נחל יצחק חלק ב קלא

הגר"א זצ"ל בס"ק י"ד להוכיח כן מן שבועות (דף ל"ח) ע"ש. דיש לומר דעיקר הטעם הוא ע"פ מה דכתב האו"ת בכללי מיגו ס"ק ק"ט בפלוגתת הראשונים דהובא באה"ע סי' קנ"ב סעיף ו' דאשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר כו' וי"א דוקא כשאומרת כך בתכ"ד כו' וכתב הב"ש שם דלדיעה קמייתא אפילו לאחר כ"ד נאמנת לפרש דבריה הראשונים כו'. והעלה האו"ת שם דלשיטת הסוברים כן נאמנים במיגו למפרע לפרש דבריו הראשונים וכן הוא שיטת הרא"ש ורש"י בכתובות ועיין בח"מ סי' קמ"ו סעיף י"ד והדברים ארוכין ואכמ"ל. והנה לפי שיטת הסוברים דנאמן במיגו אף לאחר כ"ד לפרש דבריו הראשונים יש להסביר לפ"ז דהא דנאמן לומר דלכן שתקתי לפי דלא חששתי להשיב דבאמת זהו טענה גרוע אך ע"י מיגו דהיה לו למפרע להכחישו ולומר להד"ם או פרעתי אז בתכ"ד בעת שתבעו דנאמן עכשיו לפרש למה דשתק למפרע דנסתפקנו בכוונת שתיקתו אם היה כהודאה או דזה היה משום דלא חשש להשיבו דנאמן ע"י המיגו שהיה לו למפרע לפרש כוונת שתיקתו דלכן שתק משום דלא חשש להשיבו. וכיון דעיקר נאמנותו לומר דלא חששתי להשיבך זהו ע"י המיגו דהיה בידו למפרע להיות צווח ע"כ אתי שפיר בפשיטות הך דכתובות (דף י"ד) דאמרו בהא דקרו לי' פסול ושתיק דמיפסל משום דסבר מסתיי' דלא מפקי לי' מקהל דחשש להיות צווח דעי"ז יחזרו לברר הדבר ביותר. והקשיתי דאם נימא דלולי זה לא הוי אמרו שתיקה כהודאה משום הטעם דלא חשש להשיבו א"כ גם בהטעם דאמרו מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל דעדיין אינו מספיק זה הטעם דהא מנלן הוא דמה דלא צווח היה מפני שחשש שיחזרו לברר הדבר ביותר ע"י צוויחתו הא יש לומר דלכן שתק לפי דלא חשש להשיבו ומוקמינן ליה על חזקת כשרותו ואין לנו כח להוציאו על ידי זה מחזקת כשרותו ומה שיש לדחוק בזה אין רצוני להאריך לפי שאין מתקבל על לבי כל כך. אכן לפי האמור אתי שפיר בפשיטות דכיון דעיקר הטעם דשתיקה לאו כהודאה משום דנאמן לומר לפרש כוונת שתיקתו דלכן שתק לפי דלא חש להשיבו במיגו דאי בעי היה מכחישו מיד. ע"כ הכא בקרו ליה פסול ושתק לא שייך להאמינו במיגו דאי בעי היה צווח מיד די"ל דלכן לא צווח משום דסבר מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל והיה מתיירא שאם יצווח יחזרו לברר פסולו ביותר ע"כ יותר טוב לו לשתוק וכיון דבטענה דהאידנא טוב לו ביותר מן טענת מיגו ע"כ לא שייך להאמינו במיגו וכדאמרינן בכללי מיגו דהיכא דהטענת מיגו הוי גריעותא לי' מן הטענה דטוען עכשיו דלא מהימנינן לי' במיגו. ובאמת לפי שיטת התוס' וסייעתם דס"ל דאף לפרש דבריו לא מהימנינן לי' במיגו למפרע וכמש"כ באו"ת שם. [ועיין בתוס' כתובות (דף כ"ב ע"א) ד"ה מנין להפה שאסר כו' ובתוס' כתובות (דף פ"ה) ובב"ב (דף ל') בתוס' ד"ה לאו קמודית כו']. בע"כ מוכרח לדחוקי בפשט הסוגיא דכתובות (דף י"ד) במה דאמרו מסתיי' דלא מפקי לי' מקהל. אבל לפי שיטת הסוברים דנאמן במיגו למפרע לפרש דבריו הראשונים כנ"ל אתי שפיר פשט הסוגיא זו. וא"צ לדחוקי בפשט הסוגיא ובאמת יהיה מזה הסוגיא סייעתא לשיטת הסוברים דנאמן במיגו למפרע לפרש לדבריו הראשונים: ונתבאר דאדרבה מסוגיא דכתובות (דף י"ד) יהיה סייעתא דשתיקה לאו כהודאה דדוקא משום דאמרו סבר מסתיי' דלא מפקי' לי' מקהל כו' אבל לולי זה לא היה מיפסל. וגם נתבאר דמוכח מסוגיא זו דעיקר הטעם דשתיקה לא הוי כהודאה הוא משום דנאמן במיגו שהיה לו למפרע לפרש לכוונת שתיקתו דלכן שתק לפי דלא חשש להשיבו. ואף דלפי שיטת הסוברים דאינו נאמן במיגו למפרע אף לפרש דבריו הראשונים ליכא למימר כן ובאמת לפי דבריהם יצטרך לפרש פירוש אחר בפשט הסוגיא הלז. אבל לפי שיטת הסוברים דנאמן ע"ז אף במיגו למפרע ויהיה אתי שפיר פשט הסוגיא בפשיטות לפ"ז ע"כ שפיר י"ל כן. ואף בלא ראיה מוכרחת אפשר לומר ולהסביר למה דאמרו דשתיקה לאו כהודאה ונאמן לומר לא חששתי להשיבך דזהו מפני המיגו למפרע שהיה לו אז בעת שתיקתו אבל לא מפאת טענת עצמו ונפקא מינה מזה לכמו דיתבאר לקמן. וגם אף דיהיה ספיקא מזה מ"מ כיון דאפשר לדון כן א"כ קשה להוציא ממון מן המוחזק היכא דתלוי בזה ובפרט דמן פשט הסוגיא דכתובות הלז נראה כן בפשטות. והא דיו"ד סי' קכ"ז סעי' א' דע"א נאמן באיסורין היכא דהבע"ד שותק ולא מהימן לומר דשתקתי ע"י המיגו למפרע דהיה לו אז להכחישו היינו משום דכיון דהאמינתו התורה לע"א במקום דשותק הבע"ד דהוי רגלים לדבר כנ"ל. ונגד ע"א במקום דנאמן מה"ת ה"ה כשנים לא מהני מיגו נגדו דה"ל כמו מיגו במקום עדים דלא אמרינן וכמש"כ לעיל בחידושי לסי' הלז סעי' ב' בארוכה מזה. ואדרבה עפ"ז יש ליישב קושיות הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ב' במה שהקשה דמפני מה בממון אמרינן בסי' פ"א דשתיקה לא הוי כהודאה ואלו באיסורין אמרינן דשתיקה כהודאה. אכן לפי מה דנתבאר דיש לדון לפי הסוברים דנאמן במיגו למפרע לפרש כוונת שתיקתו כו' אבל לא מפאת טענת עצמו. א"כ א"ש בפשיטות הא דאמרו הכא בממון דנאמן לומר דשתקתי לפי דלא חששתי להשיבך דזהו ע"י המיגו למפרע. אבל התם בע"א נאמן באיסורין כיון דהתורה הימני' ה"ל ע"א כמו ב' עדים דאינו נאמן במיגו נגדם וה"ה דאינו נאמן במיגו להכחיש להע"א כיון דא"נ בטענת עצמו נגדו. כן י"ל לפי שיטה זו. אך כבר נתבאר בל"ז דאינו קשה לקושיות הט"ז הלז. והא דכתב המרדכי בסנהדרין פ"ג והובא לעיל בסמ"ע ס"ק ח' דאפילו ליכא עדים על שתיקתו אם מודה שכן היה א"נ במיגו שא"ה דשם הוי השתיקה כהודאה ממש וכמש"כ בחידושי שם. אבל במק"א שפיר יש לדון דהא דאמרו שתיקה לאו כהודאה דמי דזהו מהצד מיגו למפרע כנ"ל: ענף ה ובעיקר דברי המחבר דמחלק דדוקא בשתק לבסוף בעת שאמר התובע אתם עידי בזה אמרו שתיקה כהודאה כיון דמתחלה לא שתק אלא אמר הן אבל בשתק מתחלה עד סופו בכה"ג לא הוי שתיקה כהודאה וכ"כ הטור והבעה"ת. יש לדון בזה הרבה והוא דהנה הט"ז לעיל סעי' ב' כתב דהמרדכי פ' ז"ב לא ס"ל כן וכ"כ האו"ת לעיל בס"ק ט'. ובאמת מצינו כעין חילוק הלז בכתובות (דף י"ד ע"ב) בממזר צווח חלל שותק כו' דכתב הר"נ בשם שיטה אחת דמפרשי דכוונת הגמ' הוא דכשצווח על פסול אחר ושתק בהאי מוכח דהאמת הוא כן כו' והובא שיטה זו באה"ע סי' ב' סעי' ד' בשם י"א דלא אמרינן שתיקה כהודאה אא"כ צווח על פסול אחר אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה עכ"ל. והפני יהושע בכתובות שם כתב דע"פ דברי הר"נ מיושב קושיות התוס' שם בד"ה ממזר כו' וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק כ"ג דכ"כ רש"י ועפ"ז מתורץ קושיות התוס' הלז. ונידון דידן עדיף מן נידון דהתם דהא שם מיירי אף דלא צווח באותו מעמד רק דצווח בזמן אחר כשקורין לו ממזר. אבל אם צווח בזמן אחר ובאותו הזמן כעת שותק מתחלה עד סופו גם בזה אמרינן שתיקה כהודאה. רק אם שותק תמיד לא הוי כהודאה וכמש"כ המהרי"ט לחזק זה ע"פ הראי' מכתובות (דף צ"ה) דכתב לראשון ולא חתמה כו' ע"ש. ואלו הכא הא מתחלה באותו המעמד א"ל הן ואח"ז בעת שאמר התובע אתם עידי שתק בזה הסברא נוטה יותר דנימא שתיקה כהודאה כיון דגילה דעתו דחושש לדברי התובע ומשיב לו ע"כ לא ה"ל לשתוק גם בסוף. וכן משמע הכא דאף אם במעמד אחר דרכו שלא לשתוק אם תובעין ממון ממנו רק באותו המעמד דכעת שתק מתחלה עד סופו דבזה לא אמרינן שתיקה כהודאה. ובאמת יש לחלק בין הא דכתובות להנידון דמבואר הכא בח"מ גבי ממון בחילוקים הרבה וקצרתי: ונלע"ד להוכיח מן התוס' והרא"ש דס"ל דאין לחלק בין שתק מתחלה עד סופו לשתק בסוף ולא שתק בתחלה. הוא דהתוס' בב"ב (דף ס"ב ע"א) בד"ה מודה רב