נחל יצחק חלק ב קל

בסי' ב' סעי' ד' סוף ס"ק י"ב דבכה"ג הוי שתיקה כהודאה ממש וכמש"כ הבית מאיר שם. והטעם הוא כמש"כ לעיל דכיון דהוי עכ"פ מקום לידת הספק ע"כ לא ה"ל לשתוק וה"ל לחוש להשיב בכה"ג וכמש"כ לעיל בארוכה. וע"כ ה"ה בהך דגזל מחמש ב"א ואינו יודע מאיזה מהם גזל כיון דיש לפנינו עכ"פ מקום לידת הספק ע"כ לא ה"ל לשתוק ולכן אמרו בזה שתיקה כהודאה ממש. ועיין בשיטה מקובצת לב"מ שם. אבל היכא דלא הוי שום לידת הספק בזה שפיר י"ל דאף בתבעו גזלה וכה"ג ושותק דגם בזה אם שתק מתחלה עד סופו הדין הוא דשתיקה לא הוי כהודאה: והנה לעיל העירותי בהא דכתובות (דף י"ד ע"ב) דאמרו דאם קרו ליה פסול ושתיק פסול משום דשתיקה כהודאה כמש"כ רש"י שם ואף דהכא אמרו דשתיקה לאו כהודאה. וכתבתי לעיל לחלק בכמה חילוקים היינו דשאני פסול יוחסין דלא איבעי לשתוק שלא יוציאו לעז עליו ע"י שתיקתו. ויש להסביר זה ביותר לפי דברי הראב"ד בהשגות להרמב"ם פ' י"ט ה' איסורי ביאה הל' כ"ב והובא בהרמ"א לאה"ע סי' ב' סעיף ד' דכ"ז בדורות הראשונים כו' ע"ש וקצרתי. או דיש לחלק דאף דשתיקה לאו כהודאה ממש אבל רגלים לדבר הוי ואיתרע ליה עי"ז החזקת כשרות וכמש"כ לעיל. או לפי שיטת הסוברים דכ"ז במשפחה שנתערב בה פסול וכמש"כ לעיל. וכעת ראיתי דאין שום ראיה כלל מהתם לנ"ד דהא בסוף הסוגיא דהתם מסקי דממזר וצווח חלל ושותק פסול והאי דאשתיק סבר מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל ופי' רש"י דאם יצווח יכריזו עליו ויוודע פסולו כו'. והתוס' שם ד"ה מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל כו' כתבו להקשות דמה צריך לה"ט לימא הא דשתיק משום דאודויי קא מודי דהא ממזר ושותק פסול משום דשתיקה כהודאה כו'. וי"ל דה"פ סבר מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל כו' וסבור אם יצווח יחזרו לברר הדבר ויפסלוהו וטעם זה שייך גם בממזר שותק לת"ק ולא נאמר דשתיקה כהודאה וכן פי' בקונטרס עכ"ל התוס'. וכתב המהרש"א שם לפרש כוונתם דלעיל גבי ממזר פשיטא ליה לתלמודא ה"ט דודאי הוא חש ומונע א"ע מלצווח כדי שלא יתברר ויהיה פסול מקהל ישראל אלא הכא אפילו גבי פסול כהונה יש לחוש לזה שהוא מונע עצמו מלצווח כו' עכ"ל המהרש"א. וזה לשון הבית מאיר באה"ע סי' ב' סעיף ד' ומה שמסיימי התוס' סוף ד"ה מסתייע ולא נאמר דשתיקה כהודאה די"ל דלא נאמר שתיקה כהודאה בלי טעם אלא מטעמא מדחזינן דמתיירא פן יוודע פסולו בבירור ש"מ דאמת הוא והוי הודאה דאל"כ הא רש"י פי' בהת"ק הטעם משום הודאה ולא מקשו עליו וע"ש במהרש"א עכ"ל הבית מאיר: וכן כתב בשיטה מקובצת שם לפרש לדברי התוס' בזה"ל דלכ"ע לא מיפסל בשתיקתו מטעם הודאה אם לא שיש טעם לפוסלו מחמת שתיקתו וה"פ מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל פי' מקהל כהונה כו' וירא שאם יצווח יחזרו לברר הדבר ויוודע פסולו עכ"ל השמ"ק. והובא באבני מלואים סי' ב' סעי' ד'. הרי להדיא דאף בהא דקרו ליה פסול ושתיק דלא אמרינן בזה ג"כ דשתיקה כהודאה רק משום דיש הוכחה משתיקתו ויש לנו טעם לפוסלו אבל אם לא היה לנו הוכחה וטעם משתיקתו אז אמרינן גם בזה דשתיקה לא הוי כהודאה. וראיתי באבני מלואים שם דהקשה ע"ז דהא קיי"ל בכל דוכתי דשתיקה כהודאה אע"ג דאין הוכחה משתיקתו אלא משום דאדם נאמן על עצמו. אבל באמת אין זה קשה דהא מבואר להדיא הכא דבשתק מתחלה עד סופו לא הוי שתיקה כהודאה משום די"ל לא חששתי להשיבך. והא דיו"ד סי' קכ"ז בע"א נאמן באיסורין לפי מש"כ דשם הטעם דע"י שתיקתו הוי כמו רגלים לדבר ואיתרע ליה החזקה. י"ל דשא"ה דהעד העיד בתורת עדות אבל הכא דקרו ליה פסול בדרך מריבות וקטטות לא הוי זה אף רגלים לדבר ולא איתרע ליה החזקה כלל. וע"כ הוכרחו לומר בהא דקרו ליה פסול ושתיק דמיפסל משום דיש לנו הוכחה וטעם משתיקתו. והנה לפי שיטת הר"נ בכתובות שם דהובא ברמ"א לאה"ע סי' ב' סעיף ד' שכתב דלא אמרינן שתיקה כהודאה התם אא"כ צווח על פסול אחר אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה. משום דמפרש למה דאמרו שם ממזר צווח חלל ושותק דבפסול ממזר צווח ובפסול חלל שותק אבל אם שותק תמיד לא הוי כהודאה. והובא שיטה זו בפני יהושע לכתובות שם בתוס' ד"ה ממזר צווח כו' וכתב דע"פ דברי הר"נ מתורץ קושיות התוס' שם וכתב לפרש כן בכוונת רש"י שם. וכ"כ בביאור הגר"א זצ"ל לאה"ע סי' ב' ס"ק כ"ג דגם רש"י ס"ל כהר"נ ובזה מתורץ קושיות התוס' שם וכנ"ל. א"כ נראה לכאורה לפי שיטה זו דאף באינו שותק מתחלה עד סופו דגם בכה"ג לא הוי שתיקה כהודאה רק מטעמא דיש הוכחה וטעם לשתיקתו דסבר מסתיי' דלא מפקי ליה מקהל ואם יצווח יחזרו לברר הדבר ביותר וכדאמרו בסוף הסוגיא שם האי טעמא. אך י"ל בזה דאם היה במעמד אחד דקרו ליה ממזר וצווח חלל ושותק דבכה"ג הוי שתיקה כהודאה אף היכא דלא הוי הוכחה וטעם. והא דמסקי בסוגיא ה"ט דמסתייע. הוא היכא דאם קורין לו ממזר מכבר היה צווח ועכשיו דקרו לי' חלל שותק דבכה"ג בעינן הטעם דסבר מסתיי' כו'. וכן נראה מן דברי המהרי"ט לכתובות (דף י"ד) שכתב להוכיח כדברי הר"נ הלז מן הא דכתובות (דף צ"ה) דכתב לראשון ולא חתמה לו ולשני וחתמה לו איבדה כתובתה משום דאם איתא דנחת רוח עבדת לקמא איבעי לך למיעבד וה"ה בזה ע"ש במהרי"ט. ולפי זה הדין נותן אף לפי שיטה זו דגם אם לא הי' באותו מעמד אלא היה כן בזמנים מחולקים דאם קרו ליה ממזר צווח ובפסול חלל שותק דגם בכה"ג ס"ל שתיקה כהודאה. א"כ בעת דקרו לי' חלל שותק אז מתחלה עד סופו דהדין נותן דלא הוי שתיקה כהודאה כה"ג ע"כ מסקי להטעם דסבר מסתיי' דלא מפקי לי' מקהל כו': ע"כ לכל השיטות מוכח מן הך סוגיא דאף היכא דקרו ליה פסול ושתיק לא הוי שתיקה כהודאה אף דיש בזה חשש לעז ע"י שתיקתו אפ"ה י"ל דלא חשש להשיבו וע"כ הוכרחו להטעם דסבר מסתיי' דלא מפקי לי' מקהל וכמש"כ השמ"ק והבית מאיר בכוונת דברי התוס' ופשט הסוגיא. א"כ אדרבה הוי סייעתא מן סוגיא זו למה דאמרו הכא דשתיקה לא הוי כהודאה. ואף דהתם בכתובות דיש חשש דע"י שתיקתו יוציאו עליו לעז אפ"ה חזינן דאמרו שתיקה לא הוי כהודאה א"כ ה"ה הכא. וגם כש"כ דאף בממונא לא הוי שתיקה כהודאה בשתק מתחלה עד סופו. ואין סברא לחלק בסברות דחוקות בזה: אמנם עיקר הסברא דאמרו התם בכתובות דשתיקה לא הוי כהודאה רק דשא"ה דהוי הוכחה וטעם דסבר מסתיי' דלא מפקי לי' מקהל וחשש למצווח שמא יחזרו לברר פסולו ביותר וכמש"כ השמ"ק כנ"ל והבית מאיר. דדבר זה צריך ביאור דכיון דחזינן הכא דס"ל דשתיקה לא הוי כהודאה אף דיש שם חשש הוצאות לעז עליו מ"מ י"ל דלכן שתק משום דלא חש להשיבו [אף דהיה בדורות הראשונים וכמש"כ הראב"ד והרמ"א שם]. א"כ ממילא אין לנו הוכחה וטעם במה דאמרו סבר מסתיי' ולכן לא צווח דשמא יחזרו לברר הדבר ביותר. דמנלן לנו דמה דשתק היה זה משום ה"ט דסבר כן הא י"ל דלכן שתק משום דלא חשש להשיבו א"כ אין לנו הוכחה וטעם וע"כ עצם סברת הש"ס והתוס' מוקשה מאוד. ואף דהאבני מלואים שם ס"ק ב' כתב לבאר זה לפי שיטת הח"מ דשתיקתו מהני להכשיר המשפחה. אבל לפי שיטת הב"ש שם ס"ק י"א וס"ק י"ב דשתיקתו לא מהני להכשיר המשפחה תקשה כן. וגם עיקר דברי האבני מלואים אין לו הבנה כ"כ. וידעתי מה דיש לדחוק בכ"ז אבל באמת פשט הענין מוקשה בסברא ואין לזה הבנה כ"כ: ענף ד וע"כ נלע"ד לפרש פשט הסוגיא הלז והוא די"ל דעיקר הכלל שכתבו הכא דשתיקה לא הוי כהודאה שיכול לומר לא חששתי להשיבך וכמש"כ בביאור