נחל יצחק חלק ב קלד

הט"ז והאו"ת בכוונתו. א"כ י"ל דאזלו התוס' והרא"ש והמרדכי לשיטתם וכן להר"נ י"ל דס"ל ג"כ דשתיקה כהודאה אף בשתק מתחלה ולכן כתבו להוכיח בראייתם מן הך דשבועות ומתורץ שפיר קושיות הש"ך מעליהם: והנה בחידושי לקמן סעי' כ"ג בש"ך ס"ק סמ"ך כתבתי לתרץ קושיות הש"ך הנ"ל באופן אחר דהתוס' והפוסקים דהוכיחו מהא דשבועות דא"נ לומר טעיתי במיגו כוונתם לפי דיש להקשות למאן דס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים דתקשה עליו מהמשנה דתנן אין לך בידי חייב ואינו נאמן ע"ז במיגו דפרעתי ומזה הוכיחו דהמשנה מיירי בטוען טעיתי דאינו נאמן במיגו משום דזה הוי כמו אנן סהדי דבכה"ג לכ"ע א"נ במיגו זהו קוטב תירוצי שם. אכן באמת זה אינו מספיק לתרץ לדברי התוס' והראשונים הללו דהא עדיין תקשה על הוכחתם וי"ל דאם טוען טעיתי שפיר נאמן במיגו משום דאינו כמו אנן סהדי בכה"ג דאומר טעיתי. והא דתקשה לשיטת המ"ד דאמרינן מיגו במקום עדים. י"ל דאינו קשה דבאמת היכא דטוען עכשיו דלא הודיתי מעולם ומכחיש להעדים דמעידים דהודה לפניהם עדיין י"ל דנאמן להכחישם במיגו דנתתי'. והמשנה מיירי דמודה עכשיו על מה שהודה לפני העדים רק דטוען משטה על מה שאמר הן וכן במה ששתק אז בעת שאמר התובע אתם עדי משיב ע"ז דלא חששתי ע"ז להשיב או אמתלא אחרת כיוצא בו. אבל אינו מכחיש לעיקר ההודאה וכמו דמשמע לשון המשנה דאומר אין לך בידי ומפרשי בב"ב (דף ו') מאי אין לך בידי להד"ם דאמר מר כל האומר לא לויתי כו'. וכמש"כ הרא"ש לשבועות פ"ו סי' ח' אין לך בידי חייב ופי' רש"י כגון שאומר להד"ם וי"ל שפירש דבריו ואמר אין לך בידי מעולם כו'. ומיירי הכל דאינו מכחיש לעיקר הודאתו רק דאומר איזה אמתלא על מה שאמר הן ושתק בעת שאמר התובע אתם עדי. וע"כ כיון דהדין נותן דא"נ לטעון איזה אמתלא למפטר נפשיה לאחר שמודה על עיקר הודאתו בפני העדים ע"כ שפיר לא מהימן במיגו לכ"ע דכיון דהוי זה כמו אנן סהדי דבכה"ג לכ"ע אינו נאמן במיגו כיון דכ"ע סהדי ע"ז וכמש"כ בחידושי שם דבמקום דשייך לומר אנן סהדי לכ"ע א"נ במיגו. אבל אם טוען טעיתי עדיין י"ל דנאמן במיגו ותקשה עדיין לקושיות הש"ך דאין מקום להוכחת התוס' והפוסקים הללו. ע"כ העיקר כמו שכתבתי כעת לתרץ לדברי התוס' והראשונים הללו ולפ"ז יהיה מוכח מהתוס' והרא"ש והר"נ והמרדכי בשני מקומות דיסברו לדון דשתיקה כהודאה דמי אף בשתק מתחלה עד סופו ולפי שיטתם לא נצטרך לחלק במה דמבואר בב"מ (דף ל"ז) דשתיקה כהודאה דמי לכ"ע רק דפליגי שם