נחל יצחק חלק ב קלח

שתיקתו כדהתם דאותן שקנו ממנה כתובתה יתנו לה מעות עבור המכירה לפי שסמכו על שתיקת הבעל ואדרבה ה"ל להשיב ולמחות שלא יסמכו עלי' וע"כ שפיר אמרו שם שתיקה כהודאה דמי. ודוקא היכא דאינו בא מכשול לאחרים ע"פ שתיקתו בזה אמרו שתיקה לאו כהודאה כמו דאמרו הכא. אבל היכא דאחד נפסד ע"י שתיקתו והוציא מעות ע"פ סמך שתיקתו בזה אמרינן דלא ה"ל לשתוק וה"ל להשיב כדי דלא יגרום הפסד לחבירו ע"י שתיקתו ולכן אמרו בכה"ג דשתיקה כהודאה. א"כ ה"ה הכא כיון דהמלמד התחיל ללמוד עם בנו ע"י סמך שתיקת אבי הבן דסבר דמדשתק נתרצה לשלם שכירותו כפי שקצב לו האחר ע"כ אמרו בזה דשתיקה כהודאה וחייב לשלם שכירותו ולכן שפיר פסק הרמ"א והמרדכי ומיושב קושיות האו"ת: ענף יב שוב ראיתי דיש עדיין לחלק בעיקר הראיה שהבאתי מן התוס' ב"מ (דף כ') והרא"ש הנ"ל והוא די"ל דשא"ה בנידון התוס' והרא"ש דמיירי התם בחשש שמא מכרה הכתובה במעמד שלשתן דהא הלוקח קנה כתובתה ממנה כדין כ"ז שלא ראה את השובר דהא הדין הוא כ"ז שאין רואין את השובר ת"י הבעל אז הכתובה שת"י האשה הוא בחזקת שטר מעליא ממעלת השטר ומעלת מעשה ב"ד וע"כ שפיר כתבו דאם שותק הבעל אז דהוי כמודה משום דה"ל למחות בהלוקח שלא יקנה ולא יסמוך על סמך הכתובה שיש ת"י משום דכ"ז דאינו מוחה בפירוש אז הכתובה בחזקת שטר מעליא ויש להלוקח הכתובה על מה לסמוך ולקנות. משא"כ היכא במי שמוציא הוצאות ממון או טירחא רק על ידי סמך השתיקה לבד וזולת הוכחת השתיקה אין לו שום הוכחה על מה לסמוך ולהוציא משלו בזה עדיין י"ל דכיון דהדין הוא דשתיקה לאו כהודאה דמי ע"כ ממילא לא היה לו להוציא מעות או טירחא על סמך השתיקה ואיהו דאפסיד אנפשיה דסמך על שתיקתו והוציא מעותיו וטירחתו בכדי וע"כ נדחה ראייתי הלז. ולכן העיקר כמש"כ לעיל לתרץ לדברי הרמ"א ע"פ הא דב"מ (דף י') בא"ל זכה לי כו' וכן תרצתי לעיל לדברי הרמ"א דסעיף ב' הנ"ל ג"כ ע"פ הך דב"מ הנ"ל ע"פ מה דמוכח שם דהיכא דחבירו אינו יודע האמת דבזה לא ה"ל לשתוק ואמרינן שתיקה כהודאה: **(הגה"ה והנה דברי התוס' דב"מ (דף כ') הלז בד"ה ש"מ אי' לדשמואל כו'. הוא תמוה במש"כ ואי איכא עדים נשיילינהו אם אומרים שנתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר ואם מוחה שאמר כבר פרעתי לה א"כ השובר נעשה קודם המכירה ואינהו דאפסיד אנפשיי' עכ"ל התוס'. וקשה דהא אף במוחה שאמר הבעל אז בעת המכירה כבר פרעתי עכ"ז אין זה הוכחה שהשובר נעשה קודם המכירה דהא אף דהבעל אומר פרעתי אינו נאמן כ"ז שכתובה יוצא מת"י או מת"י הלוקח את הכתובה ולכן עדיין יש לחוש על השובר שנמצא דלמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי דכיון דנפל איתרע זכות השובר וה"ל כמו דאין שובר לפנינו כלל וה"ל טענת הבעל פרעתי כמו כל טוען פרעתי להכתובה דא"נ כ"ז שאין לו שובר לפנינו וע"כ דברי התוס' צריך ביאור. והר"נ בחי' לב"מ שם דכתב ג"כ זה התירוץ וכ"כ הנימוקי יוסף לב"מ שם י"ל דכוונתם הוא לפי דהא שיטת הר"נ והנימוקי יוסף דמעמד שלשתן לא מהני בע"כ של לוה רק מדעתו וכמש"כ הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק כ"ח בשם הר"נ ספ"ק דגיטין ובשם הר"נ בתשובה ובשם הנ"י פ' מי שמת ובפרק החובל ע"כ כתבו שפיר