נחל יצחק חלק ב קמד

כלי מלא פירות וכתוב קרבן דהם חולין וניזול בתר רובא כמו דפי' רש"י ביבמות שם לפי דפינן והא דלא מחקו זהו משום שלא להשביע ובאמת קיי"ל לדינא כהת"ק דר' יוסי דס"ל ה"ז קרבן ותרומה כמו שפסק הרמב"ם פ"ו הל' מע"ש ה' ח'. ואף לר' יוסי דס"ל ה"ז חולין הא אמרו שם הטעם אימר אישתלויי אישתלי א"נ לפנחיא. ולא אמרו הטעם דשלא להשביע ולכן עדיין תקשה קושיות האו"ת והקצה"ח וכן פסקו ביו"ד סי' רנ"ט סעי' וא"ו בהג"ה במי שמצא כיס מלא מעות וכתוב עליו צדקה סמכינן אכתיבה. וזהו כמו שפסק הרמב"ם הנ"ל כהת"ק דר' יוסי: והעיקר בזה כמו שכתב הנתיבות בס"ק ח' לתרץ קושיות האו"ת הנ"ל לחלק בזה בין ממונא לאיסורא לפי דבענין הנוגע לאיסור אמרינן דבעינן שיאמר האמתלא בפירוש משא"כ בממונא טענינן שלא להשביע כו' ועוד חילוק דשאני בממון די"ל דהן מוחזקין בעיניו לנאמנים משא"כ בצדקה דאין טוענין השבעה דמה"ת יעשה כן ולא יחוש להב"ד שאינם יודעים מזה שיתבעו ממנו לכן בעינן שיהיה ניכר שהוא כמערים כו' עכ"ל הנתיבות. וכעין סברא זו ראיתי בקצה"ח ס"ק ך' שהביא בשם הרדב"ז שכתב דבהודה להקדש לא שייך השבעה דירא מן ההקדש כו'. וכן כתב הסמ"ע בס"ק נ"ד הטעם דלכן בהודה לפני השכיב מרע א"י לטעון טענת שלא להשביע דאם היה מודה לא' מהבריאים י"ל דסמך דמסתמא לא יתבעוהו זה שמודה לו שהוא יודע האמת שאינו חייב לו משא"כ זה כשימות לא ידעו היורשים כו' עכ"ל הסמ"ע. וזהו כעין סברת הנתיבות דלא ה"ל להודות למי שאינו יודע האמת דה"ל לחוש שיתבעו ממנו. ואף לפי מש"כ הש"ך בס"ק ס"ז דדברי המחבר צ"ע בזה עכ"ז יש לחלק דשאני בהודה לצדקה והקדש דכל אדם ה"ל כגזבר ומצי תבעי ליה וכמש"כ הקצה"ח בס"ק ך' ע"כ לא ה"ל להודות בזה וה"ל כמו דהודה בפני התובע דהכריע הש"ך כהרמב"ם דלא מצי טעין השבעה. ולשיטת הרא"ש והיש אומרים בסעי' י"ד דאף בהודה לפני התובע שייך השבעה עכ"ז יש לחלק כעין סברת הסמ"ע הלז וכמש"כ הנתיבות. ועיין בנתיבות סי' קצ"ט ס"ק ד'. כי כן מוכרח מהך משנה דמע"ש הלז ולפ"ז מוכרח דה"ט שייך ג"כ במעשר ודלא כמש"כ הקצה"ח שם מתחלה לחלק דשאני מעשר והא דסנהדרין (דף ל') מוכרח כמש"כ הנתיבות דשא"ה דהוי כמערים דניכר זה: ונלע"ד להוכיח דמוכרחין הן דברי הנתיבות לחלק בזה הסברא בין איסורא לממונא והוא דבירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ו אמרו דר' יונה ור' יוסי הוויין שותפי בגרבי כד דמך ר' יונה א' ר' מנא לר' יוסי כל גרב