נחל יצחק חלק ב קלו

כהודאה דמי לענין פלוגתת אמוראי ושתק חד דבכולי ש"ס דאמרינן דמדשתיק הודה והלכה כן אבל לא לענין הכחשת בע"ד לענין ממונא: ודברי הב"ח בטור הללו הם נאמרין בתשובת גאוני בתראי סי' כ"ג בשם הב"ח שכתב לבאר שם לדברי הטוש"ע דח"מ סי' רס"ט דבא"ל זכה לי א"נ לומר לצורכי הגבהתי והביא שם לדברי המ"מ ה' גזלה וכתב שם להראי' דבאיסורין ע"א נאמן אם שתק הבע"ד ולהך דפ' המפקיד והלה מה טוען כו' אלמא כל היכי דלא מצי לומר טעם המקובל שתיקה כהודאה וכ"כ בהגהת אשרי שם כו'. ובהג"ה שם כתב לדחות לראי' זו בזה"ל דודאי היכי דא' אמר לחבירו איזה דבר בב"ד והלה שותק שתיקה כהודאה דאל"כ ה"ל להשיבו משא"כ בא' שאומר לחבירו איזה דבר כמו בנ"ד להיות שלוחו אע"ג דשותק יכול לומר לא רציתי להיות שלוחך ולא חשתי להשיבך ע"כ הג"ה עכ"ל. וכוונת ההג"ה הלז לחלק ע"פ המבואר בח"מ סי' פ' דבתבעו לפני ב"ד ושתק הנתבע דאמרינן שתיקה כהודאה ע"כ יש לפרש להך דב"מ (דף ל"ז) דמיירי שם בתבעו לי' בב"ד וכן אפשר לפרש להך דע"א א' אכלת חלב דמיירי הכל בב"ד. אבל היכא דהוי חוץ לב"ד י"ל דשתיקה לאו כהודאה וה"ה גבי א"ל זכה לי. והב"ח ס"ל דדוחק לפרש דמיירי שם רק בהיה כן בב"ד וכמש"כ לעיל. וכן הך דע"א נאמן באיסורין הדין הוא גם בחוץ לב"ד דבאיסורין לא בעינן דיגיד בב"ד ולכן הוכיח הב"ח דשתיקה הוי כהודאה. אבל הראיה מן הנ"י בשם הרמ"ה לא הביא שם מוכח מזה דהב"ח עצמו לא חש לראי' זו משום דפשט דברי הרמ"ה הוא כמש"כ: ועיקר דברי הב"ח צ"ע במה שפסק לדינא דשתיקה כהודאה כפי מה שהוכיח בראיות דהא להדיא מבואר הכא דבשתק מתחלה עד סוף לא הוי שתיקה כהודאה א"כ קשה איך לא הזכיר הב"ח בטור סי' רס"ט ובתשובת גאוני בתראי להא דסי' פ"א סעי' ז' דהכא דמבואר בטוש"ע דבשתק מתחלה לא הוי שתיקה כהודאה ולא הוזכר כאן שום חולק וכן הב"ח על הטור בסי' הלז סתם כן. א"כ קשה איך לא הביא להך דהכא דמבואר דלדינא קיי"ל דשתיקה לא הוי כהודאה. וכבר נתבאר בעיקר ראיות הב"ח הללו דאינם ראיות מוכרחות. וגם מה שכתב הב"ח בתשובת גאוני בתראי שם מן המרדכי בשם תשובת מהר"ם סוף מ"ק דע"א אומר אכלת חלב והלה שותק דנאמן משום דה"ל לידע ולהשיב כו'. גם זה אינו ראיה דהא כבר כתבתי בשם התוס' יבמות (דף פ"ח) דכתבו דהתם לא הוי כהודאה ממש רק כיון דשתק נראה כמו רגלים לדבר ומהימן ע"א בכה"ג והכריחו כן דאל"כ לא שייך לשון נאמן וכ"כ התוס' בקידושין (דף ס"ו). ע"כ כמו דפירשו לכוונת הגמ' דשם דאמרו גבי ע"א אומר אכלת חלב כו' דשתיקה כהודאה כנ"ל כמו כן יש לפרש לדברי המרדכי הלז ואין ראי' מן המרדכי. וכן לפי מה דכתב הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ב' לחלק בין הא דיו"ד שם להך דסי' פ"א והובא לעיל ג"כ אין ראי' אך העיקר הוא כמש"כ. א"כ תמוהים דברי הב"ח בשני המקומות הללו: ואפשר להעמיס כל מש"כ לחלק דשאני בא"ל זכה לי דכיון דהבע"ד אינו יודע האמת ע"כ לא היה לו לשתוק דהיה לו לחוש שיערער עליו וכנ"ל בארוכה דיש לומר דגם הב"ח כיון בקצרה לדברינו והוא די"ל דס"ל להב"ח דלכן אמרו ע"א נאמן באיסורין אם הבע"ד שותק משום דה"ל לחוש דיוציאו עליו לעז דעשה דבר מגונה ושתה איסור וכיוצא בו וכעין דברי הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ב' הנ"ל וכמש"כ לעיל בארוכה לבאר לדברי הט"ז הלז. ועיקר הסברא הוא דאחרים דאינם יודעים את האמת יערערו עליו ע"י הוכחת שתיקתו. וכן יש לפרש להא דב"מ (דף ל"ז) גבי תבעי לי' גזלת ממני והלה שותק דשתיקה כהודאה משום דאחרים דאינם יודעים את האמת יערערו עליו לומר שהוא גזלן וכמש"כ האו"ת סברא זו בסי' פ' ס"ק ג' בקצרה כעין זה ע"ש. וכן הא דנ"י בשם הרמ"ה דפ"ק דב"ק דאמרו זה בנה אב בכל התלמוד דשתיקה