אם מהני האמתלא שלו דאומר אמינא לכל חד וחד דילמא האי הוא. משום דבאמת כמו כן קיי"ל לדינא בכולי דוכתי דשתיקה כהודאה. ומדסתמו שם בב"מ משמע דאף בתבעי ליה שם לפני עדים ולא לפני ב"ד ג"כ אמרו שם שתיקה כהודאה דמי. ומזה הוכיחו התוס' והראשונים הללו להוכיח דהא דאמרו בשבועות מנה לי בידך וא"ל הן חייב כו' דמיירי בטוען טעיתי דאל"כ הא אף בשתק ג"כ חייב משום דהא מוכח דאמרינן שתיקה כהודאה. וכן מוכח מן ב"ק (דף צ"ו) וב"מ (דף ק') דזה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה בה וכמש"כ התוס' בב"ק שם ולא נצטרך גם התם לחלק באיזה חילוקים. ואתי שפיר לדברי התוס' דגיטין והראשונים דשם: והנימוקי יוסף לב"ק פ"ק בסוגיא דשמין לשואל דאמרו מדשתיק רב ש"מ דהודה הביא בשם הרמ"ה דכתב זה בנה אב בכל התלמוד דשתיקה כהודאה דמי עכ"ל. ולכאורה נראה דכתב לכלל בכל הענינים דדיינינן דשתיקה כהודאה דמי אף בדיני ממונות בתביעת הבע"ד ושתק הנתבע. אבל באמת אין סברא לומר כן דהא לא שייך למילף מהא דאמרו דמדשתק רב ש"מ דהודה לרב כהנא ורב אסי דנימא דה"ה בשתיקת הנתבע. דהא יש לחלק בפשיטות ביניהם דשאני בפלוגתת אמוראי באיזה דין דבזה שפיר י"ל דלא ה"ל לשתוק דהא יטעו לומר דמדשתק ש"מ דהודה להו לפי מה דס"ל א"כ יכול לצאת איזה תקלה ע"י שתיקתו. משא"כ בענין תביעת התובע ושתק הנתבע עדיין י"ל דלא הוי כהודאה משום דלא חש להשיבו ואין הענינים הללו דומין להדדי. והעיקר נ"ל דכוונת הנ"י והרמ"ה הוא להוכיח דזה בנה אב בכל התלמוד היכא דפליגי אמוראי באיזה דין ואח"ז שתק א' לחבירו בעת שהקשה לו ע"ז דדיינינן ג"כ דשתיקה כהודאה דמי והוי הלכה כאותו המ"ד דהקשה לו דכיון דשתק ש"מ הודה לו. ולפי מש"כ התוס' בב"ב (דף ס"ב) בד"ה ומודה רב כו' לחלק דדוקא ברב כהנא ורב אסי דהוי כמו תלמיד חבר לרב אמרו דמדשתיק רב ש"מ הודה להו אבל במה דשתק רבה לאביי לא אמרינן כן. יש לומר דגם כוונת הרמ"ה במה שאמר זה בנה אב בכל התלמוד שתיקה כהודאה דכוונתו ג"כ הוא דהיכא דפליג רב עם רב כהנא ורב אסי ושתק רב דאמרינן דשתיקה כהודאה דמי ולא בשארי מקומות. ולפ"ז אינו מוכח כלל מן הנ"י והרמ"ה לומר דיחלוקו על מה דמבואר הכא בח"מ דבשתק מתחלה עד סוף לא הוי שתיקה כהודאה משום די"ל כנ"ל. אכן מה שכתבתי לעיל להוכיח מן התוס' ב"ב (דף ס"ב) והרא"ש והרמב"ן שם דס"ל דלא מחלקינן בין שתק מתחלה עד סופו להיכא דשתק רק לבסוף. בזה שפיר הוכחתי למילף מן התם וכמש"כ בארוכה לעיל. ועיין לקמן בחידושי בסעי' זה ענף