נחל יצחק חלק ב קיב

בא הבעל ואומר שפסק לה מזונות על העתיד אינו נאמן עכ"ל. וכן הוא לשון הרמ"א שם ובאמת הא הר"נ ר"פ אלמנה ניזונת לא מיירי שם בהבעל עצמו רק מיירי שם ביתומים אומרים נתננו כו'. אלא לקמן פ' שני דייני גזירות בסוגיא שם (דף ק"ז) כתב הר"נ שם דהבעל עצמו אינו נאמן רק במזונות דלמפרע כו'. ולא כתב שם שום טעם רק כתב בקצרה וי"ל דסמך על מש"כ הטעמים ר"פ אלמנה ניזונת. עכ"פ אין שום ראי' מן הרמ"א באה"ע הנ"ל לדון דס"ל דאף היכא דיש זמנים הרבה דיינינן להחזקה דתו"ז אלא י"ל דטעמו הוא משום דמזונות להבא ה"ל מעב"ד. וגם הא שייך לומר דמה הועילו חכמים בתקנתם א"כ לדינא יש לנו לומר דהיכא דלא ה"ל מעב"ד יש לנו לומר כמו דמוכח מן שיטת רש"י והתוס' והרא"ש והמרדכי דהיכא דיש זמנים הרבה דליתא בזה להחזקה דתו"ז. ודעת הר"נ הוא דעת יחידאה וכש"כ דאין לנו כח להוציא ממון מהמוחזק ויכול לומר קים לי ככל הפוסקים הנ"ל דליתא בכה"ג להחזקה דתו"ז ויכול לומר פרעתי: והנה בביאור הגר"א זצ"ל לאה"ע סי' ע' ס"ק מ"ב כתב דלכן אין האיש נאמן לומר שנתן על העתיד משום דה"ל תו"ז דאינו נאמן וצ"ע מהא דכתובות (דף ק"ז) דחיישינן שמא צררי אתפסה עכ"ל. ובהגה"ה שם בצידו כתב תירוץ נכון ע"ז ע"פ דברי הר"נ דכתובות שם. ולענ"ד נראה לתרץ זה ע"פ דברי התוס' בב"ב (דף קנ"ח ע"א) ד"ה וב"ה אומרים נכסים בחזקתן כו' בשם הר"ר שמשון דבהלך למדה"י אז מתפיס לה צררי כו'. וכ"כ הנימוקי יוסף בב"מ פ"א בסוגיא דמצא כתובה עודה תחת בעלה כו' שם (דף ז') דנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כו' לפי מי שמניח ביתו והולך עביד דמתפיס לה צררי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד כו' עכ"ל הנ"י. וכ"כ הר"נ בחי' לב"מ (דף ז') ע"ש. ע"כ שפיר אמרו בכתובות שם דמי שהלך למה"י אין פוסקים מזונות לא"א דחיישינן שמא צררי אתפסה דאף שאז בעת שהלך למה"י היה בתו"ז מ"מ דרך להתפיס צררי אז קודם הליכתו כמש"כ התוס' והנ"י. אבל אין הדרך להתפיס מזונות לעתיד על שיעור ביותר מן הזמן שנתעכב בדרך במדינת הים ולכן אם בא הבעל ואמר פסקתי לה מזונות לעתיד ביותר מזמן שנתעכב שם אינו נאמן משום דה"ל תו"ז דלמה לי' להתפיס ביותר מזמן הנ"ל דבזה לא שייך ה"ט דאין רוצה שתתבזה אשתו ושפיר כתב הר"נ והח"מ הטעם דה"ל חוב תו"ז. ועוד י"ל בזה דהא לשמואל דס"ל אין פוסקין מזונות לא"א אמרו שם הטעם דחיישינן לצררי אבל אנן ס"ל כרב דאמר פוסקין מזונות ולא חיישינן באמת לצררי ומתורץ קושייתו. ובעיקר דבריו שכתב דלכן אין הבעל נאמן לומר שנתן לה על העתיד כבר נתבאר שזהו דברי הר"נ ר"פ אלמנה ניזונת ומה שיש לדון לדינא בזה. וראיתי בהפלאה כתובות (דף צ"ו ע"א) תוס' ד"ה יתומים כו' שכתב ג"כ בכוונת רש"י דשם דבחוב מזונות לא שייך לדון לחזקה תו"ז לפי שזה דומה למש"כ הש"ך בקונטרסים דבזמנים הרבה לא דיינינן להחזקה תו"ז. וכ"כ ההפלאה בק"א לאה"ע סי' צ"ג ס"ק י"ט ולא ס"ל להחילוק שמחלק הנתיבות בין הא דקונטרסים לחוב שהוא על זמנים הרבה. וזהו כמו שכתבתי רק דקיצר בזה. ואפשר לומר דאם הזמנים רחוקים זה מזה שאני. אך אם הזמנים תכופים זה לזה כמו מזונות דבזה יש לדון דנאמן לומר פרעתי וה"ה אם הזמנים הם לכל שבוע ושבוע דזהו ג"כ כעין חוב מזונות הנ"ל: ענף ד שוב ראיתי דיש לדון הרבה בעיקר הוכחתי מן רש"י דכתובות (דף צ"ו) הנ"ל והתוס' והרא"ש והמרדכי שם מדלא כתבו שם דבמזונות להבא איכא חזקה תו"ז דס"ל כמש"כ הש"ך כנ"ל. והוא דהתוס' גיטין (דף ל"ד ע"ב) ד"ה אין אלמנה כו' כתבו דהא דצריכה שבועה אף דהוי תו"ז משום דבחוב תנאי ב"ד מתפיס צררי אף תו"ז: וכ"כ התוס' בב"ב (דף ה' ע"ב) ד"ה ואפילו מיתמי כו' וכ"כ הרא"ש שם בב"ב פ"א סי' ט' ועיין ברא"ש כתובות פ"ה סי' א', וכ"כ המרדכי בפ"ק דב"ב שם. ע"כ י"ל דלכן לא כתבו התוס' והרא"ש והמרדכי שם לדון בחוב מזונות אלמנה דהוי חוב תו"ז משום דשא"ה דהוי תנאי ב"ד ע"כ ליתא שם להחזקה תו"ז. ובאמת י"ל דהר"נ דכתב שם בכתובות דבחוב מזונות א"נ לומר פרעתי דהוי תו"ז אזיל לשיטתו דהנה בב"מ (דף ז') בהר"נ לחידושיו שם ד"ה רבינא אמר כו' הקשה ג"כ דאמאי צריכה לישבע על כתובתה הא הוי חוב תו"ז ותירץ דסמוך למיתה עביד דמתפיס צררי לפי שאין רוצה שתתבזה אשתו כו' וכ"כ הנימוקי יוסף בפ"א דב"מ שם. א"כ חזינן דס"ל להר"נ שלא לחלק בין תנאי ב"ד לשארי חוב תו"ז ואף בתנאי ב"ד ס"ל דשייך החזקה דתו"ז ע"כ שפיר כתב הר"נ דאף בחוב מזונות אלמנה שייך לדון להחזקה דתו"ז ואזלי התוס' והרא"ש והמרדכי והר"נ לשיטתייהו. וכן ראיתי להקצה"ח סי' מ"א ס"ק א' שכתב לתרץ לקושיות הש"ך שם ע"פ דברי התוס' גיטין (דף ל"ד) הנ"ל דבחוב תנאי ב"ד לא שייך לדון להחזקה תו"ז וכתב כן בשם המל"מ פ' י"א ה' מלוה ע"ש. ולפ"ז נסתר כל מש"כ להוכיח כן מן התוס' וש"פ הנ"ל וי"ל דזהו ג"כ שיטת רש"י דס"ל כן: אבל באמת זה אינו דהנה הש"ך בסי' מ"א ס"ק י"ט כתב להוכיח מסוגיא דב"מ (דף ז') דרבנן ס"ל דאף בכתובה שעודה תחת בעלה ג"כ אמרינן נפל איתרע א"כ מוכח מזה בכל שט"ח בתו"ז