דכתיב ביה ר' יונה דידי א"ל אשתקד הוי דידך אישתדא דידי עכ"ל. והובא בתוס' יבמות (דף קט"ו ע"ב) בד"ה אימור אישתלי כו' וברא"ש שם. וכן פסקו לדינא בח"מ סי' קע"ו סעי' כ"ט שותף התובע מחבירו ואומר כל אותן שיש בהם סימן שלי הם שלי יכול האחר לומר אשתקד היה שלך עכשיו הם שלי וכן הוא בר' ירוחם בספר מישרים נתיב כ"ז ח"ב. וקשה הא פסק הרמב"ם בפ"ו ה' מע"ש ה"ח המוצא כלי וכתוב עליו מ' הרי מה שבתוכו מע"ש ת' תרומה ק' קרבן וזהו כרבנן דפליגי על ר"י במשנה דמע"ש פ"ד וכמש"כ הר"מ בפי' המשניות למע"ש שם. והטעם הוא כמבואר ביבמות (דף קט"ו) דכ"ע חיישינן שמא פינן רק דאמרינן אם אי' דפינהו מיכפר הוה כפר ופי' רש"י מקנח וגורר היה את האות. וכן מסקינן שם ביבמות (דף קט"ז) דהלכתא חיישינן שמא פינן. א"כ ה"ט שייך גם בשותף התובע מחבירו ואומר דאותן שיש בהם סימן שלי הם שלי דלא יהיה נאמן חבירו לומר דאשתקד היה שלך ועכשיו הם שלי. דהא א"כ ה"ל למחוק את מה שהיה כתוב עליו. והש"ס ביבמות שם מדמה ממונא לאיסורא וכמש"כ התוס' שם וכמש"כ לעיל. וכן תקשה על הרמב"ם שפסק כרבנן דהא חזינן בהך עובדא דבירושלמי דפסקו כר' יוסי דס"ל דלא הוי סימן במה שנמצא כתוב עליו משום דיכול לומר אימור אישתלי. וכיון דלא נמצא הוכחה בש"ס דילן דחולק בזה על הירושלמי הלז ע"כ ה"ל להרמב"ם למפסק לדינא כהירושלמי דנראה דפוסק להלכה כר' יוסי דס"ל דלא הוי הוכחה מן מה דלא מחקו די"ל אימור אישתלי וקשה על הרמב"ם דפוסק להלכה כרבנן: אכן לפי סברת הנתיבות דמחלק בזה בין ממונא לאיסורא לענין חשש שלא להשביע דבאיסורא דמצי תבעי מיני' אותן דלא ידעו את האמת א"כ לא ה"ל להודות להו דה"ל למיחש שמא יתבעו ממנו דכ"ע כגזברים ע"ז משא"כ בממונא די"ל דהם מוחזקים בעיניו לנאמנים כו'. א"כ לפ"ז י"ל דלכן פסקו בח"מ כהירושלמי גבי תביעת שותפו דיכול לומר אשתקד היה שלך ועכשיו הם שלי משום דיכול לומר דלכן לא מחר את הסימן של חבירו דהניח את הסימן כתוב מפני טענת השבעה וחבירו היה מוחזק לו לנאמן ע"כ לא היה לו חשש שיתבע ממנו חבירו כיון דיודע את האמת כו'. משא"כ בהא דמע"ש בנמצא כתוב קרבן או תרומה כו' בזה שפיר פסק כרבנן דס"ל דאל"כ ה"ל למחקו וא"נ לומר דהניח זה מפני השבעה דז"א דה"ל לחוש שמא יתבעו ממנו הגזברים דאינם יודעים את האמת כו'. אבל בהך עובדא דירושלמי גבי טענות בע"ד בממונא אף רבנן מודו דיכול לומר אמתלא זו דהיה זה משום שלא להשביע א"ע. או אף היכא דאינן טוענים טענת