נחל יצחק חלק ב קיג

וע"כ מוכח דאף דלענין הטלת שבועה הטילו על האלמנה לישבע אף דהוי תו"ז ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים מ"מ כיון שהוא תנאי ב"ד תקנו שבועה. דז"א רק לענין שבועה בעלמא אבל מן עיקר הדין הוי חוב כתובה כמו כל חוב תו"ז ועדיפא מינה כיון שלא ניתנה לגבות מחיים. ואין לדמות חיוב שבועה באלמנה על כתובתה לענין מה שנוגע לעצם הוצאות ממון עי"ז משום דוודאי דין הכתובה בחיי הבעל עדיפא מן חוב שהגיע זמנו ומוציאין ממון ע"י זה הסברא מהמוחזק אף דמשום שטר ומעב"ד לא היה מועיל היכא דנפל דאיתרע ליה גם המעב"ד דלא עדיפא משטר עכ"ז מחמת מעליותא דעודה תחת בעלה מחזירין להאשה וגובין ממנו הכתובה רק לענין חיוב שבועה הטילו חז"ל שבועה על האשה אף שלא ניתנה לגבות מחיים. ואינו דומה לכל חוב תו"ז דא"צ שבועה משום דשאני תנאי ב"ד בזה ומוכח כהש"ך והנתיבות. וכן מצאתי להריטב"א בב"מ (דף ז' ע"ב) ד"ה רבינא אמר כו' באה"ד שהקשה וא"ת איך אפשר דלא חייש ר' יוסי לצררי בעודה תחת בעלה וכי ל"ל לר"י הנפרעת שלא בפניו ונפרעת מיתומים צריכה שבועה ואיכא למימר שא"ה אימור סמוך למיתה אתפסה צררי כו' וכן מי שהלך למדה"י כו' וכן בגרושה בעלמא כו' אי נמי אפשר דהתם תקנתא הוא דתקון וחיישינן לשמא בעלמא ואחמיר עליה שבועה ואפשר דאף בגרושה שבאה להפרע ממנו כן אבל מדינא ליכא למיחש לצררי וכיון שכן לא אפסדינן מינה כתובה בנפילה דכולי האי לא עבדינן ומיהו מתשובת הרי"ף ז"ל נראה שסובר כלשון הראשון דדוקא ביתמי כו' אבל בגרושה דעלמא לא כו' עכ"ל הריטב"א. וכ"כ השמ"ק שם ובסוף דברי השמ"ק שם יש לדון הרבה וקצרתי. וכדברי הריטב"א והשמ"ק שם בשם הרמב"ן בלשון הראשון הנ"ל כ"כ הר"נ והנ"י שם בשם הרי"ף דשאני אלמנה דעשוי להתפיס צררי סמוך למיתה והובא דברי הרי"ף הנ"ל בב"ש אה"ע סי' צ"ו ס"ק ח' ועיין בב"ש שם ס"ק א' ולא הביא שם לדברי הריטב"א הנ"ל: הרי להדיא כמש"כ דאלו לפי התירוץ הראשון שכתבו הריטב"א והשמ"ק לחלק דשאני אלמנה דסמוך למיתה מתפיס צררי אבל היכא דנתגרשה א"צ שבועה משום דדינה ככל חוב תו"ז דא"צ שבועה א"כ מדמינן הא דצריכה שבועה לענין הוצאות ממון. אבל לפי תירוץ השני שכתבו דשאני שבועה דתקנו חז"ל לחוש להצריכה שבועה בעלמא אבל מעיקר הדין הוי חוב כתובה לכה"פ ככל חוב תו"ז א"כ זהו ממש כמו שכתבתי בכוונת התוס' גיטין הנ"ל. והא דתקשה דלמה צריכה שבועה והא בחוב תו"ז לא חשו להצריכה שבועה בע"כ מוכח לומר לפי תירוץ השני הנ"ל דס"ל כסברת התוס' הנ"ל דשאני כתובה דהוי תנאי ב"ד. ורק בתירוץ השלישי שכתב השמ"ק שם כתב לחלק דלכן צריכה שבועה משום דחיישינן שמא תפסה בעצמה כו' ע"ש. אבל בתירוץ השני שכתב לחלק כנ"ל מוכח דס"ל כסברת התוס' דשאני כתובה דהוי תנאי ב"ד ואפ"ה לעיקר הדין עדיפא כתובה מכל חוב שהגיע זמ"פ ודינה ככל חוב תו"ז ומוכח להדיא כמש"כ בכוונת הש"ך וכמש"כ הנתיבות בקצרה. ות"ל שמצאתי לקושייתי דמ"ש מכל נפרעת מיתומים דצריכה שבועה ולתירוצי הכל הוא מפורש בהריטב"א ושמ"ק הנ"ל. ולפ"ז נדחה מש"כ הקצה"ח בסי' מ"א ובמשובב נתיבות שם לחזק דבריו ממה שכתב המל"מ פ' י"א ה' מלוה דכתובה שחתם עליה הבעל דלא שייך בזה החזקת דתו"ז דהא יש לומר דסמוך למיתה מתפיס לה צררי כו' כמש"כ התוס' כן לענין שבועה וה"ה לפרעון כו' עכ"ל המל"מ. ולפ"ז ה"ה להך תירוץ שכתבו התוס' דאף מת פתאום חיישינן לצררי משום דהוי תנאי ב"ד וצריכה שבועה מה"ט דה"ה לענין פרעון ג"כ כו' עכ"ל הקצה"ח. ובאמת אין זה ראיה כלל דדוקא להתירוץ שכתבו דלכן צריכה שבועה משום דסמוך למיתה מתפיס לה צררי בזה שפיר כתב המל"מ דה"ה לענין פרעון וכמש"כ הריטב"א והשמ"ק בתירוץ הראשון לדמות הא דאלמנה צ"ש להא דב"מ דעודה תחת בעלה יחזיר לאשה וכתבו לחלק כהך תירוצא דסמוך למיתה מתפיס צררי. אבל להך תירוץ שכתבו התוס' דשאני כתובה דהוי תנאי ב"ד בע"כ מוכח לחלק כמש"כ הריטב"א והשמ"ק בתירוץ השני דשאני שבועה דתקנו חז"ל בחששא בעלמא לחוש ולהצריכה שבועה משא"כ בגוף הדין לענין ממון דינה ככל חוב תו"ז וכנ"ל דאל"כ תקשה קושיות הריטב"א הנ"ל דאמאי צריכה שבועה אליבא דר' יוסי כנ"ל ונדחה הוכחת הקצה"ח מן המל"מ. ונפ"מ לדינא לשיטת התוס' גיטין הנ"ל וסייעתם דאף דס"ל דבכתובה לא שייך חזקה תו"ז כלל משום דתנאי ב"ד שאני וה"ה בגרושה לפ"ז כנ"ל. דאם יש להבעל מיגו דקיי"ל דהוי ספיקא דדינא אי מהני מיגו במקום חזקה דתו"ז ומה"ט מהני תפיסת התובע כמש"כ הש"ך בסי' ע"ח ס"ק י"ט די"ל קים לי דלא מהני מיגו במקום חזקה דתו"ז. דה"ה בתובעת כתובתה ויש להבעל מיגו דמהני תפיסתה. דאף דהוי תנאי ב"ד מ"מ דינו ככל חזקה תו"ז ורק לענין שבועה החמירו לחוש להשביעה משום דהוי תנאי ב"ד. ולפ"ז שפיר כתבתי להוכיח מן התוס' כתובות וסייעתם דלא כתבו לענין מזונות דלהבא דהוי תו"ז דמוכח דזמנים הרבה שאני משום דאף דהוי תנאי ב"ד מ"מ דינו ככל חזקה תו"ז ושא"ה כנ"ל: ענף ה שוב ראיתי דיש להוכיח מהתוס' גיטין (דף ל"ד) הנ"ל כהקצה"ח דע"י הסברא דכתובה הוי תנאי ב"ד דדינה לגמרי ככל חוב לאחר זמנו. וזה לשון התוס' שם ד"ה אין אלמנה כו' לאחר שכתבו דבתנאי ב"ד מתפיס צררי אף בתו"ז והקשו וא"ת הא דפריך הגמ' מאי איריא אלמנה כו' לימא דנקט אלמנה אע"פ שהוא תו"ז וי"ל דטפי ה"ל לאשמועינן דבר שאינו תנאי ב"ד כגון בע"ח לאחר זמנו מבאלמנה אע"ג שהוא תו"ז כיון דאית לה בתנאי ב"ד עכ"ל התוס'. הרי דהתוס' ס"ל דכח וזכות האלמנה אע"פ שהוא תו"ז גרע יותר מן בע"ח לאחר זמנו מדכתבו לפרש דטפי ה"ל לאשמועינן כו' דאי נימא כמש"כ לעיל דרק לענין שבועה חשו להצריכה שבועה משום תנאי ב"ד אבל מן עיקר הדין הוי דין כתובה ככל חוב בתו"ז א"כ לפ"ז אין מקום לקושיות הגמ' דהקשו דטפי ה"ל לאשמועינן בחוב לאחר זמנו דהא אדרבה כתובת אלמנה ה"ל רבותא טפי דהא מן עיקר הדין ה"ל דין חוב בתו"ז. ומדחזינן דהגמ' הקשו כן וכפירוש התוס'. א"כ מוכח כהקצה"ח דכיון דהוי תנאי ב"ד הוי דין הכתובה ככל חוב שעבר זמנו משום דתנאי ב"ד עושה זה דלא יהיה לה שום מעלת תו"ז כלל גם מן עיקר הדין אף לענין ממון: אך אכתי תקשה לפמש"כ לעיל דמוכח מהא דב"מ (דף ז') לאוקימתא קמייתא ולאוקימתא דרבינא שם דכתובה כ"ז שעודה תחת בעלה אף דהוי תנאי ב"ד מ"מ עדיפא זכותה מן כל חוב שעבר זמנו דהא בכל חוב לאחר זמנו אמרינן נפל איתרע ואלו בכתובה עודה תחת בעלה אף דנפל מחזירין להאשה א"כ מה הקשו בגמ' דגיטין דה"ל לאשמועינן טפי בע"ח לאחר זמנו. דהא חזינן דבע"ח שעבר זמנו גרוע יותר מן כתובת אלמנה וקשה כנ"ל. אך יש לומר דאף דלהנך אוקימתות מוכח דכתובה עדיפא מן חוב לאחר זמנו מ"מ י"ל דזה אינו רק לאוקימתות הללו אבל לאוקימתא דרב פפא דפליגי רבנן על ר' יוסי וס"ל דאף בעודה תחת בעלה לא יחזיר משום חשש צררי. ויש לומר דס"ל להתוס' גיטין הנ"ל כשיטת הראב"ד דהובא בסי' מ"א ש"ך ס"ק י"ט דס"ל דשט"ח בתו"ז אף דנפל מחזירין להמלוה ולא אמרינן בכה"ג נפל איתרע. א"כ לפ"ז תקשה אמאי ס"ל דאף עודה תחת בעלה לא יחזיר וע"כ מוכח כסברת הקצה"ח דכתב דכתובה דהוי תנאי ב"ד ע"כ איתרע בזה לגמרי החזקה דתו"ז. ולהך מ"ד שפיר כתבו התוס' דכתובה גרוע ביותר מן חוב לאחר זמנו משום דלאוקימתא דר"פ מוכח דאין דנין כלל לחזקה תו"ז בכתובה ולכן שפיר הקשו בגמ' מאי איריא אלמנה ה"ל לאשמועינן טפי בבע"ח לאחר זמנו ואף דסתם גמ' הקשו כן עכ"ז הא מצינו בכמה דוכתי דדרך הגמ' להקשות אף אליבא דחד מ"ד כמש"כ הש"ך ח"מ סי' מ"א ס"ק א'. א"כ מוכח מהתוס' גיטין הנ"ל כמש"כ הקצה"ח. אך זה תלוי בהנך אוקימתות דב"מ (דף ז')