נחל יצחק חלק ב קיט

ע"ש. הנה לפי מה שראיתי בשלטי הגבורים בכתובות שם דקאי על תוספת כתובה דנאמן ומשביעין אנתו היסת כו' ועיין בב"ש סי' ס"ח ס"ק י"ט שהביא שיטת הש"ג בזה א"כ י"ל דאפשר דמודה הש"ג להרמב"ם דבחוב כתובה דרבנן דבזה א"צ שבועה וקצרתי. עכ"פ זה מוכרח דעיקר החילוק בהא דסי' ס"ח באה"ע דע"כ הטעם התם משום דשאני חוב דרבנן דאל"כ תקשה דמ"ש: היוצא לנו מכל זה דאף דדעת הב"ש בסי צ"ו דחזקה תו"ז פוטר מן ש"ה משום דבמקום פלוגתא אוקי אדינא וכ"כ הב"ש בסי' ס"ח ס"ק כ"א עכ"ז העיקר לדינא כהכרעת הש"ך הכא דצריך לישבע היסת אחר הפרעון כמו דהוכחתי. וגם נתבאר דאף בחוב בשטר וחזקה תו"ז ביחד ג"כ חייב ש"ה משום דנתבאר דהכלל שכתב ההפלאה אינו ברור לדינא. וע"כ העיקר כמשמעות הש"ך והב"ש דלא מחלקים בזה. וגם נתבאר דבחוב דרבנן מועיל חזקה מעליא היכא דמצינו דיש לו דין חזקה דבזה יש למילף מן הא דחזקה א"א טורח כו' כהכרעת הפוסקים באה"ע סי' ס"ח דא"צ לישבע אחר הפרעון: סימן עט א (סעיף ג) מי שהודה בב"ד שחייב ואח"כ אמר נזכרתי והרי עדים ה"ז עדות מועלת כו'. וזהו שיטת הרמב"ם והובא בטור חולקים בזה והכריעו כהרמב"ם. ולכאורה יש להקשות ע"ז מהא דכתב הטור בסי' קל"ח סעיף ז' גבי שתק ואח"ז צווח דהוי כהודאה דכתב הרא"ש שם דאף אם יביא עדים אח"כ שהיא שלו לא מהני דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. והובא זה בש"ע שם סי' קל"ח סעיף ו'. ועיין בש"ך שם ס"ק ח' ובט"ז שם. אלמא דס"ל להרא"ש והטור והרמ"א שם דהודאה בב"ד אלימא טובא דלא מהני אף שמביא עדים לסייעו. ומשמע שם דאף במביא העדים לאחר שטוען לפטור דג"כ לא מהני: אבל באמת אין זה קשה כלל דהא דוקא בטוען נזכרתי הוי זה אמתלא נכונה כשמביא עדים לסייעו. אבל התם בסי' קל"ח מיירי דאינו טוען האמתלא דנזכרתי ע"כ שפיר אמרו דאינו נאמן. וכה"ג מבואר בסי' קמ"ו סעיף י"ז ובט"ז ח"מ סי' קכ"ט סעי' ח' גבי אמתלא דהשני נוח לו כו'. לפרש דשם מיירי בלא טען אמתלא זו. ועפ"ז מתורץ מה דהקשה הט"ז בסי' קל"ח סעיף ו' והאו"ת שם על מש"כ בשם הרא"ש דבשתק ולבסוף צווח לא מהני עדים דהא בגמ' שם אמרו בזה הממע"ה. אלמא דראיה מהני. אבל לפמש"כ אינו קשה די"ל דכוונתם דיהי' מהני ראי' כשיטעון נזכרתי והרי עדים כמו הא דסי' ע"ט דאף בהודאה גמורה בפירוש בפני ב"ד מהני טענת נזכרתי והרי עדים. ולפ"ז יש לומר במש"כ המ"מ ברמב"ם פ"ז הל' טוען ה"ז על מ"ש הרמב"ם שם כנ"ל דיכול לומר נזכרתי והרי עדים כו' דלא ידעתי עיקר לזה בגמ'. אבל לפמש"כ י"ל דהרמב"ם יליף זה מהא דב"מ (דף ו') דאמרו שם בשתק כו' דאודויי אודי. ואפ"ה תני שם בזה דהממע"ה. אבל ראיה מהני כקושיות הט"ז והאו"ת הנ"ל. א"כ מוכח מזה דאמתלא נזכרתי והרי עדים מהני. ולכן י"ל דהרא"ש והטור בסי' קל"ח לא פליגי על הא דסי' ע"ט הנ"ל אלא הם מיירי בלא טען נזכרתי. וכה"ג כתב הש"ך בסי' פ"א ס"ק ס' לתרץ לקושיות התוס' מהא דשבועות דמיירי התם דאינו טוען טעיתי כו'. וכדמצינו בטענת משטה דאי לא טען לא טענינן: ב (שם סעיף ט') אינו מוחזק כפרן אא"כ כפר בב"ד ובאו שני עדים והכחישוהו. אבל הטוען להד"מ כו חזר וטען פרעתי כו' כיון ששני הטענות באות לפוטרו כו'. (הג"ה) וכן אם היה קול בעיר שלוה אם לא שהקול מפורסם כו'. והש"ך שם ס"ק כ"ג כ' דזה צ"ע לדינא די"ל דשאני הכא כיון דמתחלה טען כן ואלו הי' עומד בטענתו הראשונה היה פטור דמשום קול מפורסם לא מפקינן ממונא וא"כ מ"מ הוי מיגו דאי בעי קאי בטענה קמייתא