השבעה אנן טענינן עבורו השבעה. או די"ל דנאמן לומר דשכח למחוק את הסימן כדאמרו בגמ' אימור אישתלי כו' במיגו דאי בעי היה טוען טענת השבעה. והא דאמרו בירושלמי שם אני אומר אתמול היה מלאה תרומה ופינה כהדא דר' יונה ור' יוסי הוויין שותפי כו' וקאי שם על דברי ר' יוסי דמתניתין דהתם. י"ל דעיקר כוונת הירושלמי שם להוכיח דר' יוסי דס"ל אשתקד כו' דלאו דוקא בישנות אלא אף בחדשות אמרינן דיש לחוש שמא פינן וכמש"כ הפ"מ. אבל בעיקר מילתא דאמרו שם בממונא אשתקד היה דידך כו' זהו אליבא דכ"ע רק דרבנן ס"ל דגבי חשש צדקה ה"ל לחוש ולמוחקו ולא להניח זה משום השבעה משום דה"ל לחוש שיתבעו ממנו הגזברים דאינם יודעים האמת וכדמסקינן ביבמות הטעם דרבנן דס"ל כן. אבל בממון י"ל דהיה מוחזק הבע"ד בעיניו לנאמן ועשה כן משום טענת שלא להשביע ולכן שפיר פסקו בח"מ כהך עובדא דירושלמי אף דלדינא קיי"ל כהנך רבנן דמתניתן דמע"ש. ועיין לקמן בענף ג' מזה: א"כ מוכח לפ"ז דע"כ מחלקינן בין הך דמע"ש להך דנ"ד בח"מ ונדחה הוכחות האו"ת והקצה"ח שכתבו להוכיח דבכתיבה לא אמרינן השבעה כמו דמבואר במשנה דמע"ש וחלקו על הרמ"א והש"ך הכא. דלפי מש"כ מוכח דאין להוכיח משם על טענת השבעה בממון. לכן שפיר פסקו דאף בנמצא כתוב על החפץ דהוא של פלוני מ"מ אמרינן דעשה כן משום שלא להשביע. ואף דמן הך עובדא דירושלמי ובח"מ סי' קע"ו הנ"ל אין לנו להוכיח רק היכא די"ל דבעת הכתיבה היה כן האמת רק מן מה שלא מחקו לאחר דפינן בזה י"ל דלכן לא עשה מעשה למוחקן משום דהיה בשוא"ת משום השבעה אבל הכא בח"מ דמיירינן דאומר טענת השבעה על העת שכתבו מפני זה עדיין י"ל ולחלק דאין ראיה לזה מן הך עובדא דהירושלמי. מ"מ כיון דעיקר ראיות האו"ת והקצה"ח הוא מן הך משנה דמע"ש וכיון דמוכח לחלק ביניהם כנ"ל ע"כ ממילא נדחה הוכחתם. ולכן שפיר פסקו הכא דאף בכתוב על החפץ יכולין לומר דעשה שלא להשביע ואינו קשה ע"ז מן הך משנה דמע"ש דהעיקר הוא כמו שכתב הנתיבות בסברתו לחלק ביניהם: ענף ג וראיתי בביאור הגר"א זצ"ל לשו"ע יו"ד סי' רנ"ט סעי' ו' בס"ק ט"ז שכתב על דברי הרמ"א דשם דכתב דמי שמצא מעות וכתוב עליו צדקה דסמכינן אכתיבה וה"ה צדקה שהניח בצ"ע דהא תנן בפ"ד דמע"ש א"ר יוסי אפילו מצא כו' ועיין בתוס' יבמות (דף קט"ו ע"ב) ד"ה אימור כו' עכ"ל הגר"א זצ"ל. ודבריו הקדושים לא זכיתי להבינם במה שהקשה מן הא דא"ר יוסי כו' דהלא כבר נתבאר דהרמב"ם פסק לדינא כרבנן דפליגי על ר' יוסי דהלכה