לתרץ כן דהא מעמ"ג לא מהני רק מדעתו א"כ הא הוי כהודאה דלא פרעי' והשובר פסול. וכן כתב להדיא הר"נ ספ"ק דגיטין בזה"ל במה שהקשה ג"כ בהא דב"מ (דף כ') דניחוש שמא מכרה במעמ"ג דלא מצי למחול ותי' דאם אי' דזבנה במעמ"ג מדעתו של בעל הי' דלא אפשר בלא"ה וכדכתיבנא וכיון שכן אפי' מפיק שובר לא מהני שהרי הודה לאח"ז של שובר שלא נפרעת מכתובתה עכ"ל הר"נ וכ"כ הר"נ בחי' לגיטין שם. הרי להדיא דעיקר תירוצו הוא ע"פ מה שכתב הר"נ שם לעיל דמעמ"ג לא מהני רק מדעתו. וכן ראיתי בבעה"ת שער כ"ח חלק ששי שכתב ג"כ לתרץ להקושיא בב"מ דניחוש שמא מכרה במעמ"ג ותי' ג"כ בזה"ל שהרי יש עדים שמכרה במעמ"ג ואיהו א"ל הן נמצא שהודה כו'. וזהו ג"כ ע"פ שיטתו דכתב הבעה"ת שם חלק ה' אות ג' דמעמ"ג לא מהני רק מדעתו וכמש"כ הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק כ"ח בשם הבעה"ת וכ"כ הב"י שם בשם הבעה"ת ע"כ שפיר כתב הבעה"ת בפשיטות דאיהו א"ל הן נמצא שהודה כו': וכן י"ל בכוונת הרא"ש בכתובות פ"ט סי' יו"ד שכתב ג"כ לתרץ לקושיא זו בב"מ (דף כ') דניחוש שמא מכרה במעמ"ג ותי' די"ל דלהא ליכא למיחש דאם שתק הבעל הרי הודה שהשובר היה שקר שאם הי' אמת היה לו למחות ולומר כבר נתקבלה כתובתה עכ"ל. דקאי התם לתרץ לדברי המפרשים דבמעמ"ג א"י למחול וכמו דקאמר התם הרא"ש בקושייתו וי"ל דתירץ לקושיא הלז ע"פ שיטת הסוברים דמעמ"ג לא מהני רק מדעתו ולא בע"כ וכמש"כ הרא"ש שם לעיל מיני' בזה"ל ועוד י"ל הא דקאמר משעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך פי' כשארצה להשתעבד כו' ובכה"ג פירשו התוס' בספ"ק דגיטין כשרצו לדקדק דמעמ"ג קנה בע"כ של לוה כו' ודחו ראי' זו כו' דשאני התם שעומדין שלשתן כאחד ונתרצה להשתעבד לו כדפרישית לעיל עכ"ל הרא"ש שם לעיל מיני'. ע"כ י"ל דמה דכתב הרא"ש שם אח"ז לתרץ להא דב"מ דכוונתו לתרץ כן ע"פ שיטת הסוברים דמעמ"ג לא מהני בע"כ ולכן א"ש תירוצו משום דהא מעמ"ג לא מהני רק בנתרצה הלוה או בשתק וכמש"כ האו"ת בסי' קכ"ו סוף ס"ק ז' דבשותק הלוה בעת שהיה המעמ"ג כ"ע מודו דמהני המעמ"ג רק אם הלוה מוחה בפירוש בזה פליגי החולקים וס"ל דבע"כ לא מהני ע"ש. ע"כ שפיר כתב הרא"ש דכיון דהיה ריצוי או לכה"פ שתיקה ע"כ הוי כהודאה שהשובר הוא שקר משום דאם לא היה שתיקה אם כן ממילא לא מהני המעמד שלשתן להסוברים דלא מהני בע"כ ולכן הרא"ש לא סיים כמש"כ התוס' בב"מ דאם מוחה שאומר פרעתי א"כ השובר נעשה קודם המכירה כו'. משום דהרא"ש כתב בפשיטות ובקצרה כן לפי דמיירי בשיטת הסוברים דלא מהני בע"כ. ולכן אתי שפיר דברי הרא"ש בב"מ (דף כ') סי' מ"ח שהקשה שם ג"כ דניחוש שמא מכרה הכתובה במעמ"ג דלא מהני מחילתה ותי' דבכתובה לא מהני מעמ"ג דשמא לא תבא לידי גביי' כו'. ולא כתב להתירוץ שמתרץ הרא"ש בכתובות כנ"ל משום די"ל דכיון דהרא"ש כתב בגיטין פ"ק סי' י"ז לדינא דמעמ"ג מהני בע"כ ג"כ ע"כ שפיר הוכיח האשרי בב"מ מקושיא זו דמעמ"ג לא מהני בכתובה ולכן לא כתב להתירוץ שמתרץ בכתובות כנ"ל וא"ש דברי הרא"ש. אבל דברי התוס' בב"מ מוקשין מאוד דהא כתבו לתרץ דאם מוחה שאמר כבר פרעתי א"כ השובר נעשה קודם המכירה ואינהו דאפסידו אנפשיי'. ולא כתבו דאם לא שתק הבעל הא מעמ"ג לא מהני בע"כ אלא דכתבו