נחל יצחק חלק ב קמ

**(נתקבלת כתובתך. דלפי מה שנתבאר דהרא"ש דכתב שם כן הוא בשיטת הסוברים דמעמ"ג לא מהני בע"כ א"כ אף באומר בפי' דאינו מקפיד לאיזה מהם ישתעבד אך דטוען פרעתי דנאמן ע"י מיגו דאי בעי היה אומר שהוא מקפיד ואינו רוצה להשתעבד להשני משום הראשון נוח והשני קשה ממני וכנ"ל. כן יש לפרש לדברי התוס' והרא"ש וש"פ הנ"ל שלא יהיו מוקשין כ"כ. (ע"כ הגה"ה): )** נחזור לענינינו דנתבאר במה שכתבתי לעיל ובסעי' ב' לעיל להביא ראיה מן התוס' ב"מ (דף ך') והרא"ש שם ושארי ראשונים דשם דשתיקה כהודאה דמי היכא שיכול להיות ע"י שתיקתו פסידא לאחרים. דבאמת אין זה כלל לדון כן בהענינים דכתבתי לעיל לפי דיש לחלק דשא"ה במכרה כתובתה דהלוקח יש לו על מה לסמוך וליתן מעותיו עבור הכתובה שיוצא מת"י כ"ז דאין השובר לפנינו אך אם הבעל אומר פרעתי נאמן במיגו עכשיו שנמצא השובר לפנינו כנ"ל ע"כ שפיר אמרו שם דאם שתק הבעל הוי כהודאה משום דאל"כ ה"ל למחות ולומר כבר נתקבלת כתובתך וכמש"כ הרא"ש כנ"ל. ואף דאף אם היה מוחה הבעל אז ג"כ לא היה נאמן במיגו כ"ז דלא נמצא אז השובר כנ"ל מ"מ י"ל בזה דאם היה מוחה הבעל אז יוכל להיות דהלקוחות היו חוששים למחאתו ולא היו קונים את הכתובה ואם לא היו חוששים ע"ז שייך לומר כמש"כ התוס' דאינהו אפסידו אנפשייהו וכנ"ל. וכ"ז הוא רק היכא דיש להם הוכחה אף בלא הוכחות שתיקתו כדהתם דיש להם הוכחה מן הכתובה שיוצא מת"י כנ"ל. אבל בהך דמלמד שלמד עם בן חבירו ע"פ סמך מה ששכרו אחד בפני אבי הבן ושתק אכתי י"ל בזה דכיון דהדין הוא דשתיקה לא הוי כהודאה א"כ לא ה"ל להמלמד ללמוד עם בן חבירו כ"ז דלא שכרו אבי הבן בפירוש ולא ה"ל לסמוך על מה דשתק אבי הבן ולא שייך לומר בזה דה"ל לאבי הבן למחות כדי שלא יוציא טירחתו בחנם דהא איהו דאפסיד אנפשיה ולא ה"ל ללמוד עמו כ"ז שלא שכרו בפירוש. וכן י"ל לעיל סעי' ב' בצוואת שכ"מ ושתקו לצוואתו דכתבתי לעיל שם לדמות זה להך דב"מ (דף ך') הנ"ל דיש לחלק ולדחות זה כנ"ל. וגם יש לחלק דשאני הך דב"מ הנ"ל דמיירי התם במעמ"ג די"ל דכיון דתקנו חז"ל דאם שתק החייב יהיה מועיל המעמ"ג לקנין וכמש"כ האו"ת בסי' קכ"ו ס"ק ז' דכ"ע מודו דבשותק מהני המעמ"ג וכיון דהוי כקנין ע"כ אמרו בזה דשתיקה הוי כהודאה וכעין מה דמצינו בסי' קכ"ו סעי' י"ג בסמ"ע ס"ק ל"ו ובש"ך ס"ק נ"ד דמעמ"ג הוי כקנין כו'. ומש"כ הבעה"ת בשער כ"ח סי' ג' שם שהרי אם יש עדים כו' וכשאמרה לו אשתו מנה לי בידך א"ל הן כו'. זהו לאו דוקא דה"ה בשתק דגם זה הוי כמו דא"ל הן