כהודאה. אף דנימא דנתכווין רק לענין פלוגתת אמוראי באיזה דין מ"מ עיקר הטעם הוא שם דלכן אמרו שם דשתיקה כהודאה משום דלא ה"ל לשתוק דהא יכול לצאת תקלה לאחרים דאינן בר הכי להכריע מן דעתן בענין הפלוגתא איך יהיה הדין ויסמכו ע"י שתיקתו ויסברו דמסתמא חזר להמ"ד החולק עליו וע"כ לא ה"ל לשתוק ולכן אמרו שם דשתיקה כהודאה דמי. וע"כ י"ל דאף הב"ח עצמו ס"ל דיש לפרש לדברי הנ"י בשם הרמ"ה דכוונתו רק לענין פלוגתת אמוראי וכמש"כ רק דס"ל דממילא יש להוכיח כמו כן דה"ה בכל מקום דיש לו לחוש שיערערו עליו אחרים ע"י שתיקתו כיון דהוי עכ"פ רגלים לדבר וכסברת התוס' הללו א"כ לא ה"ל לשתוק. וס"ל להב"ח ג"כ כעין סברת הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ב' הנ"ל רק קצת בסיגנון אחר וה"ט שייך כעין זה בב"מ (ד' ל"ז) גבי תבעי ליה דגזל וניחא ליה לאינש דלא לקריי' גזלנא דרבים וכעין הא דב"מ (דף ט"ו ע"ב) כעין זה ע"ש וכמו כן בסברת הרמ"ה דפ"ק דב"ק. והב"ח דכתב בלשון ואפילו באיסורין אמרינן דשתיקה כהודאה כו' כוונתו דכיון דמצינו כן באיסורין דה"ל למיחש דיערערו עליו עי"ז אף דלא שייך בע"ד התם כש"כ בממונא דיש לפנינו בע"ד דיתבע ויצעוק עליו ע"י שתיקתו דהוי רגלים לדבר כיון דאינו יודע האמת וישביענו או אף קודם תקנת ש"ה דר"נ עכ"ז יש לו לחוש שיתפוס ממנו ויסבור דיהיה מועיל תפיסה ממנו וכמש"כ לעיל בארוכה ע"כ לא ה"ל לשתוק לכן אמרו גבי א"ל זכה לי דכיון דשתק ה"ה כהודאה כמש"כ המ"מ. אבל היכא דהתובע יודע את האמת בזה גם הב"ח מודה דשתיקה לאו כהודאה בשתק מתחלה כמבואר הכא בטוש"ע וכדסתם הב"ח כאן בטור. כן יש לפרש לדברי הב"ח אף שקיצר ולא הזכיר זה החילוק מ"מ נראה כן לפרש דבריו שלא יהיה מוקשה כ"כ: ענף ועיקר ראיות הב"ח מן ע"א נאמן באיסורין היכא דשתק הבע"ד דה"ה בממון. הנה לפי מה שכתב הר"נ בקידושין פ' האומר בסוגיא אשתו זינתה בע"א מהו כו' דמסיק שם דהעיקר כשיטת הר"ת דע"א נאמן באיסורין משום שתיקה כהודאה וחידוש הוא שחדשה תורה באיסורא ומוכחין לי' מדכתיב או הודע אליו מ"מ כו' ובודאי למאי דאמרינן התם משום דשתיקה כהודאה אין הטעם אלא מפני נאמנותו של עד דכל היכא דשתיק דמחזי כמודה העד נאמן ולא מפני הודאתו בלבד כו' וגזירת הכתוב הוא באיסורין מרבויא דאו הודע שתהא שתיקתו של בע"ד לגבי ע"א כהודאה ולא מן הדין שהרי אין דנין כן בממון אלא באיסורין בלבד כו' אלא גזה"כ הוא באיסורין שיהא ע"א נאמן במקום שתיקה ושתחשב שתיקה כהודאה ואלו בממון ודאי אין אומרים כן ומש"ה א' רבא דדבר ערוה ילפינן מממון דלא אמרינן בי' שתיקה כהודאה כי היכי דלא אמרינן הכי בממון כו' שהענין תלוי בנאמנותו של עד ולא בהודאתו של בע"ד כו' עכ"ל הר"נ. א"כ הרי כתב הר"נ להדיא דבממונא לא דיינינן להך שתיקה כהודאה דאמרו שם גבי ע"א נאמן באיסורין אלא גזה"כ הוא באיסורין. ע"כ לפ"ז אין מקום לראיות הב"ח הלז ואדרבה מוכח משם להיפך דבממונא לא אמרינן שתיקה כהודאה. וכן לפ"ז אין מקום לקושיות הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ב' שהקשה מהא דיו"ד על הא דח"מ דהכא. ועיין בש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק יו"ד. אך אף לשיטת התוס' כבר נתבאר דאין ראי' מן התם לממונא דהכא. ולפ"ז יהיה מוכח מן הר"נ דס"ל לדינא דלא אמרינן שתיקה כהודאה בממונא היכא דשתק מתחלה וכמבואר כאן בהר"נ: וכן יש להוכיח מן התוס' דס"ל דשתיקה דאמרו בע"א נאמן באיסורין דהוי כהודאה דלא הוי כהודאה ממש אלא מן פאת דהוי רגלים לדבר אתו עלה כנ"ל ג"כ יש להוכיח לכאורה דה"ה הכא בממונא לא הוי שתיקה כהודאה. וכן יש להוכיח מן שיטת הרשב"א והריטב"א בחי' לקידושין (דף ס"ה ע"ב ודף ס"ו) וסייעתו דהובא בקצרה ביו"ד סי' קכ"ז בש"ך ס"ק