כנ"ל. א"כ תקשה דמנלן להוכיח דע"י מחאת הבעל מוכח דהשובר נעשה קודם המכירה הא י"ל דאף דהבעל טען אז פרעתי מ"מ כיון דא"נ לומר פרעתי הכתובה כ"ז דליכא שובר ע"כ עדיין איכא לחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי וכמו דפי' רש"י שם דהוא לא פרע עד תשרי וע"כ לא מהני השובר דאיתרע בנפילה לגרע זכות הלוקח את הכתובה במעמ"ג ולא מהני מחאת הבעל במה שמיחה אז בעת המעמ"ג. ובאמת התוס' דלא כתבו בפשיטות דאם הבעל מיחה אז א"כ לא מהני המעמ"ג כיון דלא היה בריצוי שלו. משום דאזלי לשיטתם דכתבו בגיטין (דף י"ג) דאף בע"כ מהני מעמ"ג וכמש"כ המהר"ם שיף בב"מ (דף כ') בתוס' ד"ה ש"מ איתא לדשמואל כו' להשיג על המהרש"א שם ע"ש. וכן תקשה על התוס' בגיטין (דף י"ג ע"ב) בד"ה תנהו לפלוני כו' דהקשו ג"כ בהא דב"מ דניחוש שמא מכרה במעמ"ג כו' ותירצו ג"כ דבשתק השובר שקר ואם מיחה מוכח שהשובר אמת וליכא למיחש דילמא כתבה ליתן בניסן כו' עכ"ל התוס'. ולא כתבו בקצרה דאם מיחה א"כ לא מהני מעמ"ג בע"כ משום דאזלי התוס' לשיטתייהו דכתבו שם בדיבור הקודם דמעמ"ג מהני אף בע"כ וכן באותו דבור כתבו בזה"ל לעיל מיני' דאע"ג דהבעל לא יתרצה הא פרישית דאפילו בע"כ קני עכ"ל התוס'. ולכן אתו התוס' לסיים דאם מיחה מוכח שהשובר אמת כו'. א"כ תקשה כמו שהקשיתי על התוס' ב"מ דאיזה הוכחה הוא להוכיח ממחאתו שהשובר אמת דהא א"נ לומר פרעתי כ"ז דליכא שובר וכיון דהשובר איתרע בנפילה ה"ל כמאן דליתא ועדיין יש לחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא פרע עד תשרי א"כ היה הפרעון אחר שמכרה במעמ"ג דחייב הבעל לשלם להלוקח את הכתובה. וע"כ דברי התוס' הללו צריך ביאור כעת: וראיתי בקרבן נתנאל לרא"ש בכתובות פ"ט סי' יו"ד בס"ק כ"ה שכתב על דברי הרא"ש דשם דלשון התוס' בב"מ (דף כ') ד"ה ש"מ מתוקן יותר וז"ל וי"ל דליכא למיחש כו' ואם מוחה שאומר פרעתי א"כ השובר נעשה קודם המכירה כו' עכ"ל הק"נ. ובאמת לפי מה שנתבאר א"כ לשון הרא"ש מדוקדק ביותר משום דכוונת הרא"ש שם הוא דאם לא שתק הבעל א"כ הא לא מהני מעמ"ג בע"כ לשיטת הסוברים כן וכנ"ל בארוכה. אבל דברי התוס' במה דסיימו כן הוא מוקשה כעת: ואחר כותבי כ"ז מצאתי וראיתי בפלפולא חריפתא להרא"ש בב"מ פ"א סי' מ"ח בס"ק א' שכתב על דברי הרא"ש שהקשה דניחוש שמא מכרה הכתובה במעמ"ג כו' והתוס' כתבו דליכא למיחש דאי ליכא עדים כו' ואי איכא עדים נשיילינהו כו' ואם מוחה כו' ע"כ ורבינו בפ' הכותב לא כתב אלא זה התירוץ בלבד ואפשר לי לומר דבכאן סבור היה רבינו דאפילו כי אמרי עדים שמיחה ליכא למימר דלקוחות אפסידו אנפשייהו שיכולים לומר מה לנו ולמחאתו דילמא בשיקרא קא צוות ומחה שעדיין לא נתנתה לו השובר ומשום שיודע שכתבה סבור הי' שיפתנה ויוכל לה שתתנה לו השובר ועכשיו שפיתה אותה נתנה לו אבל כשצווח עדיין לא נתנה לו עכ"ל הפלפלא חריפתא. ות"ל שכוונתי בתמיהתי על התוס' לדברי הפלפלא חריפתא. אך בכוונת הרא"ש לכתובות נתבאר ב"ה די"ל דלא כיון למה דסיימו התוס'. ולפ"ז אתי שפיר לדברי הרא"ש בב"מ שלא הזכיר לתירוץ הלז בב"מ משום דלדינא כיון דכבר כתב הרא"ש בפ"ק דגיטין דמעמ"ג מהני אף בע"כ ע"כ לא כתב בב"מ מזה התירוץ רק הוכיח מזה הקושיא דכתובה אינו נקנה במעמ"ג:)**