ואין זה סתירה להאו"ת. ע"כ העיקר כמש"כ לעיל לתרץ להך דמלמד ששכרו בפני אבי הבן ושתק אבי הבן כו'. וכן הך דלעיל סעי' ב' בצוואת שכ"מ ושתקו דמבואר שם דאמרינן בזה שתיקה כהודאה דהטעם הוא כמש"כ לעיל לדמות כ"ז להך דב"מ (דף יו"ד) ובח"מ סי' רס"ט בא"ל זכה לי ושתק המגביה דאמרו בזה דשתיקה כהודאה כיון דאינו יודע חבירו איך הוא האמת וכנ"ל בארוכה דה"ה בכל הנך ענינים דנתבארו ואתי שפיר כ"ז בעז"ה: ענף יג ועכשיו נשובה לבאר הך דינא דהעלה האו"ת לעיל סעי' ב' בס"ק ט' לאחר דהשיג שם על הרמ"א והעלה דגם בצוואת שכ"מ דשתקו היורשים לצוואתו דלא הוי כהודאה כיון דשתקו מתחלה וכמו הך דסעי' ז' ומה"ט כתב להלכה בשכ"מ שציוה לפני מותו במעמד יורשיו שאינו חייב לשום אדם אפילו פ"א ויורשיו שתקו לצוואתו ואחרי מותו הוציאו קצת מהיורשים כתב חוב עליו ופסק דהדין הוא דהיורשים נאמנים לגבות בשטר שלהם וכן פסקו רבנים מומחים שהיו אז באותו הזמן להלכה למעשה דאין לפסול השט"ח ע"י מה ששתקו אז עכ"ל האו"ת ובאורים שם ס"ק י"ב כתב בזה הדין דלענין מעשה צריך ישוב וצע"ג. וכן הנתיבות שם ס"ק ד' לאחר דתירץ שם לדברי הרמ"א ע"פ הא דב"מ (דף ו') דהקדישה ה"ה כתקפה כו' ומסיק בזה"ל אבל ודאי שכ"מ שציוה שפלוני חייב לו או שיש לו שטר פרוע ופלוני שתק לא הוי שתיקה כהודאה וכמש"כ הט"ז עכ"ל. ועיקר דבריהם הוא על פי דברי הט"ז שם שכתב להלכה ע"פ הא דסעי' ז' דבשתק מתחלה לא הוי שתיקה כהודאה דה"ה בצוואת שכ"מ דשם דלא הוי שתיקה כהודאה. והאו"ת שם כתב מתחלה דלפי תירוץ הש"ך דשם אם אמר במעמד הב"ח כל שטרות עלי בחזקת פרועים והב"ח שותק איבד זכותו דאמרינן וודאי דנפרע חובו: ולענ"ד יש לדון בזה טובא לפי מש"כ לעיל בענף ד'. לבאר ע"פ פשטות הסוגיא דכתובות (דף י"ד ע"ב) במה דאמרו שם הטעם דסבר מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל דלכן שתיקה דהתם הוי כהודאה כמו דפירשתי לעיל בארוכה ע"פ שיטת הסוברים דאמרינן מיגו למפרע היכא דמפרש לדבריו הראשונים א"כ הכא גבי מה דנסתפקנו בכוונת שתיקתו דלמפרע דנאמן לפרש כוונת שתיקתו דלא חששתי להשיבו ע"פ המיגו דלמפרע שהיה לו אז ולומר להד"ם מיד. ואף דלשיטת החולקים דס"ל דלא אמרינן מיגו למפרע גם לפרש דבריו דלפי שיטתם בע"כ נצטרך לדחוק ולפרש לכוונת הש"ס דכתובות שם באופן אחר. ומוכח לפי דבריהם דהא דכתבו הטוש"ע הכא דשתיקה לאו כהודאה הוא מפאת טענת עצמו דהדין הוא דנאמן לומר לא חששתי להשיבו וכמש"כ לעיל בשם ביאור הגר"א זצ"ל דהוכיח כן משבועות (דף ל"ח) כנ"ל