אמרינן נפל איתרע והאריך שם בזה ועיין בספרי נחל יצחק שם. והקצה"ח כתב לדחות ראיות הש"ך ע"פ דברי התוס' דגיטין (דף ל"ד) הנ"ל דשאני כתובה שהוא תנאי ב"ד כו'. והנתיבות כתב שם דהנכון עם הש"ך דרק לענין חיוב שבועה חשו חז"ל בחוב תנאי ב"ד אבל בעיקר הדין הוי גם חוב כתובה ככל חוב תו"ז וקיצר בזה. ובאמת העיקר כהנתיבות והש"ך בזה דאם נימא כפשטות דברי התוס' הנ"ל דבחוב שהוא תנאי ב"ד לא דיינינן כלל להחזקה דתו"ז כמש"כ הקצה"ח א"כ תקשה לר' יוסי דס"ל בב"מ שם דעודה תחת בעלה יחזיר לאשה אף דס"ל בכל שט"ח שנפל איתרע לי' אך עודה תחת בעלה שאני משום דס"ל דבחוב תו"ז לא חיישינן לפרעון וכש"כ בחוב כתובה כמש"כ הראשונים שם. א"כ תקשה לר' יוסי דאמאי אין אלמנה נפרעת אלא בשבועה והא בחוב תו"ז נפרע מיתומים שלא בשבועה כקושיות התוס' ומש"כ התוס' לחלק דשאני תנאי ב"ד כו'. הא ר' יוסי ס"ל דאף בכתובה שהוא תנאי ב"ד ג"כ דינו ככל חוב תו"ז. ובוודאי אין סברא לומר דר' יוסי ס"ל דאלמנה נפרעת שלא בשבועה ויהא פליג על מתניתין דהנפרע מן היתומים לא יפרע אלא בשבועה דלא אישתמיט בשום מקום לומר דהך דינא דמתניתין הוא פלוגתא דתנאי. וגם מה פריך הגמ' בשבועות (דף מ"ח) על הא דאין מוריש שבועה לבניו מהא דמתה יורשיה מזכירין כתובתה כו' ומן עוד משניות שם הא ה"מ לומר הא מני ר' יוסי דס"ל דאלמנה נפרעת שלא בשבועה וכמו דמשני שם אח"ז בע"ב הא מני ב"ש כו'. ואף אם נדחוק בכ"ז עכ"ז תקשה ביותר לאוקימתא קמייתא דב"מ (דף ז') הנ"ל דרבנן דר' יוסי ס"ל דשט"ח שנפל ה"ה בחזקתו ור' יוסי ס"ל דנפל איתרע וקיי"ל כר' יוסי בזה כמש"כ הראשונים שם והובא בש"ך סי' ס"ה ס"ק ל"ב. ושטר כתובה כולה ר' יוסי ומחלק דעודה תחת בעלה יחזיר לאשה ולא מצינו לפ"ז מי שיפלוג על ר' יוסי בזה. וכן לאוקימתא דרבינא שם דטעמא דרבנן הוא משום דחיישינן לשתי כתובות אבל משום חשש פרעון כ"ע ס"ל דאי ניחוש לפרעון בשט"ח שנפל דמ"מ עודה תחת בעלה לא חיישינן לפרעון משום דחוב תו"ז שאני או משום דעדיפא כתובה בזה מכל חוב תו"ז כמש"כ הראשונים שם. ואי נימא כפשטות דברי התוס' גיטין הנ"ל דכתובה שהוא תנאי ב"ד דינו ממש ככל חוב לאחר זמנו וכמש"כ הקצה"ח. א"כ תקשה דאמאי ס"ל דעודה תחת בעלה יחזיר לאשה הא כיון דס"ל שט"ח שנפל איתרע א"כ ממילא ה"ה אף עודה תחת בעלה ג"כ ניחוש לפרעון כיון דדין כתובה שהוא תנאי כתובה כמו כל חוב לאחר זמנו דמה"ט צריכה שבועה אף דחוב תו"ז א"צ שבועה. ובזה לא מצינו כלל פלוגתא דתנאי להנך אוקימתות הנ"ל: