נחל יצחק חלק ב קכב

והא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ואפשר דזהו כוונת הגמ' שם דכיון דאמרו לכללא דהודאת בע"ד כמאה עדים א"כ ממילא דין הודאת בע"ד כמאה עדים גם לענין אמתלא דאינו יכול לחזור כלל וכמו בעדים ע"כ לא משכחת שום גוונא דישתנה הדין להקל על הנתבע בהודאתו ביותר מן עדים המחייבין אותו. א"כ מוכח מסוגיא זו דגם בהודאת בע"ד א"נ לחזור אף שיתן אמתלא: אכן אף שזהו ראיה מוכחת עכ"ז י"ל דאינו מוכח מסוגיא זו רק היכא דתבעו דהא מיירינן בסוגיא זו בהודאת פיו דמודה במקצת דשם בעינן דיהיה תביעה קדמה להודאה כמבואר בהר"נ פ' שבועת הדיינין אבל היכא דלא הי' תביעת הבע"ד רק מודה מעצמו בזה אכתי י"ל דיהיה נאמן לחזור ע"י איזה אמתלא שיתן וכן ראיתי בקצה"ח סי' פ"א ס"ק כ"א שכתב בשם המרדכי פ' מי שמת דמשמע דס"ל דנאמן ליתן אמתלא אף בהודאת ממון דז"א רק היכא דהודה בלא תביעה אבל היכא דהודה ע"י תביעה לא מהני האמתלא וכמש"כ המהרי"ט ח' אה"ע סי' ח' דלא מקבלין אמתלא אלא כשמודה מעצמו אבל לא היכא דיש מי שתובעו דאין עשוי להודות כו' וכן מצינו בממון כו' ע"ש עכ"ל הקצה"ח. א"כ מן מש"כ מוכח כדברי המהרי"ט והקצה"ח דהיכא דהוי ההודאה ע"י התביעה לא מהימן ע"י האמתלא: ועפ"ז יש לפרש להתוספתא ריש ב"מ דהובא לקמן בש"ך סי' פ"א סעי' כ"ב ס"ק נ"ו הודאת בע"ד כמאה עדים אימתי בזמן שטענו והודה אבל הודה מפי עצמו יכול לחזור בו כו' והאריך הש"ך לבאר דהתוספתא מיירי בהודאה בב"ד ויש מי שפירשו דכוונת התוספתא בטוען משטה והש"ך פירש דמיירי בטוען טעיתי ומחלקינן בזה בין הודאה ע"י תביעה למודה מעצמו ע"ש. אכן לפי מש"כ יש לפרש בפשיטות לכוונת הך תוספתא דכוונתו בנותן אמתלא טובה על מה שהודה וזה שאמרו הודאת בע"ד כמאה עדים דכמו דהעדים אינם נאמנים לחזור אף בנותנים אמתלא דה"ה בהודאת בע"ד דאינו נאמן אף שיתן אמתלא וזהו בזמן שתבעו והודה אבל הודה מפי עצמו יכול לחזור בו בנותן אמתלא. וכמש"כ המהרי"ט וכדמשמע במרדכי וכמש"כ הקצה"ח. ובאמת מצינו דאף אמתלא שאינה מן השטאה והשבעה ג"כ נאמן הבע"ד וכדמצינו בח"מ סי' מ"ז סעי' א' דיכול המלוה לומר דכוונתי היה לדחות להבע"ח. אך י"ל דשא"ה דבעת שאמר מתחלה אמנה הוא לא היה אז בתורת הודאה לחובתו משא"כ היכא דבעת ההודאה הודה לחובתו עדיין י"ל דאף בהודה מעצמו אין נאמן ליתן אמתלא וכמש"כ הקצה"ח לדינא. וכמו שכתב הרא"ה המובא בהר"נ כתובות פ"ב והובא בהגהת הרמ"א באה"ע סי' מ"ז סעי' ד' דבאומרת נתקדשתי לפלוני לאו כל כמינה לחוב לו. דמשמע דאף בהודית בלא תביעה ג"כ אינה נאמנת ליתן אמתלא וה"ה בהודאת ממון לחובתו: ב (שם סעיף א') מי שטען כו' אבל אם בא לתקן טענה הראשונה ולומר כך נתכוונתי כו' שומעין לו כו'. ומיירי הכל בנתבע אבל בתובע אם יכול לחזור ולתקן טענתו הראשונה לא מבואר כאן להדיא. ובירושלמי דכתובות פ' י"ג סוף ה"ד ובירושלמי שבועות פ"ו סוף ה"ד בסוגיא דפלוגתת אדמון ורבנן בטוענו כדי שמן והודה בקנקנים דמוקמינן בטוענו קנקני שמן וכמו בש"ס דילן כתובות (דף ק"ח) ופריך ע"ז שם בירושלמי וישאלוני' הכוונה דישאלו הב"ד איך היה כוונתו אם טענו שמן וקנקנים או שמן בלבד ומשני והוא דאישתתק התובע ואין לשואלו. וכתב המראה הפנים לשבועות שם בד"ה וישאלוני' כו' שמעינן מהכא דהיכא דאיכא ספיקא בטענת התובע ובמשמעות לשונו נאמן הוא לומר כך היה כוונתי כדי לחייב לזה שד"א ומרוב פשיטותו לא זכרו הפוסקים לזה שהרי אפי' בנתבע אמרינן דחוזר וטוען כל היכא שאינו סותר טענתו הראשונה כמבואר בסי' פ' עכ"ל המראה הפנים: הנה מה דפשיטא ליה למילף מהירושלמי דלדינא גם התובע יכול לחזור ולתקן דבריו הראשונים הנה לדעתי קשה לבנות יסוד ע"ז