נחל יצחק חלק ב קלז

ט"ז ע"ש. וכמש"כ המקנה בקידושין (דף ס"ו ע"א) בד"ה א' אביי נאמן כו' בשיטת הרשב"א דס"ל בשתיקה אפילו היכי דה"ל למידע לא הוי כהודאה והשיג שם לקמן בתוס' ד"ה רבא אמר כו' על הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ט"ז בסופו ע"ש. אכן באמת אין זה הוכחה לפי דיש לחלק בין איסורין לממונא כדמוכח מן דברי הב"ח בח"מ סי' רס"ט ובתשובת גאוני בתראי סי' כ"ג במה שכתב להוכיח דא"ל זכה לי ושתק המגבי' שתיקה כהודאה וכתב בזה"ל ואפילו לגבי איסורי אמרינן בר"פ האשה בע"א אומר אכלת חלב והלה שותק דשתיקה כהודאה וחייב קרבן וא"נ לומר לא אכלתי חלב כו'. דמשמע ממנו דאמרינן לא מבעיא בממון דאמרינן שתיקה כהודאה ומוציאין הממון ממנו אלא אפילו באיסורין אמרינן שתיקה כהודאה. והדבר צריך טעם דמפני מה שייך יותר לומר שתיקה כהודאה גבי ממון ביותר מן גבי איסורין והא בממון קיי"ל דאין הולכין אחר הרוב משום דחזקת ממונא אלימא ביותר ואפ"ה אמרו בזה שתיקה כהודאה א"כ מאיזה טעם יהיה גרע בזה מילתא דאיסורא ודברי התוס' בכתובות (דף ט"ו ע"ב) בד"ה להחזיר לו אבידה כו' אין ענין לדמות לנ"ד וקצרתי. וע"כ מוכח דס"ל להב"ח דהסברא נוטה ביותר לומר דשתיקה כהודאה בממון מלגבי מילתא דאיסורין משום דבממונא דיש שם בע"ד לתבוע ממנו ה"ל לחוש ביותר ולא לשתוק משום דע"י סמך שתיקתו יערער עליו ויטעון לתבוע הממון ממנו ע"כ לא ה"ל לשתוק וה"ל לחוש ולהשיבו ומדלא השיבו אמרו דשתיקה כהודאה בממונא אבל באיסורין כיון דאין שם בע"ד לתבוע ממנו ולערער עליו ע"כ הסברא נוטה ביותר שם דלא הוי שתיקה כהודאה משום די"ל דלא חשש להשיבו ולכן כתב הב"ח בלשונו ואפילו במילתא דאיסורא אמרינן שתיקה כהודאה א"כ ממילא כש"כ בממונא כן הוא כוונת הב"ח במש"כ כן בשני המקומות הללו ע"כ ממילא אין מקום להוכיח ממה דמצינו דבאיסורין לא הוי שתיקה כהודאה ממש לדון כמו כן בממונא משום דיש לחלק כן. ולכן אף לפי מש"כ לעיל להוכיח מן הר"נ ספ"ק דגיטין בעובדא דהנך גינאי כו' דהביא ראי' מן שבועות (דף ל"ח) דא"נ לומר טעיתי במיגו וביארתי לעיל כוונתו בהראי' זו דס"ל לדינא דשתיקה כהודאה בממונא וכמו שהארכתי לעיל. עכ"ז א"ש למש"כ הר"נ הכא בקידושין דבממונא לא הוי שתיקה כהודאה רק באיסורין משום גזה"כ דאו הודע כו' משום דכוונתו הוא דהיכא דבא ע"א והעיד שהוא חייב ממון לפלוני והוא שותק בעת הגדת הע"א דיכול לומר אח"כ לא חששתי להשיבו כיון דהעד לא הוי בע"ד לתבוע ממנו ולא הוי סתירה מן דברי הר"נ להדדי: ונתבאר ליישב דברי הב"ח על נכון. אך במש"כ הב"ח להוכיח מן מה דאמרו דע"א נאמן באיסורין בשתק הבע"ד דשתיקה כהודאה דה"ה בממונא דזה יש לדחות כמו דנתבאר. ועוד יש לתמוה על הב"ח בזה דהא אדרבה מוכח בקידושין (דף ס"ו) דבממונא שתיקה לא הוי כהודאה דהא אמרו שם באשתך זינתה בע"א ושותק דרבא אמר אין דבר בערוה פחות משנים והטעם דילפינן בערוה דבר דבר מממון. הרי להדיא דבממון וערוה דשתיקה לא הוי כהודאה וכמש"כ התוס' שם בד"ה רבא אמר כו'. ועיין באה"ע סי' קע"ח סעי' ט' ובב"ש ס"ק ח' ובבית יוסף שם ובמהרי"ט ח' אה"ע סי' א' ובתוס' כתובות (דף ס"ג) ד"ה אבל אמרה כו' וקצרתי. ובעיקר הדברים במה שכתבתי לעיל להוכיח מן ב"מ (דף יו"ד) וטוש"ע בח"מ סי' רס"ט בא"ל זכה לי והלה שותק דא"נ לומר לעצמי הגבהתיה דיש להוכיח מזה שתיקה כהודאה כן כתב הב"ח. אך נתבאר דמוכרחין אנו לחלק ביניהם כדי דלא תקשה מן מה דאמרו הכא דשתיקה לא הוי כהודאה אף דלא משמע כן פשט דברי הב"ח כ"כ: ענף יא ולפי מה שכתבתי להוכיח מן טוש"ע סי' רס"ט דבא"ל זכה לי א"נ המגביה לומר לעצמי זכיתי וכמש"כ הב"ח כן בשם הרמב"ם פ' י"ז הל' גזלה וכמש"כ המ"מ שם. והב"ח הוכיח כן מן הגמ' וכמש"כ הש"ך שם ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ה'. וע"כ הטעם דס"ל להש"ס והראשונים דשאני היכא דהבע"ד אינו יודע האמת מה היה בכוונתו א"כ לא ה"ל לשתוק ומסתמא נתרצה לדברי חבירו רק היכא דהוי מחילת זכותו שהיה לו בזה דיינינן דשתיקה לא הוי כמחילה וכמש"כ הש"ך בס"ק ט' וכמבואר באה"ע סי' ק"ו ובסי' צ' סעיף י'. [ועיין בסמ"ע סי' קע"ו ס"ק ל"ד ויש לחלק וקצרתי]. הנה לפ"ז יש ליישב דברי הרמ"א בכאן שכתב מי שהתנה עם בחור ללמוד עם בן חבירו ואבי הבן שתק שתיקה כהודאה כו' והובא בשם המרדכי פ"ג דסנהדרין וכן כתב הרמ"א לקמן בסי' של"ו. והאו"ת בס"ק י"ג הניח דין זה בצ"ע דהא י"ל דהמרדכי דכתב כן אזיל לשיטתו דס"ל דשתיקה כהודאה אף דשתק מתחלה אבל לדינא לפי מה דפסקו הכא בטוש"ע דשתיקה לא הוי כהודאה בשתק מתחלה א"כ ה"ה הכא הדין כן עכ"ל האו"ת. והנתיבות בס"ק ה' כתב לתרץ זה בזה"ל דבכה"ג שעושה מעשה בשל חבירו ע"פ דיבורו ושתק דהוי כריצוי כגון באחד שאמר לחבירו הנני לוקח חפץ שלך בסך זה והנני מושכו לקנותו בסך זה ומשכו בפני חבירו ושתק הוי כהודאה וריצוי לכ"ע וה"נ מיירי דהבחור התחיל ללמוד עם בן חבירו בידיעתו מש"ה הוי כהודאה וריצוי לכ"ע עכ"ל. וכוונת הרמ"א במה דסיים הכא