נחל יצחק חלק ב קלב

כו' כתבו פי' בקונטרס קודם ששתק משמע דבשתק מודה להו אע"ג דלקמן שתק רבה לאביי אע"ג דלא הודה לו אלא שלא חש להשיבו הכא ליכא למימר הכי כו' וברוב מקומות רב מודה כששתק להם בפ"ק דב"ק. גבי אין שמין כו' ובפ"ק דביצה (דף ו) גבי אפרוח שנולד ביו"ט דא"ל רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ושתיק רב א' רב יוסף מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים וכן בפ' איזהו נשך (דף ס"ט) גבי ספינה כו' משמע בכל הנהו דלא מפני שלא חש להשיבו שתק אלא מפני שהודה עכ"ל התוס'. וכ"כ הרא"ש שם בב"ב פ"ד סי' ב' דהוכיח מכל המקומות הללו וכן מהא דביצה (דף ו') דא"ל רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט מן הטריפה שתיק רב א' רב יוסף מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים ואי שתק משום דלא חש להשיבם א"כ מאי בעי רב יוסף מ"ט שתיק רב כו' אלמא שלא שתק רב מפני שלא חש להשיבם עכ"ל. וע"פ אלו הראיות פסק הרא"ש לדינא שם כרב כהנא ורב אסי דיקנה כנגד ראש תור משום דשתק רב דמוכח מכל הראיות הללו דאמרינן דשתיקת רב הוא כהודאה ולא מפני דלא חש להשיבו וכמש"כ התוס' והרשב"ם שם. וכן כתב הרמב"ן בחי' לב"ב שם דיש מביאין ראיה דשתיקה כהודאה דמי מדאמרו בכה"ג במציעא א' רב ספינה אגרה ופגרה כו' ושתיק רב ומקשה רב יוסף מ"ט שתק רב ש"מ הא דשתק משום דאודי להו ולא משום דלא חש להו וכן במסכת ביצה גבי אפרוח וכו' אמרינן הכי כו' עכ"ל הרמב"ן. וכל הראיות הללו הובאו בביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סי' רי"ט סעי' ג' ס"ק ד' והזכיר ג"כ לראייתם מן ביצה (דף ו') הנ"ל ע"ש. ועיין בחוות יאיר סי' קנ"ב: וזה לשון הגמ' בביצה (דף ו') אפרוח שנולד ביו"ט רב א' אסור כו' א"ל רב כהנא ורב אסי לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט א"ל הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה ומה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה שתיק רב אמר רב יוסף כו' מ"ט שתיק רב לימא להו הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים עכ"ל הגמ'. והנה לפי מה דמצינו הכא בח"מ דאמרו לפרש להא דאי' בסנהדרין (דף כ"ט) דאמר רב יהודה א' רב צריך שיאמר אתם עידי ל"ש א' לוה ול"ש א' מלוה ושתיק לוה. דדוקא באמר הלוה מתחלה הן אבל בשתק מתחלה עד סופו יכול לומר לא חששתי להשיבך ולא הוי שתיקה כהודאה. אלא היכא דחזינן דהשיב לו בתחלה אינו יכול לומר לא חששתי להשיבך כיון דחזינן דחשש להשיבו מתחלה א"כ מפני מה נשתנה דעתו בסופו ע"כ לא מהימן לומר כן ודיינינן בזה דשתיקה כהודאה. א"כ לפ"ז אין מקום לההוכחה שכתבו התוס' והרא"ש והרמב"ן להוכיח דלא נימא דמה דשתק רב היה מפני דלא חשש להשיבם דא"כ איך אמרו בביצה מ"ט שתיק רב כו' דהא י"ל דשתק מפני דלא חש להשיבם כו' כן הוא קוטב ראייתם מהא דביצה דגם הא דביצה הוא בחשבון הראיות דהביאו שם. והא יש לחלק בפשיטות דשאני היכא דשתק רב ולא השיב להם כלל מתחלה עד סופו בזה עדיין י"ל דשתיקתו לא הוי כהודאה רק דלא חש להשיבם כלל משא"כ התם בביצה דחזינן דבאותו מעמד השיב להם על קושייתם דמה בין זה לעגל שנולד ביו"ט ותירץ להם זה הקושיא א"כ מפני מה נשתנה דעתו אז תיכף אח"ז ולא השיבם יותר ע"כ מוכח דמה דשתק זהו משום דהודה להם אבל היכא דמצינו דשתק רב מתחלה עד סופו באותו מעמד עדיין י"ל דשתיקתו לא הוי כהודאה. ומדחזינן דכל הראשונים הללו לא נחתו לחלק כן מוכח דס"ל מצד הסברא דאם נימא דמה דשתק זהו משום דלא חשש להשיב א"כ ה"ה אף היכא דהשיב מתחלה ג"כ י"ל דלכן שתק בסופו משום דלא חשש להשיב ביותר וע"כ הוכיחו שפיר גם ע"פ ראייתם מהך דביצה. ולפ"ז י"ל דה"ה בהך דסנהדרין (דף כ"ט) דאמרו דבאמר המלוה אתם עדי ושתק לוה דחייב דממילא מוכח מזה דה"ה בשתק הלוה