ט' מזה: ענף ח והנה בב"מ (דף י' ע"א) אמרו ואם תאמר משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי דמוכח מזה דבאמר זכה לי אפילו אמר שהגביה תחלה לעצמו אפ"ה לא זכה והטעם הוא כמש"כ המ"מ בהלכות גזלה פ' י"ז ה"ב דכיון דא"ל זכה לי וזה שתק דשתיקה כהודאה וכ"כ הפני יהושע לב"מ שם וכ"כ הש"ך בח"מ סי' רס"ט ס"ק ד' דהטעם הוא דמסתמא עשה כדעת חבירו. א"כ מוכח מזה דה"ה בכל מקום דיינינן דשתיקה כהודאה אף בשתק מתחלה עד סופו דאי נימא דשתיקה לא הוי כהודאה משום דיכול לומר לא חששתי להשיבו א"כ ה"ה התם גבי א"ל זכה לי נימא ג"כ דאף דשתק יכול לומר דזכיתי לעצמי ומה דשתקתי זהו משום דלא חששתי להשיבו. ויש לחלק דדוקא גבי תבעו א' ושתק הנתבע בזה אמרו דיכול לומר לא חששתי להשיבך משום דסובר כיון דהתובע עצמו יודע האמת שאינו חייב לו הנתבע לפי דבריו ע"כ יכול לומר דלא חשש להשיבו. אבל בהא דא"ל זכה לי ושתק המגביה דהבע"ד עצמו אינו יודע אם כיוון להגביה לעצמו או עבור חבירו א"כ לא ה"ל לשתוק דה"ל לחוש דחבירו יערער עליו ויתבע ממנו מחמת שתיקתו. וכעין מה דמצינו לקמן סעי' כ"ז בסמ"ע ס"ק נ"ד שכתב על מה דאמרו שם בהודה לפני השכ"מ א"י לטעון שלא להשביע דהטעם הוא כו' שהוא יודע האמת משא"כ זה שכשימות לא ידעו היורשים דשלא להשביע כיוון ויצטרך לישבע כו'. וכעין זה הסברא כתב הש"ך לקמן ס"ק ס"ג לחלק בין הבע"ד עצמו שיודע האמת שאינו חייב לו משא"כ בהודה לאחר כו'. וכמו כן י"ל הכא גבי שתיקה דהיכא דחבירו בעצמו אינו יודע האמת א"כ היה לו לחוש ולהשיבו ולומר דכוונתו לזכות המציאה לעצמו משום דע"י שתיקתו יכול להיות לו ריעותא דחבירו יערער עליו ויתבע ממנו כיון דאינו יודע האמת אם נתכוון לעצמו או לחבירו ושייך בזה סברת הסמ"ע הלז דכתב דלא היה לו להודות דיצטרך לישבע דה"ה הכא הדין נותן דאף אם היה אמרינן גבי א"ל זכה לי דנאמן לומר לעצמו זכיתי ושתיקה לאו כהודאה בזה. עכ"ז היה המגביה חייב שבועת היסת לאחר שתקנו לשבועת היסת דהא העליתי לעיל להוכיח מן יבמות (דף פ"ח) וקידושין (דף ס"ו) ויו"ד סי' קכ"ז דבמקום שתיקה כהודאה דאף דלא הוי כהודאה ממש עכ"ז הוי רגלים לדבר וכמש"כ לעיל בארוכה. ומבואר לעיל בסי' ע"ה סעי' י"ז דהיכא דיש רגלים לדבר אף בטוען ספק יכול להשביעו היסת א"כ ה"ה הכא כיון דשתק יש לנו רגלים לדבר דכיוון לזכות עבור חבירו ולכן חייב שבועה ע"כ לא ה"ל לשתוק: ואף בזמן המשנה דלא היה אז חיוב שבועת היסת עכ"ז הא מצינו בב"מ (דף כ"ו) ראה סלע שנפל משנים חייב