וכמ"ש בסמוך סעיף י"ג. זהו כמש"כ המרדכי למילף זה מן הא דמבואר בסנהדרין כן דהיכא דה"ל לאסוקי אדעתיה לא ה"ל לשתוק. וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ט"ו כוונתם דכמו דאמרו שם דהיכא דה"ל לאסוקי אדעתיה דיהיה לו ריעותא ע"י שתיקתו לא ה"ל לשתוק דה"ה הכא כיון דיכול להיות לו ריעותא ע"י שתיקתו בכה"ג ע"כ לא ה"ל לשתוק והוי שתיקה כהודאה. אך עיקר דמיון של הנתיבות אינו דומה כ"כ דהא היכא דלוקח חפץ של חבירו והבעלים שתקו בזה שפיר אמרינן דשתיקה כהודאה דלא ה"ל לשתוק בכה"ג. משא"כ הכא בשוכר מלמד לבנו דלא לקח ממנו כלום ואין לו שום הפסד הדין נותן דיכול לומר בזה ג"כ דלא איכפת לי להשיבך ואין הענינים דומין כלל להדדי וע"כ תירוצו של הנתיבות אינו מספיק לתרץ לתמיהת האו"ת: אכן לפי מש"כ להוכיח מן הא דא"ל זכה לי ושתק המגביה דא"נ לומר לעצמי זכיתי משום דכיון דחבירו אינו יודע איך היה במחשבתו בעת שהגביה להמציאה וע"כ לא ה"ל לשתוק רק ה"ל לחוש ולהשיבו כדי שלא יערער לתבוע ממנו כנ"ל. א"כ ה"ה הכא בשכר מלמד לבן חבירו בפני אבי הבן ושתק אבי הבן דדיינינן בזה ג"כ להסברא זו דכיון דהמלמד אינו יודע איך היה מחשבת אבי הבן ויסבור דכיון דשתק אבי הבן מסתמא נתרצה שישלם שכירותו להמלמד כפי ששכרו חבירו וע"כ יערער עליו המלמד לתבוע ממנו שכרו ע"י שתיקתו ולכן אמרינן בזה שתיקה כהודאה דמי. ואינו קשה ממה דאמרו הכא בתבעו חבירו והנתבע שתק מתחלה עד סופו דלא הוי שתיקה כהודאה משום דהא נתבאר דע"כ מוכח מן הך דב"מ (דף י') דמחלקינן דדוקא היכא דחבירו יודע האמת בזה אמרו דשתיקה לאו כהודאה וכמו דהוכיחו זה מן שבועות (דף ל"ח) וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל בס"ק י"ד כנ"ל משום דיכול לומר בכה"ג דלא חששתי להשיבך דאתה יודע את האמת כנ"ל. אבל היכא שאינו יודע האמת בזה מוכח מן הא דב"מ הנ"ל דאמרינן שתיקה כהודאה וכמו דנתבאר בעז"ה וה"ה בהך דשכר מלמד לבן חבירו ואזלינן בתר טעמא וא"ש לדברי הרמ"א ומתורץ קושיות האו"ת: וביותר יש להסביר לדברי הרמ"א והמרדכי ע"פ מה שכתבתי לעיל בחידושי לסעיף ב' ענף א' ליישב לדברי הרמ"א דשם ע"פ דברי התוס' דב"מ (דף כ' ע"א) בד"ה ש"מ איתא לדשמואל כו' שכתבו דאי איכא עדים נשיילינהו אם אומרים שנתרצה הבעל או שתק א"כ מודה שהשובר שקר כו' וכ"כ הרא"ש בכתובות פ"ט סי' י' וביארתי שם בארוכה דלא תקשה הא שם היה שתיקה מתחלה ולא הוי כהודאה והעליתי שם לחלק דשאני היכא דיצא מכשול ע"י