בארוכה. אבל כיון דלפי שיטת הסוברים דאמרינן מיגו למפרע לפרש לדבריו הראשונים. יש לומר דזהו הטעם דאמרו דשתיקה לאו כהודאה משום דנאמן על האמתלא שאומר דלכן שתקתי לפי דלא חששתי להשיבו ע"פ כח המיגו למפרע שהיה לו אז. ולכל השיטות בפלוגתתם אי אמרינן מיגו למפרע לפרש לדבריו או לא אתי שפיר מה דפסקו הכא בטוש"ע דשתיקה לאו כהודאה כיון דמוכח כן מן הש"ס וכנ"ל. אך בטעם הדבר תלוי בשני השיטות הללו בפלוגתתם או משום טענת עצמו או משום המיגו דמהני להחזיק ממונא ולכן אין מוציאין מהחייב כלל: ולפ"ז יש לדון בנ"ד בשכ"מ שציווה לפני מותו במעמד יורשיו שאינו חייב לשום בן אדם אפילו פ"א והשטרות שיש להם הם פרועים ושתקו אז. די"ל בכה"ג כיון דהם באים להוציא הממון מחזקת כל היורשים ע"כ כיון דאפשר לומר בטעם הדבר במה דקיי"ל דשתיקה לאו כהודאה דזהו רק מן פאת המיגו למפרע שהיה לו מתחלה לשיטת הסוברים דנאמן במיגו למפרע לפרש לכוונת שתיקתו. ולכן כיון דקיי"ל דלא אמרינן מיגו להוציא מהמוחזק ע"כ הכא דמי שבא בהשטר שלו לגבות ולהוציא ממון מהמוחזק יש מקום לומר בזה דיהיה הדין בכה"ג דע"י מה דשתקו מתחלה בעת צוואתו דאינם נאמנים על השטר מפאת טענת עצמו רק מן זכות המיגו שהי' לו למפרע א"כ כיון דלא אמרינן מיגו להוציא אינם נאמנים לגבות בהשטר ולהוציא מהמוחזק. ואף דהיורשים החייבים המעות הם אינם אומרים ברי רק טוענין שמא ואותו שהשטר בידו טוען ברי ובברי ושמא אמרינן מיגו להוציא והכא בעת שבא עם השטר לב"ד ה"ל אז כמו ברי ושמא. עכ"ז הא שאני יורש וכדמוכח בהתוס' לב"מ (דף קט"ז) בסד"ה והא רבא כו' וב"ב (דף נ"ב) בתוס' סד"ה דברים העשויים כו' גבי המכיר כליו וספריו דא"נ במיגו להוציא מן הלוקח. אע"ג דהלוקח טוען שמא והתובע טוען ברי משום דזה מקרי ברי וברי ע"פ דברי הרא"ש בכתובות פ"ב סי' א' דכיון דטוענין ליורש ה"ל כמו טענת ברי וכמש"כ הנתיבות בכללי מיגו ס"ק א' והקצה"ח בסי' קל"ג ס"ק ז' וה"ה הכא דכיון דטענינן להיורשים דאביהם היה טוען פרעתי ובפרט כיון דטען כבר מורישם דאינו חייב לשום בן אדם ע"כ בוודאי ה"ל כמו ברי וברי דהדין הוא דלא מהני מיגו להוציא. ואף דקיי"ל דהיכא דשטרא מסייע לי' אמרינן מיגו להוציא וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ל"ב) ובכללי מיגו. עכ"ז הא כתב הקצה"ח בסי' פ"ג ס"ק ה' דזה אינו רק בשט"ח דגובה ממשעבדי. דה"ל כגבוי אבל בשט"ח דאינו גובה ממשעבדי רק מבני חורין דכיון דכה"ג לא הוי כגבוי ע"כ אין מוציאין בשט"ח כזה אף שיש לו מיגו דגם בזה