מתחלה עד סופו דג"כ הוי שתיקה כהודאה דאי נימא בכה"ג שתיקה לא הוי כהודאה משום דלא חשש להשיבו א"כ לפ"ז י"ל כן גם היכא דהשיבו מתחלה וא"ל הן דעדיין יכול לומר משטה ומה דשתק בסופו בעת שאמר אתם עדי לא חשש להשיבו ביותר דהא לשיטתם מוכח דלא מחלקים בכה"ג בין שתק מתחלה עד סופו לשתק בסופו ולא בתחלה. וע"כ מוכח לומר לפי שיטתם דיסברו דלכן אמרו הכא בסנהדרין דאם אמר המלוה אתם עדי ושתק לוה דחייב משום דהיכא דתבעו וא"ל אתם עדי לא ה"ל לשתוק ולא שייך בכה"ג לומר לא חששתי להשיבך א"כ ה"ה אף בשתק בזה מתחלה עד סופו ג"כ הדין הוא דשתיקה כהודאה דלא ה"ל לשתוק בכה"ג א"כ מוכח מן התוס' והרא"ש והרמב"ן דהדין הוא דאף בשתק מתחלה עד סופו דשתיקה הוי כהודאה וכמש"כ הט"ז והאו"ת בכוונת המרדכי דפ"ג דסנהדרין כנ"ל: ואפשר לחלק דשאני התם בהך דביצה דאף דחזינן דלא שתק רב מתחלה ותירץ להם על מה שהקשו לו וכי מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט עכ"ז י"ל דמה ששתק לבסוף היה זה מפני דלא חש להשיב ביותר משום דקושיא הראשונה שהקשו לו היה נראה לכאורה כמו קושיא אלימתא וע"כ חשש להשיבם משא"כ קושיא השניה לא היה נראה לו דיהיה זה כמו קושיא אלימתא ע"כ לא חשש להשיבם ביותר. משא"כ הכא דמיירינן בתביעת ממון יש לחלק שפיר בין שתק מתחלה עד סופו להיכא דשתק רק בסופו וע"כ עדיין י"ל דאינו הוכחה כ"כ לומר דכל הנך ראשונים יחלוקו על מה דכתבו הכא הטוש"ע בלא חולק ע"ז כלל: וכן בעיקר ראייתם מהך דביצה אפשר לחלק די"ל דהיכא דלא הקשו לרב איזה קושיא על מה שאמר לדינא רק חלקו עליו בזה י"ל דלא חשש להשיבם. אבל היכא שהקשו לרב איזה קושיא על מה שאמר בזה י"ל דבכה"ג שפיר היה לו לחוש ולהשיבם והתם בביצה דהקשו לו בלשון קושיא וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ע"כ שפיר הוכיחו דמדשתק רב ש"מ דהודה להם ולא היה לו תירוץ מספיק על קושייתם. וכן יש לדון עפ"ז במה שהוכיחו הראשונים מן ב"מ (דף ס"ט) דשתק רב התם במה שהקשו לו אי אגרא לא פגרא כו' די"ל דשא"ה כיון דהקשו לו בלשון קושיא ה"ל להשיבם. אך כיון דהראשונים לא נחתו לחלק כן ע"כ אין לנו לחלק כן מסברא ושפיר הוכיחו הראשונים בראייתם מן הך דביצה וב"מ הנ"ל. ועכ"ז נלע"ד להוכיח מן התוס' וכל הראשונים הללו דלא ס"ל להחילוק של הטוש"ע דאם היה ס"ל לחלק כן א"כ אין מקום להוכיח מהא די"ל דשתק רב משום דלא חש להשיבם דהא י"ל ולחלק דשא"ה בביצה כיון דחזינן דשקיל וטרי רב עמהם באותו ענין א"כ אמאי שתיק רב לאח"ז תיכף באותו המשא ומתן עמהם וע"כ אמרו שם דמדשתיק ש"מ דהודה להם ומנלן להו להוכיח משם עכ"פ כיון די"ל כן. וע"כ מוכח כמש"כ דהנך ראשונים לא ס"ל דיש מקום לחלק כן: ענף ו ונלע"ד להוכיח בהוכחה אחרת דהתוס' והרא"ש יסברו דאף בשתק לוה מתחלה עד סופו בעת שתבעו המלוה ואמר אתם עדי דחייב. וזה לשון התוס' גיטין (דף י"ד ע"א) ד"ה ולא פש גבי' כו' פר"ח וכן ר"ת שהיו בע"ד מודים כו' דמנפשי' א"נ לומר טעיתי אע"ג דאית לי' מיגו דפרעתי וכן משמע מהא דשבועות (דף ל"ח) מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי אם אמר נתתיו פטור אין לך בידי חייב ומפרש טעמא בפ"ק דב"ב משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ואמאי לא מהימן לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב ואיני חייב מיגו דאי בעי אמר פרעתי אלא משמע דבמיגו לא מהימן לומר שטעה עכ"ל התוס'. וכ"כ הרא"ש שם סי' י"ז שהביא ראי' זו וכן הר"נ שם הביא לראי' זו וכן ראיתי במרדכי ספ"ק דגיטין שכתב ג"כ ראי' זו. וכ"כ המרדכי בב"ב פ' חזקת הבתים סי' תקכ"ד בשם הר"ת ור"ח שהביאו ראי' זו מן פ' שבועת הדיינין כנ"ל. והש"ך בח"מ סי' פ"א ס"ק ס' כתב לדחות ראיה זו דהא י"ל באמת דאם טוען טעיתי נאמן במיגו דפרעתי אבל התם בשבועות מיירי דאינו מפרש דבריו לומר טעיתי