דראיתי בשיטה מקובצת לכתובות (דף ק"ח ע"ב) בד"ה עשרה כדים מלאים שמן כו' כי פליגי דא"ל עשרה כדי שמן סתמא כו' אדמון סבר יש בלשון הזה לשון קנקנים כו' ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון קנקנים דכיון דאמר סתמא הכי משמע מלא עשר כדים יש לי אצלך ולא קנקנים וז"א קנקנים ולא שמן ומה שהודה לא טענו שהרי שמן בלא קנקנים טענו ואפי' אי הדר ופשיט ליה למילתי' ואמר קנקנים ושמן טענתי לא משגחינן ביה דאמרינן ודאי שמן בלא קנקנים טענו והשתא הוא דקא הדר ביה ואינו טוען וחוזר וטוען ופטור דבעינן הודאה ממין הכפירה רש"י במהדורא קמא עכ"ל השמ"ק. הרי להדיא דכתב השמ"ק בשם רש"י במ"ק דלרבנן דס"ל אין בלשון הזה לשון קנקנים דאף היכא דמפרש בפירוש התובע לאח"ז דכוונתו היה גם על קנקנים אין שומעין לו לתקן דבריו הראשונים וה"ל טוען וחוזר וטוען וחזינן דרש"י במ"ק והשמ"ק לא ס"ל למה דמבואר בירושלמי להדיא דאף דרבנן ס"ל דאין בלשון הזה לשון קנקנים דמ"מ אם יאמר התובע לפרש לדבריו הראשונים דנאמן לחייב להנתבע שד"א ומטעם זה מוקמי בירושלמי שם להך פלוגתא דאדמון ורבנן דמיירי בנשתתק לאחר שטענו. ואלו רש"י והשמ"ק כתבו להיפך. ומוכח מזה דס"ל דכיון דלא אמרו בש"ס דילן על הך פלוגתא דאדמון ורבנן דמיירי בנשתתק דמוכח מזה דהש"ס דילן לא ס"ל כן משום דאי נימא כהירושלמי ה"ל להש"ס לפרושי להך מילתא: וכעין זה כתב הבית יוסף לקמן בסי' פ"ח ס"ק ך' על מה דאמרו שם בכתובות (דף ק"ח) דאמר רבא דכ"ע היכא דא"ל עשרה כדי שמן יש לי שמן קא טעין ליה קנקנים לא קא טעין כו' ומפרש רבינו שמן קטעין ליה קנקנים לא קטעין ליה שאם הודה בשמן וא"ל התובע א"כ השבע לי על הקנקנים שהרי הודית במקצת הטענה שכשטענתי כדי שמן כוונתי היה על הקנקנים ג"כ ואשמועינן רבא דלא חיישינן ליה דאין במשמע כדי שמן קנקנים ואין כאן מודה מקצת ולא ישבע עליהם אלא שבועת היסת כו' עכ"ל הבית יוסף. הרי דכתב הבית יוסף על מה דאמרו שם דכ"ע היכא דא"ל עשרה כדי שמן דשמן קטעין קנקנים לא קא טעין דאף היכא דאומר התובע שכוונתו היה מתחלה לתבוע גם להקנקנים דאין שומעין לו. וכן הוא במשמע דברי הראשונים והטוש"ע שם בסי' פ"ח סעי' י"ח לכל הרואה שם. א"כ זהו דלא כמו דאמרו בירושלמי דמוקמי דמיירי בנשתתק לאחר שטען. וידעתי מה די"ל דדוקא במה דפליגי אדמון ורבנן כדמוקמינן שם דמיירי באומר כדים שמן דאדמון ס"ל דיש בזה לשון קנקנים ורבנן ס"ל דאין בלשון הזה לשון קנקנים דכיון דאדמון ס"ל דיש בזה לשון קנקנים ע"כ אף לרבנן דס"ל דאין בלשון הזה לשון קנקנים מ"מ ס"ל דאם בא לתקן לדבריו הראשונים שומעין לו. אבל במה דכ"ע ס"ל דאין בלשון הזה לשון קנקנים בזה אין שומעין לו אף בבא לפרש לדבריו משום דלשון כזה משמע כמו דאמר בפי' דאינו תובע להקנקנים רק השמן. א"כ מן דברי הבית יוסף וסתימות הפוסקים והטוש"ע בזה אינו מוכח כ"כ דלא נקטו לדברי הירושלמי לדינא אכן מן השמ"ק ורש"י במ"ק מוכח דס"ל דכיון דבש"ס דילן לא הוזכר כלל דמיירי כל הסוגיא בפלוגתת אדמון ורבנן בנשתתק וע"כ כתבו להיפך מהמבואר בירושלמי: ולפ"ז אין לנו מקום להוכיח מהירושלמי לדינא דאף התובע יכול לפרש לדבריו הראשונים וכמש"כ המראה הפנים משום דהא חזינן דהראשונים לא נקטו להירושלמי הזה. ומש"כ המראה הפנים שהרי אף בנתבע אמרו דחוזר וטוען א"כ כש"כ בתובע. זה אינו הוכחה די"ל דשאני בנתבע דהוי מוחזק לכן נאמן להחזיק משא"כ בתובע שבא להוציא ממון אפשר דא"נ להוציא מהמוחזק וע"כ דברי המראה הפנים אינם מוכרחין כ"כ לדון אף בתובע כן. אכן באמת מוכח לדון דאין לחלק בזה בין תובע לנתבע משום דמוכח בב"ב (דף ל"א) דהוא המקור דטוען וחוזר וטוען היכא דמתקן טענתו הראשונה דמבואר