ מה שנתגלה לנו ע"י הדבור אין כח בידו לבטלו ואל תשיבני מהא דקיי"ל דעדים יכולין לחזור מעדותן תכ"ד אף דעדים מעידים על דבר הנעשה כבר דשאני עדים דאף בעדותן לא נתברר לנו האמת דילמא שקר העידו רק דחק התורה לדון ע"פ שני עדים כמאמר הכתוב ע"פ שני עדים יקום דבר משא"כ בהודאת פיו לטענתו של חבירו דזה הוי בירור גמור שנתברר לנו דהאמת הוא כן דהודאת בע"ד כמאה עדים כו' והודאת בע"ד הוי כמו חוש הראות והוי כמו אם ראינו גוף החיוב בשעת מעשה כו' ועפ"ז צריך לפרש הא דח"מ סי' פ"א סעי' כ"ב הודה בפני ב"ד כו' א"י לחזור אלא תכ"ד הך תכ"ד קאי דוקא בהודה מעצמו ולא בתבעו אחר והודה ומיושב עפ"ז קושיות הש"ך שם מן התוספתא ע"ש עכ"ל יד המלך. וכתב לנו לכלל מחודש לחלק בזה בין הודאת פיו לעדים ע"פ הסברא דעדים דנאמנים אין זה מצד בירור הדבר רק משום גזה"כ משא"כ הודאת בע"ד דעדיפא דהוי בירור גמור וע"כ א"י לחזור בתכ"ד זהו קוטב דבריו: ענף א ונלע"ד להוכיח כהש"ך דאף בהודאת פיו מהני חזרה בתכ"ד דבב"מ (דף ג') גבי מה דתני ר' חייא דהעדאת עדים מחייב שבועה בקו"ח מהודאת פיו ופריך מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה. ואי נימא כפי הכלל של היד המלך דפסיקא להו לחז"ל דבהודאת פיו לא מהני חזרה בתכ"ד וכפי פירושו בהתוספתא משא"כ בעדים מהני חזרה בתכ"ד וכמבואר זה בכמה סוגיות בש"ס ובח"מ סי' כ"ט. א"כ הא הוי מצי הש"ס לומר פירכא זו דמה לפיו שאינו חוזר בתכ"ד משום דזה הוי לנו בירור הדבר וע"כ אלים לן הודאת פיו לחייב שבועה בהשאר משא"כ עדים דיכולים לחזור בתכ"ד משום דאין זה בירור הדבר רק מצד חוקי התורה ע"כ לא אלים כ"כ כח העדים לחייב שבועה על השאר. ומדלא אמרו בש"ס פירכא זו מוכח דשוה הוא בכל מילי הודאת פיו להעדאת עדים ע"כ לא מצא הש"ס למיפרך רק מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה. א"כ מזה הסוגיא סייעתא לדברי הש"ך דגם בהודאת פיו ע"י תביעה יכול לחזור בתכ"ד דהא התם מיירי במודה במקצת דעיקרו הוא ע"י תביעה. וידעתי מה דיש לדון בזה ע"פ שיטת התוס' ב"ב (דף קכ"ט ובנדרים (דף פ"ז) בהר"נ בשם הרמב"ן דתכ"ד כדבור אינו רק מדרבנן אכן לשיטת הר"נ שם שפיר כתבתי ועוד י"ל בזה וקצרתי: אך אפשר לדון בזה הראי' והוא דנלע"ד להסביר ביותר ביאור להכלל של היד המלך דלכן לא מהני חזרה בתכ"ד בהודאת פיו משום דהא הכלל דמהני החזרה בתכ"ד הוא משום דמשווי לדבור קמא כמו דיבור בטעות וכמבואר בהרמב"ם ה' שבועות וכמש"כ הקצה"ח בסי' רנ"ה ס"ק ב' בזה בארוכה. וזהו כוונת הר"נ בנדרים (דף פ"ז) במש"כ שם הטעם במה דאמרו תכ"ד כדבור דמי והדברים ארוכין ואכ"מ. וכיון דעיקר מילתא דמהני חזרה בתכ"ד הוי משום דמשווי לדבורו הראשון דה"ל בטעות. והנה הר"נ בחי' לב"מ (דף ג' ע"ב) כתב לבאר למה דאמרו שם מה לפיו שאינו בהכחשה