שהרי כבר טען כן ולא חשש לקול וצ"ע עכ"ל: ענף א והנה האו"ת בסי' הנ"ל באורים ס"ק כ"ז כתב לתרץ לקושיות הש"ך מעל הרמ"א די"ל דהרמ"א מיירי ביצא קול מפורסם לאחר שכפר ואמר דלא לוה כו'. אבל היכא דיצא הקול כבר קודם שכפר שפיר י"ל כמש"כ הש"ך דחזינן דאינו חושש להקול כו' עכ"ל האורים. א"כ ביצא קול קודם שכפר גם האו"ת מסכים להש"ך דמהני המיגו דהי' עומד בטענתו הראשונה דהא חזינן דאינו חושש להקול. אך ביצא הקול לאחר שכפר בזה י"ל דאין לו מיגו דלא חציף להכחיש להקול. ועיקר המקור דאין לו מיגו להכחיש להקול הוא מהא דב"ב (דף ל"ג) גבי רבא בר שרשום דאמרו לקוחה בידי לא מצית אמרת משום דנפק עליה קלא דאכלת ארעא דיתמי כו'. וכתבו התוס' שם ד"ה לקוחה היא בידי כו'. דאין לו מיגו להעיז פניו להכחיש להקול. וכן מבואר בסי' קמ"ט וסי' ק"נ בארוכה. ולפי דברי הש"ך והאו"ת הנ"ל למדנו דגם התם גבי עובדא דרבא בר שרשום. אם היה טוען מתחלה לקוח ואח"ז טען שיש לו תביעה עליו דנאמן במיגו דהיה עומד בטענתו הראשונה דאף דהוי במקום קול מ"מ כיון דטען כבר ולא חשש להקול ע"כ ליתא בזה להסברא דאמרו דלא חציף להכחיש להקול דהא חזינן דחצף כבר להכחישו: ועפ"ז יש ליישב קושיית האו"ת בסי' קמ"ט ס"ק י' על שיטת הרמב"ם והתוס' דס"ל דנאמן לומר לקוח נגד הקול רק מיגו לית ליה דא"כ תקשה ברפ"ב דכתובות דקתני אם יש עדים שהיה של אביו אינו נאמן לומר לקחתיה ממנו. והא ה"ל למיתני רבותא יתירה דאף בקול גרידא שהוא של אביו אינו נאמן. וכן תמה הנתיבות בסי' קמ"ט ס"ק י' על הש"ך שם וכתב דזהו נגד משנה מפורשת הנ"ל והוא ראיה שאין עליה תשובה ע"ש. אכן לפמש"כ בשם הש"ך והאו"ת דס"ל הכא בסי' ע"ט לכלל דהיכא דהעיז פניו כבר נגד הקול אז שפיר מהימן במיגו דהיה עומד בטענתו הראשונה אף דהוי נגד הקול. ע"כ י"ל דלכן נקטו במשנה רפ"ב כתובות שם. ואם יש עדים שהיה של אביו כו'. לאשמועינן לנו הך דינא דנגד הקול משכחת לפעמים דיהיה נאמן לומר לקוח במיגו דלא היה של אביך מעולם. כגון היכא דהכחיש מעיקרא להקול שיצא שהיה של אביו והוא טען בראשונה דלא היה של אביו דנאמן להכחיש הקול. וע"כ אף דחזר וטען אח"ז לקוחה היא בידי נאמן במיגו דהיה עומד בטענתו הראשונה להכחיש הקול ע"פ דברי הש"ך והאו"ת הנ"ל. אבל אם יש עדים שהיה של אביו אז אינו נאמן לעולם בכל גווני. ואשמועינן התנא להך דינא גופא. ואלו להורות לנו הדין דמיגו נגד הקול י"ל דזה היה פשוט לכל מסברא כדמצינו כה"ג בכמה דוכתי. וע"כ מסולק תמיהות האו"ת והנתיבות הנ"ל: ובעיקר קושיות האו"ת והנתיבות הנ"ל. תמהני עליהם איך לא הביאו לדברי הב"ש באה"ע סי' ז' ס"ק י"ד דכתב דלא דייקינן מדתנא עדים מכלל דקול לא דהא בא"א נמי תנא עדים עכ"ל הב"ש. א"כ מוכח באמת דהך דיוק שכתבו האו"ת והנתיבות לאו דיוקא הוא כ"כ. ויש להאריך בזה ואכמ"ל: ובעיקר מילתא דכתב הרמ"א הכא בסי' ע"ט דבמקום קול מפורסם שלוה אינו נאמן במיגו שהי' עומד בטענתו הראשונה להפטר. יש לעיין בזה ע"פ המבואר באה"ע סי' י"ז וסי' קנ"ב גבי אשה שאמרה לבעלה גרשתני דנאמנת משום חזקה אינה מעיזה. דכתב הדרכי משה שם בשם הריב"ש דאם התחילה לומר גרשני בעלי שלא בפני הבעל דאז אף כשבא בעלה אומרת בפניו גרשתני מ"מ אינה נאמנת משום דעבידא לאחזוקי דיבורה וליתא בזה להחזקה דאינה מעיזה. א"כ לפ"ז יש לדון כש"כ בנ"ד דהא חזקה דאינה מעיזה הוי חזקה אלימתא מפאת עצמה אף נגד חזקת איסור דא"א. ואפ"ה אמרו דכיון דאמרה כבר להיפך ע"כ קשה עלי' לחזור