נחל יצחק חלק ב קכא

והובא דין זה במחבר שם סעי' כ"ח. והב"י שם כתב דאין צריך לישבע עכשיו שנית דמועיל ליה שבועתו שנשבע כבר. והש"ך והסמ"ע חלקו עליו והעלו דצריך לישבע שנית וזהו שד"א כמש"כ הש"ך שם ס"ק פ"ב דאם רצה התובע נשבע ונוטל וזהו רק בשד"א כידוע וכ"כ המהרי"ט בתשובה ח' ח"מ סי ל"ו דצריך לישבע עכשיו שד"א כדין כל מודה במקצת. אלמא דאף דכפר מתחלה וגם נשבע היסת אפ"ה צריך לישבע אח"ז כשמודה במקצתו עכשיו לשד"א. וכמש"כ הקצה"ח שם ס"ק כ"ז דהוכיח שם דמשום שבועת מודה במקצת אתו עלה. אלמא דאף דכפר הכל מתחלה והעיז נגד הבע"ח ולא חשש לזה מ"מ ס"ל לכל הפוסקים דצריך לישבע שד"א עכשיו שהוא מ"מ. וגם ס"ל להרי"ף דכנגדו נשבע ונוטל וכמו כל שד"א. רק דתמהו עליו משום דאין נחשד ע"פ עצמו. וגם לשיטת הבית יוסף דס"ל דא"צ לישבע עכשיו טעמו משום דכיון דנשבע כבר וכמש"כ מזה במק"א לבאר שיטתו בטוב טעם: והנה הטור בסי' רצ"ו הביא לשיטת הרא"ש דס"ל דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה רק עיקר הטעם שם משום דה"ל מיגו דהעזה. וכן כתב הרמ"א בריש סי' רצ"ו כנ"ל. ואלו הכא בסי' פ"ז כתב הטור דצריך לישבע עכשיו שהוא מודה במקצת לשד"א. וכן סתם הרמ"א הכא בש"ע ולא השיג על המחבר. אלמא דס"ל לכל הפוסקים דאף בכפר הכל מתחלה בב"ד דמ"מ אם הודה אח"ז במקצת דחייב לישבע שד"א כדין כל מ"מ. אלמא דזה היה פשוט לכל הפוסקים דאף בכה"ג דכפר מתחלה הכל. דמ"מ אם לאח"ז הוא מודה במקצת דוודאי חייב שד"א. דאף דהעיז מתחלה וגם נשבע היסת דמ"מ יש לומר דעתה מתחרט וקשה לו להעיז נגד הבע"ח דלא אמרינן מיגו בזה. א"כ ה"ה וכש"כ במה דהעיז כבר נגד הקול די"ל דעתה מתחרט דקשה לו להעיז ולהכחיש להקול וע"כ אין לו מיגו דהיה עומד בטענתו הראשונה: וידעתי מה דיש לדחוק ולחלק דשאני במיגו דהעזה לאפטורי משבועה דכיון דקיי"ל דבממון אמרינן מיגו דהעזה אלא במקום לאפטורי משבועה לא אמרינן מיגו. ע"כ אף היכא דהעיז כבר מ"מ הוי קצת העזה עדיין דבמקום שבועה אף בהעזה קצת לא מהני מיגו. משא"כ הכא בסי' ע"ט דמיירי במיגו במקום קול בענין ממונא דבעינן העזה גמורה. ע"כ בכה"ג כיון דהעיז כבר לא הוי העזה גמורה ולכן מהני מיגו כזה בממונא. גם אפשר לחלק דשאני בשבועה דעיקר הוא לברר הספק ע"כ אפשר לומר דאף כה"ג עדיין הוי ספק דלמא אינו רוצה להעיז לכן עדיין חייב הוא לברר הספק ולישבע וכמש"כ כעין זה הנתיבות בסי' פ"ז ס"ק ד' והקצה"ח סי' פ"ב ס"ק י"ט ע"ש. משא"כ בממון דאם הוי ספק א"כ הא אין מוציאין ממון מספיקא. אבל באמת כל זה הוא דוחק לחלק בסברא בעלמא בלא שום מקור מהש"ס לזה. דמנלן להו לחייב שד"א בהך דסי' פ"ז הנ"ל מסברא דעלמא. ובאמת מ"ש הך העזה דנגד הבע"ד להך העזה להכחיש להקול. ע"כ מוכח מזה דאין לחלק בין היכא דטען כבר להכחיש להקול ובין היכא דלא הכחיש מעולם להקול. כי באמת בכל גווני לא מהני מיגו במקום קול. ומה"ט סתמו הפוסקים ולא חילקו בזה בהך דח"מ סי' קמ"ט וסי' ק"נ בהך מיגו במקום קול כמו בעובדא דרבא בר שרשום בב"ב (דף ל"ג). וע"כ הנכון עם הרמ"א הכא בסי' ע"ט דלא מחלק בזה כלל. ולעולם אינו נאמן במיגו נגד קול אף היכא דטען כבר להכחיש להקול. ולכה"פ אם תפס המלוה לא מפקינן מיני' כי גם הש"ך לא כתב זה לדבר ברור רק העלה בצ"ע. רק מהאו"ת משמע דס"ל זה לדבר ברור דמהני מיגו בכה"ג. אכן באמת י"ל דהוי ספיקא דדינא לכה"פ בזה וכנ"ל: סימן פ א (סעיף א') מי שטען בב"ד כו' אינו יכול לטעון טענה אחרת כו'. והקצה"ח בס"ק א' כתב בשם מוהר"ש הלוי דיכול לחזור ע"י אמתלא בממון כמו באיסור כו' וכן פסק מוהרשד"ם ומוהר"א ששון נחלק עליו דבממון לא מהני אמתלא והביא לדברי הרא"ה המובא בהר"נ פ"ב דכתובות דאם אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהימנינן לה בשום אמתלא דלאו כל כמינה לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו והקצה"ח הכריע דלא מהני אמתלא בממון אלא השטאה והשבעה דבזה רגילי אינשי כו' ע"ש. ובשב שמעתתא שמעתא ו' י"ב הביא בשם מוהר"י בן לב ח"א כלל ששי סי' מ"א שכתב דבממון מהני אמתלא דלא גרע אמתלא מטענת שלא להשביע כו' עכ"ל. ובשמעתא שם פ' י"ג ציין לדברי הקצה"ח הללו. דלא מהני אמתלא בממונא. והנה החלקת מחוקק בסי' קט"ו ס"ק כ"ב כתב דבממון לא מהני אמתלא כו' ע"ש. וכן האריך בזה המקנה ה' קידושין סי' מ"ז סעיף ד' בהגהת הרמ"א שם ובהפלאה סי' קט"ו ס"ק ט"ז ע"ש. ועיין בבית מאיר סי' מ"ז סעיף ד': ולענ"ד נראה להוכיח דבממון לא מהני אמתלא דאמרינן בב"מ (דף ג') תני ר' חייא כו' שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקו"ח דהא פיו אין מחייבו קנס מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין שבועה. וזה ברור דעדים אינן יכולין לחזור מן עדותם שהגידו בראשונה אף ע"י אמתלא וכמבואר בח"מ סי' כ"ט סעי' א' דעדים א"נ לחזור אפילו נתנו טעם לדבריהם כו' והוא מסנהדרין (דף מ"ד ע"ב) וכמו דהאריך בזה ההפלאה לכתובות (דף כ"ב ע"א) בגמ' בד"ה והא שוויי' אנפשיה כו'. והטעם הוא כמש"כ השמ"ק לכתובות (דף י"ח ע"ב) בד"ה אמר לי' רבא כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד כו' וכמו דפי' רש"י שם ואף באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות דה"ל אמתלא טובה אפ"ה לא מהימני משום דנפק להו זה מן פסוק דאם לא יגיד וכמו דפירש בשמ"ק שם ע"ש. ועיין בפני יהושע לכתובות שם בד"ה א"ל רבא כו'. ואי נימא לחלק דבהודאת פיו נאמן לחזור ע"י אמתלא ושאני עדים דא"נ לחזור אף ע"י אמתלא כדנפק לי' זה מקראי א"כ הא הוי מצי הש"ס לדון הקו"ח למילף הודאת פיו מן העדאת עדים בקו"ח דמה פיו דלא אלים כ"כ דהא עדיין יכול לחזור ע"י אמתלא ואפ"ה מחייב שבועה כש"כ העדאת עדים דאלימא טובא דהא אינם יכולים לחזור מעדותם ע"י אמתלא ואין להם שום טצדקי לבטל עדותם דכש"כ דמחייבי שבועה. [ואין לומר בזה דשאני עדים דמה דאינם יכולים לבטל עדותן ע"י אמתלא דזהו ע"פ גזה"כ כנ"ל דזה אינו דהא גם בהקו"ח דמה פיו שאינו מחייבו קנס כו' ג"כ אף דזהו ע"פ גזה"כ מ"מ דיינינן הקו"ח וכמו בכולי הש"ס דגמרינן בקו"ח אף במה דהוי רק מגזה"כ]. והך קו"ח הוי עדיפא מן הקו"ח דגמרי במה פיו שאין מחייב קנס כו' דהנה הט"ז בח"מ סי' ל' סעיף ה' כתב דעדים ע"י צירוף אינן מחייבין שבועה משום דהא עיקר הקו"ח דר"ח הוא ממה שפיו אינו מחייבו קנס ועדים מחייבין קנס א"כ עדים ע"י צירוף דאינן מחייבין קנס אינן מחייבין שבועה ע"ש. אבל אם הי' דנין הקו"ח הזה אז הדין נותן דאף בעדות מיוחדת ג"כ חייב שבועה על השאר ע"פ דין קו"ח הזה דהא גם בעדות מיוחדת שייך הקו"ח דכיון דאינם נאמנים לחזור מן עדותם ע"י אמתלא א"כ מצינו בהו מעלה יתירה מן הודאת פיו והך סברא דהודאת פיו ישנו בחזרה דאמתלא משא"כ בעדים הוא כעין מה דאמרו שם מה לפיו שאינו בהכחשה והזמה ע"י אחרים ובזה הוא להיפוך. ועוד דהא אמרו שם מתחלה ומה פיו שאין מחייבו ממון כו' עדים שמחייבין ממון כו' והא הודאת בע"ד כמאה עדים מאי ממון קנס כו'. ואי נימא דמחלקינן בזה בין הודאת בע"ד לעדים בנותן אמתלא לדבריו א"כ שפיר יש לפרש הך קו"ח בממון ג"כ בזה האופן דפיו אינו מחייבו ממון בהחלט דהא עדיין בידו אם יהיה לו איזה אמתלא דיתן יהיה פטור משא"כ בעדים ול"ל למיהדר בי' ממאי דאמר מעיקרא לדון הקו"ח מן ממון דהא גם גבי ממון משכחת כה"ג. וע"כ מוכח מכל זה דכמו דבעדים א"נ לחזור ע"י אמתלא דה"ה בהודאת בע"ד וכמו דהקשו שם